הסתבכתי, אני אומר לעצמי בכל פעם שאני חוזר מאחד מאולפני הטלוויזיה שבהם אני מנחה תוכנית או מהגג כפאנליסט.

הלוואי שהיינו עכשיו בשנות ה-90 העליזות, כשכתבים בעיתון קיבלו משכורות עתק, אני אומר לאשתי מאוחר יותר כשאני מגיע הביתה מאחד האולפנים. כן, הלוואי שזה היה ככה, אשתי תמיד אומרת בחזרה.

רק לפני כמה ימים הבנתי את הבעייתיות במשפט הזה. היא מגיעה משני כיוונים: האחד הוא יוקר המחיה, שבאמת דורש ממך להרוויח משכורת עתק בשביל לשרוד את המציאות. השני נובע מהסטנדרט של אותה "מציאות" שבה אני חי: מציאות של ארבעה חדרים בלב תל אביב, רכב פרטי יד ראשונה, נוהל טייק־אווי וארוחות בחוץ, גידול ילד על טהרת הסימילאק, עגלת תינוק מודולרית, ועוד כל מיני דברים שמהווים את מציאות חיי ורחוקים מאוד מלהיות "הכרח". דברים שלא אמות אם לא יהיה לי אותם.

אבל אין ספק שמעל הכל ניצב מחיר השכירות של הדירה התל אביבית שלי - שכירות שמחירה החודשי גבוה מהמשכורת החציונית במדינת ישראל.

לפני שנה בערך אשתי ואני החלטנו שאנחנו לא מוכנים להשתתף במרחץ הדמים של מחירי השכירות בתל אביב ועברנו לרמת גן. "אני לא מוכן להמשיך לשלם את המחירים המופרכים האלו", אמרתי אז. ונחשו מה? הדבר המופרך היחיד בסביבה היה ההחלטות שלי. תוך פחות מחצי שנה חזרנו העירה, לא לפני שהתפלשנו ביחד עם עשרות דיירים פוטנציאליים בתוך דירות בכל רחבי העיר ונלחמנו על הזכות להיות השוכרים המאושרים.

הדבר המצחיק הוא שהפאניקה בקרב השוכרים הפוטנציאליים בתל אביב היא כה גדולה, עד כדי כך שידוע לכל מי שמחפש דירה, שאין לו יותר מדי זמן לחשוב. אם אתה רואה דירה שאתה חושב שאתה אולי, במקרה, מעוניין בה, עליך להכריז על כך בפני המשכיר בהקדם האפשרי. כלומר, כבר כשאתה רואה את הנכס. במערב הפרוע הנדל"ני הזה אתה לא יכול להרשות לעצמך להתמהמה. אם תתקשרו למשכיר חצי שעה אחרי שפגשתם אותו, יש סיכוי מצוין שמישהו כבר לקח לכם את הדירה.

ההתרפסות הזאת בפני בעלי הדירות גורמת להם להיות אכזריים במיוחד, וחלקם אף מסתובבים עם פנקס בידם. אם אתה אומר שאתה רוצה את הדירה, הם מואילים בטובם לרשום אותך ברשימה שלהם, לאלפני שהם שואלים אותך לפשר עיסוקך, מצבך הפיננסי וליציבות מערכת היחסים שלך (שלא תיפרד חלילה מבת הזוג ותיאלץ לעזוב את הדירה). 

זה ממש כאילו היית באודישן מחורבן, הם אומרים לך: "אם זה יהיה רלוונטי, נתקשר ונודיע", בלי להסתכל עליך אפילו. בנוסף, 90 אחוז מהמשכירים בעיר הגדולה מרשים לעצמם לדרוש מהשוכרים ערבות בנקאית על סכומים של 10,000 שקל וצפונה. זאת בנוסף לערבות רגילה כמובן. השחיטה כשרה בשטחי הנדל"ן בתל אביב.

אלו דברים מקוממים. מאוד. אבל בעצם, כשחושבים על זה לעומק, מה שהכי מקומם זה שאני משתף פעולה עם זה. אחרי הכל מי שהתכופף והסכים לדברים המקוממים האלו הוא אני. ובכך נתתי תעודת הכשר לשחיטה.


איור: אילה טל

אין טעם להסתיר את זה. מה שאני אומר זה שהדלק האמיתי מאחורי יוקר המחיה הוא הפינוק הלאומי של הדור החדש, חוסר היכולת של כולנו - ילידי שנות ה-80 וה-90 - להתמרד נגד תרבות הצריכה שעליה גדלנו.

זה כבר הפך למסורת ארצישראלית: בכל פעם שתרים את הראש ותזעק על מחירי הנדל"ן, יבוא מישהו מהדור הוותיק ויעלה את הטענה ש"אף אחד לא הכריח אותך לגור במרכז". גם אני שנאתי את כל מי שאמר לי את זה בעבר. וגם אני שלפתי מיד משוואות מתמטיות שניסו להראות שמחיר הדירה הגבוה מתקזז עם מחיר הדלק שאתה צורך, כשאתה גר מחוץ לעיר וצריך לנסוע למקום העבודה. ואולי יש בזה אמת מסוימת, כי אתה כן מבזבז יותר כסף על תחבורה כשאתה גר מחוץ לעיר, אך אמת זו מתגמדת מול אמת-האם של כל הדיון והיא שאנחנו דור של מעמידי פנים, משועבדים לפוזה, ואנחנו לא יכולים להשתלט על הצורך להשוויץ (בדירה בתל אביב), להראות (את המרצדס/ב.מ.וו החדשה), להפגין הצלחה (גם כשאנחנו לא באמת מצליחים). אנחנו לא מסתפקים בחיים של איפוק וצניעות. זו האמת וזה בדיוק מה שהופך אותנו לדלק של יוקר המחיה.

כלומר, אני חושש להגיד את זה, אבל נדמה לי שיש אמת בטענה - שעולה תמיד בהקשר הנדל"ני- שאנחנו דור של מפונקים. אולי בעצם צריך לדייק. אנחנו דור של הרבה מאוד מפונקים, שבגלל העובדה שהם מוכנים לשלם את המחירים הלא מציאותיים של המציאות המפונקת שלהם, הם גוררים אחריהם גם את ה"לא מפונקים"- כי עדיין גם אלו שלא מוכנים להשתחוות בפני תרבות הצריכה, סובלים ממחירים גבוהים שמושפעים ישירות מהבולמוס של המפונקים.

זה די פשוט: כשיש מי שמוכן לשלם בתל אביב 1,200 שקל על זוג נעליים או 8,000 שקל על דירת ארבעה חדרים, זה ישפיע גם על מחירי הדירות והנעליים בפריפריה הרחוקה, היכן שה"לא מפונקים", נטולי הפוזה, מוכנים להתגורר.


בועה מטורפת ושמה תל אביב. צילום: מרק ישראל סלם

קשה לי לכתוב את הדברים האלו, הרבה יותר ממה שחשבתי שזה יהיה. המציאות הזאת מכוערת ואני מתקשה להכליל את עצמי כחלק מהתופעה. אבל בכתיבה, לעומת הופעה בטלוויזיה, אתה צריך להביא את האמת המכוערת, בלי המייק-אפ והצחוקים המוקלטים, גם אם זה כואב לך, דורך על הפוזה והכבוד העצמי, ואפילו אם זה הופך אותך למפלצת. אסור לך לוותר לעצמך על שום דבר בכתיבה. זהו התנאי ההכרחי לכניסה למועדון.

ואם אנחנו גולשים לאמת, אין לי ברירה אלא להודות שגם אני חלק מהתופעה שאני מתאר כאן בטור. אינני יוצא דופן. גם אני רודף אחרי החלום הישראלי המודרני: לגור במרכז, להתחתן באולם בפריפריה, לישון בקינגסייז, ללבוש בגדי מעצבים, לגדל את הילד בג'ימבורי ובעגלה מודולרית, לרטש בפוטושופ את הפגמים ולהשתחוות בפני אלוהי הפוזה.

ויכול להיות שאין כל רע בלרדוף אחרי הפוזה כפי שנהוג בדור שלי, אלא שצריך לדעת לקחת את האחריות ולהודות בזה. הודאה היא הצעד הראשון. משם אפשר להמשיך אל עבר מקומות כמו חקיקה של חוקי פיקוח על שכר הדירה (כפי שיש במדינות רבות באירופה, מה שמכונה "rent control"), מתוך הבנה מוחלטת שלדור הנוכחי אין מעצורים ויכולת להשתלט על ההתמכרות שלו לחומריות, ועל כן יש להגביל את אלו שמנצלים זאת בצורה מוגזמת.

צריך לעצור את הניצול והעושק של החזירים (כמו למשל בעלי הדירות ויבואני המותגים) שמרוויחים הון עתק על חשבון החולשה של דור שלם.

אז סיכמנו שנתחיל בהודאה באשמה, בלקיחת אחריות, בהבנה שאנו חלשים, חסרי אונים מול תרבות המערב שגידלה אותנו והפכה אותנו למה שאנו. ומשם נמשיך לעבר הפתרונות. אלו יגיעו רק אחרי שנסתנכרן עם האמת של מי שאנחנו, על כל חולשותינו ופגמינו. נתחיל בזה שנדע לאהוב את המפלצת ההדוניסטית ששולטת בנו.

מכאן יהיה אפשר להמשיך להתגורר בדירות עם הפרקט הסינטטי, להאכיל את הכלב שלנו במזון תוצרת חוץ ולהעמיד פנים שאנחנו מצליחנים ומאושרים. יחי הזיוף.