השבוע שעבר סיפק את אחת התצוגות המדכדכות ביותר של מצב החברה הישראלית. לא החשדות לשחיתות שנבעו מכל צליל בקלטות אולמרט וזקן הן הבעיות הגדולות של החברה הישראלית, אלא המבנה החברתי והתקשורתי שאיפשר זאת. הקלות בה נשלט ומוטה השיח הציבורי על ידי המומחים לכך, יחד עם הסרבול וחוסר השקיפות המובנה במערכות השלטון בישראל, מבטיחים לנו עוד אולמרטים רבים בעתיד.

במה עסקה התקשורת הישראלית בשבוע בו נחשפו (המשיכו להיחשף, למען האמת) הקלטות זקן-אולמרט שהציגו את ראש ממשלת ישראל מתבטא כאחרון העבריינים? בחוק "ישראל היום". הביטו בסאגה סביב החוק הזה ותלמדו כל מה שאתם צריכים לדעת על השלטון, ההון והתקשורת בישראל. הדבר החשוב ביותר שיש לדעת על החוק הזה: הוא לא נוגע לאף אחד מאיתנו, האזרחים הפשוטים.

כלי התקשורת והרשתות החברתיות רעשו וגעשו סביבו בדיונים והאשמות על נושאים כמו חופש הביטוי, חופש העיסוק, ימין ושמאל, התערבות ממשלתית בשווקים ומה לא. כל כך הרבה אנרגיה הושקעה בדיונים שאין שום קשר בינם לבין המציאות. במציאות הרי ברור לכולם, גם לנוני מוזס ולאיתן כבל, שיזמו את החוק הזה, שהחוק לא יעבור ולא ישנה דבר.

למה לא יעבור? כי הוא חוק אד הוק התפור למידותיו של עיתון אחד, כי הוא לא יעבור בג"צ וכי ברגע האמת (כלומר בקריאה שלישית אם יגיע לשם, ולהערכתי הוא לא יגיע) תתייצב הקואליציה מאחורי נתניהו כפי שהיא עושה תמיד. אבל גם בתרחיש לא סביר לפיו החוק יעבור - "ישראל היום" לא ייסגר. למה? גם מפני שקל לעקוף את הוראות החוק וגם כי שלדון אדלסון, איש שמרוויח 32 מיליון דולר ביום, על פי הדיווחים, הוא כנראה לא האיש שיירתע מאיום בהטלת קנס.


לא יירתע מהטלת קנס, שלדון אדלסון. צילום: רויטרס

כלומר, בכל מקרה החוק לא יעבור, ובכל מקרה העיתון לא ייסגר ולמעשה דבר לא ישתנה במציאות. אז על מה כל המהומה? על כלום. "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מתחרים ביניהם על שטחי מכירה ומנצלים לשם כך את הכנסת שלנו, אבל מה שקרה בשבוע שעבר בכנסת לא היה עבודה פרלמנטרית למען הציבור.

מצבו של אף אזרח במדינת ישראל לא ישתנה אם "ישראל היום" יתפרסם בדרך כזו או אחרת, או לא יתפרסם בכלל. ממילא זו המדיה של האתמול וכולם יודעים זאת. אבל השואו הענק, בו מתחרות שתי קבוצות אינטרס פרטיות זו בזו ומנצלות לשם כך את כל משאבינו הציבוריים: הכנסת, הממשלה, התקשורת - זה הסיפור האמיתי.

כמה עוד חוקים על שולחן הכנסת מתחזים לשקף ערכים ציבוריים כמו חופש הביטוי ותחרות הוגנת אך מכסים באמת על אינטרסים של קבוצות כוח פרטיות? כמה פוליטיקאים מכהנים כיום מתבטאים בשיחות פרטיות כמו אולמרט בהקלטות של שולה זקן? זו המחשבה שצריכה להדיר שינה מעינינו.