תודה לאל על חסדיו, קטנים כגדולים. הוא העניק לי סבתא שכל סופר יכול רק להתקנא בה. סבתי אף פעם לא חדלה להדהים אותי, וכמו נס תנ"כי היא הזינה את עולמי בסיפורים שאינם מתכלים גם 20 שנה אחרי שהלכה לעולמה. היא הייתה אישה גאה, חכמה, חריפת לשון וחסרת טקט באופן קיצוני. במונחים של האריסטוקרטיה הבריטית, אפשר לומר שהיא הייתה אקסצנטרית. לא משונה וגם לא תמהונית, אלו תארים מפחיתים המייצגים אנשים שנקלעו לשוליים החברתיים.
באריסטוקרטיה, וסבתי הייתה אריסטוקרטית אם תשאלו אותה, רווחת החיבה לאנשים שהייחודיות שלהם - המופעים האישיותיים הצבעוניים שלהם - היא סוג של אישור עצמי וביטוי לזכות יתרה. לא הייתי ממליצה לאף אחד לריב איתה. היא הסתובבה בעולם עטופה בחשיבות עצמית ובפרוות שועל שראשו נשאר בשלמותו והענבר של גלגלי עיניו שוחזר.
כולם בבני ברק ידעו שהאישה הגבוהה בעלת תווי הפנים העזים ושאחת מעיניה פנתה החוצה בפזילה מורגשת שלא הפחיתה מאום מהאוויר המלכותי שאפף אותה - היא אחת שלא כדאי ליפול לה לפה. כך או כך, היא חילקה את דעתה על כל דבר ולכל אחד בנדיבות, וזו הייתה על פי רוב דקדקנית, מוחלטת ומגנה.
גדלתי אצל סבתי וזו הייתה זכות גדולה. בדומה ליקום התפשטה דירת שני החדרים וחצי הקטנה שלנו בזכות אישיותה, עד לאינסוף. סבי התהלך בבית בכפכפי עור ובבגדיו הכחולים כהים, החומים, האפורים והאפורים מפוחמים שהיו תפורים על פי מידה מהבדים המשובחים ביותר שהחייט המשפחתי הצליח לשים עליהם יד. במידה רבה ייצגו הצבעים הללו את נוכחותו בעולם או את המקום שסבתי הקצתה לו אחרי ששאבה בנוכחותה המרשימה את כל האוויר ואת מרבית הגוונים.
נראה שהוא התקיים בשממתו האפורה כמו ביקום מקביל, נע סביבנו בדומייה כמעט מוחלטת ורק מפעם לפעם תעה אל תוך עולמנו, טרוד בענייניו ומיד הושלך ממנו החוצה מכוח רצונה העז של סבתי.
היא לימדה אותי שיעור בלתי נשכח בפמיניזם, ובזכותה לא העליתי בדעתי שערכן שלנשים נופל מערכם של גברים, אם כי היא עודדה אותי לחשוב בסתר לבי שההפך הוא הנכון.
היא לימדה אותי שיעור יקר בתאולוגיה כשחייתה כאגנוסטית לטנטית בשכונה חרדית בבני ברק ודרשה הוכחה נחרצת לקיומו של אלוהים, או לפחות דיון אמיתי בבעיית קיומו לפני שתחליט להקדיש את זמנה לציות מתיש לתביעותיו הרבות. אבל יותר מכל היא לימדה אותי שיעור בגזענות שענניו הקודרים התאבכו מעלי כל שנות ילדותי ובמידה רבה הפכו אותי למי שהנני.
איור: ליאב צברי
סבתי הייתה גזענית חסרת בושה שזלזלה בבני עדות המזרח בכל לבה והייתה בטוחה שלודז', עיר הולדתה בפולניה, היא מרכז התרבות העולמית. אילו הייתם שואלים אותה לדעתה, הייתה אומרת בתוקף שהאנשים כהי העור שמילאו את הארץ למורת רוחה צריכים להסתפק בתפקידי שירות, בדומה למעמד המשרתיםבאנגליה הויקטוריאנית. לכן תמיד חיפשה "תימנייה" חרוצה, מילה נרדפת לעוזרת בית שרווחה בין חברותיה החרדיות.
אין להתפלא אפוא שלאמי היא קראה שוורצע בפה קפוץ, שביטא כמו אלף מילים ויותר את סלידתה העמוקה ממנה. האמת ההיסטורית חייבת להיאמר: היא לא חיבבה את אמי מסיבות טובות מאוד, שלאף אחת מהן לא היה קשר לעובדה שזה כבר עלתה ממרוקו. אמי הייתה יפהפייה "אקזוטית" ושברה את לבו של אבי לנצח, כשחיש מהר אחרי לידתי העזה להסתלק ממנו וממני בחיפוש אחרי חיים טובים יותר שהתגלגלו, לעליצותה המופגנת של סבתי, רע מאוד.
"אני ארקוד על הקבר שלה", הבטיחה לי בכל פעם ששמה הוזכר, ואני האמנתי לה. חוץ מזה היא האכילה אותה בתותי שדה בשמנת במשך כל ההריון - אמי זוכרת את זה עד היום כחוויה מעוררת קבס - כדי לדלל את אחוז השחור בעור העובר, אז היא את שלה תרמה.
כך הגעתי לבית בבני ברק ולסיפורים המזוויעים והמזהירים שהרכיבו את ילדותי וכוננו את הקפיטל הספרותי שלי. את כל המידע הנפלא הזה קיבלתי בלי מאמץ כשישבתי איתה ליד שולחן הפורמייקה במטבח ועזרתי לה לברור כוסמת ולשפוך את לבה. וכך שנים של הקשבה חסרת פיקוח יצרו בתודעתי את דמותו האפלה של המזרחי, שכל תכונה שפלה שיוחסה לו, מקורה היה במוצאו.
אומנם העוול הזה לא קיפח אפילו במעט את אהבתי העזה לסבתי וגם לא הוסיף דבר לרגשותי הצוננים אל אמי, אבל מוקדם מאוד עשיתי בחירה מהותית וגורלית שהסתרתי מסבתי מטעמי פיקוח נפש והגדרתי את עצמי כמזרחית.
הפולמוס שהתעורר מחדש בעקבות סדרת הטלוויזיה של רון כחלילי הוא מהדברים הטובים שקרו לנו כחברה, אחרי הארס והרעל המונוטוניים שאפיינו את הוויכוחים על המלחמה. אני מודה שדעתם של האשכנזים על הסדרה ומשמעויותיה פחות מעניינת אותי, אם כי במידה מסוימת היא משעשעת אותי. בעיני רוחי אני רואה את סבתי מעגלת עיניים בתימהון וסומק של עלבון פושה בעור הצלופן החיוור שלה.
כיצד זה קרה, היא נדהמת, שהאנשים הללו, השוורצע, הווילדע חאייס האלו, דחקו מהמסך את דן כנר הנחמד והתרבותי (אמרתי שהיא איננה בין החיים כבר למעלה משני עשורים) וקיבלו את זכות הביטוי בפומבי! אני לא רוצה אפילו לחשוב מה היא הייתה אומרת על כמה מהדמויות החביבות עלי בסדרה, ומה הייתה אומרת עליכם אם הייתם מעיזים להזכיר לה שגם נכדתה האהובה, שקולה נשמע רם וברור בציבוריות, היא מזרחית.
קרוב לוודאי שבתנועת יד הייתה מבטלת את האזכור של מוצאי ומסבירה לכם את טעותכם: ראשית, אני לא מזרחית, ראו את עיני הכחולות וצבע הזית הקלוש של עורי, ושנית, את הראש שלי, את השכל שעליו גאוותה קיבלתי מאבי, לא מההיא, נו, המרוקאית, אמא שלי. דווקא המתחים הפנים-עדתיים המתגלים בשיח שהסדרה עוררה הם שמעניינים בעיני.
שתי קבוצות מובהקות ניצות על הזהות המזרחית החדשה, אבל רק לאחת מהן ניתנה הבמה בסדרה, והיא מיוצגת היטב על ידי המשורר רועי חסן, די-ג'יי חן אלמליח והאקטיביסטית קלריס חרבון, השוקדת על הדוקטורט שלה באוניברסיטת ייל.
לקבוצה השנייה שאין לה נציגות בסדרה, כנראה משום שהייתה עלולה לטשטש את הפרדיגמה של יוצריה, שייכים מזרחים הגאים במזרחיות שלהם ועם זאת אינם מתעניינים ב"אריסה", למעשה די סולדים ממוזיקה ים תיכונית והאבן השואבת של תרבותם היא אירופה.
בדומה לחסן, אלמליח וחרבון גם אני בחרתי במזרחיות שלי אחרי שדחיתי כמעט מבלי דעת את מרבית מרכיביה והפנמתי באותה טבעיות את העליונות התרבותית אשכנזית. הפנתאון של כל אחד מאיתנו התמלא באלילים אשכנזים וברגע מסוים של פיכחון בחרו השלושה האלו לקחת אלה ולנתץ את כולם לשברים קטנים.אלמליח חזרה אל המוזיקה שאליה הפנתה גב שנים קודם, חסן הקים את "ערס פואטיקה", הקבוצה הדומיננטית ועזת הביטוי ביותר בשדה המנומנם של השירה, וחרבון מגייסת את השכלתה המערבית לטובת פעילות חברתית-מזרחית.
אבל בדומה לשורה ארוכה של יוצרים, חוקרים וכותבים כמיכה שטרית, שמעון אדף, אווה אילוז, יאיר אסולין, כפיר אזולאי, רונית ושלומי אלקבץ - חלקם ידידי ומקצתם הרבה למעלה מזה - האני הכותב שלי הוא לא רק מזרחי. יתרה מכך, מקובל להתייחס אלי כאל סופרת בעלת רגישויות אנגלו-סקסיות מובהקות, לאתמיד זה נאמר כמחמאה, שעולמה התרבותי הינו מערבי בעיקרו.
הנה, יצאתי עם האמת: הקולות שאני שומעת בתודעתי הם קולותיהם של גוסטב פלובר, מרטין היידגר, תומס מאן, פלאנרי אוקונור, סילביה פלאת, דון דלילו, רולאן בארת, סימון וייל וכן הלאה וכן הלאה. מצב התקליטייה שלי לא טוב יותר ממצב הספרייה, אלא אם כן אתם מחשיבים מוזיקה שחורה, היפ הופ וראפ כמזרחית.
רק בפילמוגרפיה שלי יש מקום נרחב לבמאים מארצות ערב (מוחסן מח'מלבאף, עבאס קיארוסטמי, פאטי אקין), אבל את המופרכות הרגשית והעלילתית של הסרט הערבי של ימי שישי אחר הצהריים, שעליה מתרפקים רבים מחברי המזרחים, לא הצלחתי לעכל או לחבב אף פעם, ואני מבקשתלא להיענש על כך.
אל תפקפקו בכך. בזכות הפעילים, בזכות הפנתרים השחורים והקשת המזרחית, שנאבקו לחשוף ולפרק את המנגנונים השליטים בחברה הישראלית מבלעדיות אשכנזית; בזכות קבוצות הגרילה המזרחיות שהחדירו לתוך המועדונים האקסקלוסיביים של האקדמיה והתרבות את האנשים שלהם, שנאלצו לעבוד קשה יותר מכל אשכנזי שדרכו הייתה סלולה; בזכות העובדה שאחי בשתי הקבוצות המתקוטטות לא שכח ולא כיחד באשר למוצאו, אלא נשא אותו בגאון ובגאווה, הנושא של המזרחיות אינו "בעיה סוציו־אקונומית" בלבד.
הדבר שהיה מחרפן יותר מכל את סבתי היקרה, עליה השלום, הוא לראות מזרחים מצליחים השומרים על מאפייני הזהות שלהם בלי לנסות להיות נחמדים ותרבותיים כדן כנר. היא הייתה מצפה מהם, כפי שוודאי הייתה מצפה ממני, ליהנות ממה שהצלחנו להשיג ולשתוק. ולהתלבש כמו בני אדם. ולהוריד את הקול. ולמתן את המבטא, למען השם. אבל הקול שלנו נשמע חזק וברור, כי בדומה לילידים הצפון אפריקאים כאלבר קאמי או ז'אק דרידה בצרפת, חדרנו למוקדי הכוח ולא התחפשנו וגם לא ניסינו לשאת חן בעיני אף אחד.
אז אם תשאלו אותי, אין לי בעיה עם הקטטה הפומבית בין עמדות מזרחיות שונות. ואני לא מאוימת כלל ממיליציות המחשבות בגלביות של החינה המסתובבות בשכונה. אחי הם, כל אחד ואחד מהם, ואם עוד הדיון הפנימי הייצרי שלנו מכסה על קולן המונוטוני של "האליטות הישנות" והוא כרגע המוזיקה הכי מדליקה והכימעניינת בעיר, אני מרוצה חאלס.