תנו למתנחלים להראות איך עושים שלום

זו כבר הפעם השנייה שאני באה לחלקה של מחמוד (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), השכן שלי מכפר השוכן מערבית לגוש עציון. הוא בן 46, לשעבר חבר באחד מארגוני הטרור, ישב שנים בכלא הישראלי. דודו נהרג על ידי כוחות צה"ל וגם הדודנית שלו ישבה בכלא.
   
יש מי שהכלא גורם לו להיות אלים ורצחני יותר. לא מחמוד. בכלא הוא הבין שדרך האלימות תגרום לכך ששני העמים יפסידו, ושצריך לבנות תשתית של הידברות בשטח - בין ערבים ליהודים ובין הפלסטינים למתנחלים. למזלו, הוא מצא שותפים לרעיון.

בחלקה שלו בגוש עציון מתקבצים מדי פעם קבוצה של מתנחלים. יחד עם חבריו הערבים של מחמוד הם יוצרים פעולות ופעילויות משותפות לשכנים החיים בגוש עציון: תפילות, הרצאות, מפגשי נשים, פגישות של חקלאים ועוד.

אני רוצה בכל מאודי לעזור בבניית גשרים הדוקים יותר עם שכניי הערבים, אותם אני פוגשת מדי יום בגוש עציון: בקיבוץ, בסופרמרקט ובתחנת הדלק. אני רוצה להסיר את מחיצות השנאה ולהגביר את שיתופי הפעולה בינינו ברמה היומיומית, מתוך כבוד הדדי.

אז הצטרפתי לפגישת העבודה. על השולחן הוגשו קפה ותה שבושלו הרגע וענבים שגדלו בחלקה. מסביב לשולחן כבר ישבו מחמוד, ביסאם, עדנן ומאג'ד (אף הם שמות בדויים) שאול יודלמן, הרב חנן שלזינגר והרבנית הדסה פרומן, אלמנתו של הרב מנחם פרומן ז"ל.

על הפרק: האם כדאי להקים אתר אינטרנט ליוזמה. הבעיה: אם מקימים אתר כזה צריך לנסח את החזון הפוליטי-מדיני, ואנחנו לא מרגישים בשלים לכך. אז אולי בעצם עדיף להשאיר את העתיד עמום ולא פתור, להתמקד בהווה ולהמשיך וליצור מפגשי מנהיגות, שיח ודיאלוג שיהיו בסיס להסכם עתידי?

מחמוד איש מקשיב. לי אין סבלנות לשמוע את ההסברים הארוכים של כל משתתף, אבל הוא כנראה פיתח סבלנות וסובלנות מיוחדת. אחרי שכולם מדברים, הוא מסביר לי בעברית מצוינת ובפתיחות גדולה: "אין לי מה לעשות שלום עם אנשי שמאל בתל אביב, אין להם קשר לאדמה. הם עוינים את המתנחלים ורוצים לסלק אותם מהשטחים. בעיני אג'נדה שחושבת שהפתרון הוא גירוש המתנחלים היא לא ישימה. היא מנותקת מהמציאות. אני מבין שליהודים שגרים פה יש קשר היסטורי רב שנים לאדמה".

התחלנו לדבר על הר הבית. האם יש לנו מה לעשות בעניין כדי להנמיך את הלהבות? ואז פתאום הופיע ד"ר יצחק גליק. ד"ר גליק, מנהל מרכז החירום הרפואי באפרת, הוא אחיו של יהודה גליק שלפני שבועיים נורה על ידי מחבל בירושלים ועדיין מאושפז במצב קשה בבית החולים.

מען לא ידוע

בהמשך הפגישה מתגבשת החלטה: נכתוב מכתב לאבו מאזן ודרכו לעם הפלסטיני ובו נבהיר שאין לנו כל כוונה לפגוע במסגד אל-אקצא ובתפילתם של הערבים על הר הבית. לנו זה מאוד ברור, אבל התברר לנו שהפלסטינים חיים בתודעה שמדינת ישראל מתכננת להוריד את המסגד. המשימה הנכבדת להשכין את השלום בין העמים נפלה עלי. 

תחת הרושם והרצון הטוב שהיו בפגישה, התיישבתי לכתוב את מכתבי הראשון למחמוד עבאס. בלי ציניות. ניסחתי מכתב שמבקש ממנו להעביר מסר לעם הפלסטיני שכל שאנחנו מבקשים הוא להתפלל בכבוד זה לצד זה ולהשאיר את המקום קדוש ומחוץ למשחק הפוליטי. וזה, הוספתי, גם מה שיהודה גליק רוצה.

שלחתי לחברים את המכתב לאישור, אבל אז הציע צורי פרומן נוסח יותר דתי, כדי שנדבר כאנשים דתיים אל אנשים דתיים. כך הוא התחיל: "מכובדנו. אנחנו פונים אלייך כנציגו של העם הפלסטיני וכראש ממשלתם של כל שכנינו ושותפינו על הארץ הקדושה הזו. אנחנו מעריכים את דרכך האמיצה להוביל את עמך לחיים של שלום..".

אולם בעוד אנחנו מתלבטים על נוסח המכתב, נודע לנו על פיגוע הדריסה בירושלים. ואבו מאזן, שלא הספיק לקרוא על כוונותינו הטובות, כבר הוציא מכתב תמיכה במחבל הפוגע ביהודה גליק.

אולי אנחנו נאיביים ובסוף האלימות תמיד תנצח את הרצון הטוב? אני חושבת שחלק גדול מהחברה הפלסטינית מעוניין להגיע להסכם בדרכים לא אלימות. ברור לי שזה אפשרי. אבל כדי ליצור אווירה שבה המתינות והדיאלוג, אפשריים ונושאים פירות צריך אפס סובלנות לאלימות בשני הצדדים. 

לשמאל הישראלי החילוני, כמו גם לאבו מאזן מהצד השני, אין כלים ליצור את הדיאלוג הנדרש. ולכן, כששלשלתי את המכתב לתיבת הדואר אולי לא שמעתם את משק כנפי ההיסטוריה, אבל אני חושבת שזה היה קרוב. בכל מקרה, את הדיאלוג עם מחמוד וחבריו, שמאמינים כמוני באל אחד ובהיצמדות לקרקע, אני בהחלט מתכוונת להמשיך.