בחודש האחרון נרצחו שישה ישראלים. התקשורת ושירותי הביטחון מתלבטים כיצד יש לקרוא לתופעה שבה ערבים מנסים (ומצליחים) לרצוח יהודים. הם לא אוהבים את המילה "אינתיפאדה". בסדר, אין צורך להתווכח על הסמנטיקה. פרעות, פוגרום, מאורעות - הכל הולך, והכל נכון.
העובדות ברורות: מאז ראשית הציונות הערבים מנסים לחסל אותנו. במאורעות תר"פ (1920) תקפו הערבים את ירושלים, מטולה, כפר תבור, יסוד המעלה, איילת השחר, בני יהודה, דגניה ב', תל חי ועוד. יותר מ-30 יהודים נרצחו, מאות נפצעו, בתי כנסת נשרפו. את ההסתה שקדמה לרצח הוביל המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, והמנהיג הפוליטי היה פייסל הראשון שביקש להקים את סוריה הגדולה. הבריטים ביקשו "להכיל" את התוקפנות הערבית, ובתגובה אסרו את ראשי ההגנה.
התגובה הבריטית עודדה את הפורעים והמאורעות התחדשו שוב בשנת תרפ"א. הפעם הערבים יצאו למתקפה שיטתית ומאורגנת על היישוב היהודי שנמשכה חמישה ימים. המאורעות כללו מעשי רצח ואונס שיטתיים. יפו, תל אביב, חדרה, רחובות, פ"ת ויישובים רבים אחרים סבלו מההתקפות הרצחניות. 47 יהודים נרצחו ויותר מ-140 נפצעו. גם הסופר המפורסם יוסף חיים ברנר היה בין הנרצחים.
בשנת 1929, מאורעות תרפ"ט. שוב גל של טרור ערבי נגד יהודים, 133 יהודים נרצחו ו-339 נפצעו. את ההסתה שוב הוביל המופתי אל-חוסייני, שאמר בדרשתו "כל ההורג את היהודי - מובטח לו מקום בעולם הבא". לא במפתיע, התירוץ לרציחות היה בקשת היהודים להתפלל בכותל המערבי.
התסריט חזר על עצמו גם בין השנים 1936-1939, במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. במשך שלוש שנים נרצחו 630 יהודים ואלפים נפצעו. תקראו לזה איך שתרצו, אבל מאה שנות היסטוריה ציונית פחות או יותר חוזרות על עצמן - עשו שונא ליעקב. התיאולוגיה המוסלמית לא מוכנה לקבל קיום ריבוני של יהודים בארץ ישראל.
בימים שבהם ח"כ תמר זנדברג הולכת לביקור סולידריות והזדהות עם משפחת המחבל מכפר כנא שניסה לדקור שוטרים, כדאי להיזכר שפעם היו בשמאל גם ציונים. בתחילת פרעות תרצ"ו-תרצ"ט פרסם ברל כצנלסון, ממנהיגיה הדגולים של מפלגת העבודה, את המאמר הבא, שנדמה שנכתב ממש עבור זנדברג וחבריה: "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה. סילוף שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות".
גם משה בלינסון, מראשי עיתון "דבר" ואחד הדוברים החשובים של תנועת העבודה, פרסם ביוני 1936 מאמר מדויק ואקטואלי להחריד. טעם המערכה, הסביר בלינסון הוא "שיבת ישראל לארצו". לפי בלינסון, "היסטוריית העמים איננה אידיליה. היא היאבקות בלתי פוסקת... הציונות, משמעה: עצמאות ישראל". המחיר הכבד שאותו אנו משלמים בחיי אדם, הסביר בלינסון, הוא בעד הזכות שלנו לחיות "חיי חירות וקוממיות, לנו ולעמנו".
בלינסון הוסיף וקבע תאריך לסיום המלחמה: "עד מתי? כך שואלים. עד שכוחו של ישראל בארצו ידון למפרע לתבוסה כל התקפת האויב, באשר הוא שם; עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר בכל מחנות האויבים באשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבור את כוח ישראל בארצו".
אסור להתחמק מהאמת הנוקבת: המאבק באסלאם הפונדמנטליסטי לא יסתיים בדורנו. מי שאומר אחרת שקרן או נאיבי. אבל יחד עם זאת, אנחנו יכולים להיות מרוצים מאוד. המצב שלנו הרבה יותר טוב ממצבו של העם היהודי לאורך 2000 שנות היסטוריה בגלות.
הבעיה שלנו קצת מביכה: קל יותר ליהודי לצאת מהגולה, מאשר להוציא את הגולה מהיהודי. יצאנו מהגולה וחזרנו הביתה, היום יש לנו מדינה, וצבא, ואם רק יהיה לנו האומץ לממש את הריבונות שלנו, נמשיך לצעוד בדרך הנכונה.
למרות התופעות של הקרן לישראל חדשה, בצלם, מחסום ווטש וכמה חברי כנסת הזויים, אפשר להיות גאים בעם שלנו. למרות כל המתקפות הרצחניות, רוב רובו של העם ממשיך להאמין בצדקת הדרך. רוב רובו של העם מבין שמלחמת העצמאות לא הסתיימה, ועלינו להמשיך ולהיאבק למען הריבונות והחירות.