1. הדרך האמצעית

כשהיה "אזרח מודאג", נהג בנימין נתניהו להגיד לכל מי שהקשיב לו, שאם וכאשר הברית האסטרטגית בין ישראל לטורקיה תסתיים, לא יהיה לנו מה לחפש במזרח התיכון. עד כדי כך. כן, נתניהו הוא גוזמאי לא קטן, אבל הוא השתמש במינוחים פטאליסטיים למדי כשדיבר על הסוגיה. "אם היחסים עם הטורקים יסתיימו, צריך יהיה להתחיל לארוז", אמר למישהו פעם, אחרי שהפליא לתאר את חשיבות הברית הישראלית-טורקית, את היתרונות האדירים שהיא מקנה לישראל, את העוגן, המשענת האזורית, שיתוף האינטרסים ומה לא.

בנוסף לנטייתו להגזמה, נתניהו סובל מבעיית זיכרון. לפעמים הוא זוכר דברים שלא קרו, לפעמים הוא שוכח דברים שקרו. או דברים שאמר בעבר. כעבור שנים, כשסיבך את ישראל בפרשת המרמרה מול טורקיה של רג'פ טאיפ ארדואן, שכח נתניהו את האמירה ההיא. דברים שרואים משם, לא רואים מכאן.

שלוש שנים לקח לו לסגור את הפרשה הטורקית. שלוש שנים שבהן לא הרוויח כלום. המחיר נותר אותו מחיר, הסחורה אותה סחורה. הוא גרר את עצמו, התלבט, התחרט, שיגר פעמיים את יוסי צ'חנובר עם מכתב התנצלות בכיסו לטורקיה, ופעמיים התחרט והחזיר אותו בדקה ה-90 . בסוף, התנצל בפני הטורקים, הרים טלפון לארדואן, התחייב לשלם פיצויים, השפיל את עצמו ועכשיו הוא גם אמור להסיר את הסגר מעל רצועת עזה.

|
נתניהו יבחר תמיד בדרך שתמיט עליו את הרע שבכל העולמות. צילום: מרק ישראל סלם

בדיוק מה שטובי שריו אומרים עליו: מסתכסך עם המוכרים, עם הקונים, משלם את המחיר הכי יקר, מקבל סחורה מקולקלת, מגורש מהסופרמרקט וחוטף מכות. אתה רוצה להתנצל ולסגור עניין? תעשה את זה ברגע הראשון. אתה לא רוצה? אז אל תעשה את זה. לא ברגע הראשון ולא באחרון. נתניהו יבחר תמיד בדרך האמצעית, שתמיט עליו את הרע שבכל העולמות. ביבי במיטבו.

2. תורת ארדואן

צריך לדייק: טורקיה ההיא, שנתניהו דיבר עליה בזמנו, אינה טורקיה של היום. שלטון ארדואן הפך את טורקיה למעצמה אסלאמית שמתרחקת במהירות מהמדינה החילונית של כמאל אטאטורק. היא גם מתרחקת במהירות מישראל. עם הסולחה, או בלעדיה. גם לפני פרשת המרמרה הייתה התקררות משמעותית ביחסים בין ישראל לטורקיה. ארדואן קיפל את הצבא הטורקי, השושבין הגדול של הברית האסטרטגית עם ישראל, בחזרה לקסרקטינים. גנרלים שלא התיישרו, נעצרו. עיתונאים הושלכו לכלא. הפרדת הדת מהמדינה, טוטאלית מאז ימי אטאטורק, החלה להתערער. הכמאליזם, תורתו של אטאטורק, החל להיסדק.

ארדואן נשען על הפופולריות העממית שלו, על התחזקות האסלאם הכוללת, וצבר כוח. במקביל, צבר גם שאיפות. שר החוץ שלו, אחמט דבוטאולו, הוא האידיאולוג הקיצוני שעומד מאחורי תורת ארדואן כולה. על פי התורה הזו, הגיע הזמן שטורקיה תחזור לימי תהילת העבר שלה. אולי לא בצורת אימפריה עותומנית חדשה, אבל בהחלט בצורת מעצמה אזורית ראשית שמאפילה על מצרים הנחלשת, סוריה הקורסת, ישראל המבודדת.

אין במזרח התיכון של היום כוח משמעותי יותר מטורקיה, וארדואן החליט למנף את זה כמה שיותר. איך שלא נסתכל על זה, יהיה ברור שזה חייב לבוא על חשבון ישראל. מי שרוצה להנהיג את המזרח התיכון האסלאמי, הערבי ברובו, לא יכול להחזיק בריתות אסטרטגיות עם ישראל.

מצד שני, ויש גם צד שני, צריך לדעת לחיות עם זה. הנה, גם במצרים השתלטו האחים המוסלמים על המדינה. האם התקרה קרסה למחרת בבוקר? לא. ככל שחולף הזמן, כך מתברר שמאזן האינטרסים האסטרטגי הכולל בין ישראל למצרים לא השתנה. גם מוחמד מורסי, בדיוק כמו חוסני מובארק, לא יכול להרשות לעצמו מלחמה עם ישראל. גם הגנרל מוחמד ראפת שחאתה, ראש המודיעין המצרי, חייב שיתוף פעולה מלא עם מקביליו הישראלים, בדיוק כמו הגנרל המנוח עומאר סולימאן בזמנו.


היחסים עם טורקיה במילא היו בדרך לשינוי. צילום: רויטרס

ולכן, בהיפוך כוונות מוחלט, גם אחרי כל התהפוכות והמהפכות, הערבים נשארים אותם ערבים, הים אותו ים, והאינטרסים אותם אינטרסים. טורקיה צריכה בידול מישראל, אבל לא זקוקה לעימות עם ישראל. הברית האסטרטגית בתצורתה הקודמת לא יכולה להימשך, אבל מערכת יחסים אחרת, שיש בה לא מעט שיתופי פעולה המבוססים על זהות אינטרסים, יכולה לבוא במקומה.

את זה היה צריך נתניהו לייסד בקדנציה הראשונה שלו, לו היה מנהיג אמיתי עם חזון ויכולת ביצוע. ואת זה בדיוק הוא הרס.

אבל לא רק הוא. היה לו שותף נאמן, יועץ אחיתופל בשם אהוד ברק. ואני יודע שאחיתופל המקורי היה יועץ טוב. ברק, לא. מבצע ההשתלטות על המרמרה היה מבית מדרשו בשל ברק. הוא לא היה נחוץ והוא כלל את כל האלמנטים שברק הכי אוהב בעולם (קומנדו נוחת ממסוקים באמצע הלילה, יחידת עילית, לוחמינו עטורי התהילה ובסוף גם תמונה למזכרת של שר הביטחון עם הלוחמים על הסיפון).

אחד מבכירי מערכת הביטחון בזמן המבצע, אדם שבקי בכל המודיעין ובכל מה שהתרחש ונשא באחריות על חלק ממה שהתרחש, אמר השבוע שפרשת המרמרה הייתה תצוגת אווילות ישראלית נדירה, לא נחוצה, מיותרת ומטופשת. הרבה מאוד משטים התקרבו באותן שנים לחופי הארץ, סיפר האיש, חלק מהם לא הגיעו ליעדם כי יד נעלמה מנעה זאת מהם, חלק כן הגיעו, ופשוט נתנו להם לעבור ולא עשו רעש. המוסד ידע להגיד אם יש על הספינות נשק או לא, וברגע שהיה ברור שלא, אין סיבה לעורר מהומה תקשורתית ולגייס את כל העולם להתגודד סביב עזה ולגדף אותנו פעם נוספת.

3. לילה באקירוב

הנה סיפור קטן, שכבר סופר, אבל אין טוב ממנו כדי להמחיש את גודל הסכלות. הוא ייכלל בספר פרי עטי, "חמקן", שיתפרסם בקרוב בהוצאת כנרת, זמורה ביתן: ליל שישי אחד סעד ראש הממשלה אהוד אולמרט את לבו בדירת שרד של חברים במגדלי אקירוב בתל אביב. לא, לא אצל ברק. המזכיר הצבאי שלו, אלוף מאיר כליפי, היה באותו זמן בדיוק בסרט עם רעייתו. כמזכיר צבאי כליפי כמעט לא מבלה. באותו יום שישי הוא הרשה לעצמו, באופן נדיר, להיכנס לסרט. פתאום, טלפון. על הקו המזכיר הצבאי של שר הביטחון, תא"ל איתן דנגוט. השר, אהוד ברק, צריך לדבר דחוף עם רא הממשלה. בטלפון אדום.

כליפי נאנח. הוא רגיל להטרדות הללו של ברק, בדרך כלל מדובר בשטויות שאינן מצדיקות את המאמץ. הוא יוצא מהסרט, מרים טלפון לאולמרט. מה הוא רוצה, שואל אולמרט. לא יודע, עונה כליפי. אולמרט אומר שיגיד לברק שהוא באירוע, אין עליו "ורד הרים" (טלפון נייד מסווג), ידברו מחר או מאוחר בלילה. כליפי חוזר לדנגוט, שחוזר לברק, וחוזר שוב לכליפי: ברק מתעקש. זה דחוף מאוד. חיוני. ביטחון המדינה וכו'. כליפי יוצא שוב מהסרט, ומתקשר שוב לאולמרט, שנאנח. תחבר לי אותו, אמר אולמרט, וברק עלה על הקו תוך חצי דקה.


לברק היה מישהו שהוא יכול לתמרן. צילום: מרק ישראל סלם

חייבים לדבר, אמר ברק. זה סובל דיחוי? שאל אולמרט. לא, אמר ברק. אז אני אגיד לך מה, אמר אולמרט, אני באקירוב, שלוש קומות מתחתיך. יופי צהל ברק, אז תעלה רגע. אני לא אעלה, אמר אולמרט, אתה תרד. בסדר, אמר ברק. כעבור שתי דקות צלצל הפעמון בדירת הפאר שבה הסב אולמרט בארוחת ערב רבת משתתפים. ברק נכנס, כשאוזניית הבלוטות' הנצחית שלו צמודה לאוזנו, כאילו הוא המארח של האירוע, ומדווח לאולמרט שספינה זרה מתקרבת לעזה. אני רוצה, אומר ברק, שהשייטת תשתלט עליה.

לא, אומר לו אולמרט. הם פורצים את הסגר, אומר ברק, הקומנדו הימי יכול לפתור את זה במהירות. לא, מגיב אולמרט, אין להם נשק, אף אחד לא מתעניין בהם ולא יודע עליהם, אין סיבה להפוך את זה לאירוע. שיעברו, שיגיעו לעזה. צריך לעצור אותם, מתעקש ברק. לך לישון, אהוד, אומר אולמרט.

ברק הבין שאין לו פרטנר להרפתקה הזו. הוא לא הצליח לגייס את אולמרט לפעולה מהסוג הזה עד שאולמרט נאלץ להתפטר מתפקידו, בעקבות אולטימטום שהציג בפניו ברק. ישראל הלכה לבחירות. ברק קיבל את מה שרצה. את ביבי. או, עכשיו הוא קיבל מישהו שהוא יכול לתמרן. עכשיו הוא סוף סוף יכול לעולל תעלולים שהוא אוהב. פעולות קומנדו נועזות, תמונות של שר הביטחון ליד הלוחמים האמיצים שהשתלשלו מהמסוק באמצע הלילה, הנה הוא מר ביטחון במיטבו.

אלא שאצל ברק, כמו תמיד, משהו משתבש והתוכנית הפלאית הופכת לאסון קולוסאלי. ראו צאלים, ראו המלחמה נגד גבי אשכנזי בפרשת הרפז, ראו קמפ דיוויד, ראו מפלגת העבודה, והרשימה עוד ארוכה. אורי שגיא אומר על ברק שהוא תמיד ינסה לעכב או למנוע את הפעולות החשובות והנחוצות לביטחון המדינה, ולעולם ינסה לדחוף את הפעולות האסוניות, שאין להן שום סיכוי להתקיים בשטח, או להצליח (צאלים, תקיפת עיראק ב-91', תקיפת איראן בשנה שעברה וכו'). את החשבון משלמת, כמו תמיד, מדינת ישראל.

4. ההמראה של בוגי

ברק כבר איננו. שר הביטחון החדש הוא משה (בוגי) יעלון. בשורה טובה לצה"ל, וגם למדינה. הבעיה היא שהשבוע הראשון של יעלון לא היה מהמוצלחים. 

קודם כל, טורקיה. יעלון היה מגדולי המתנגדים להתנצלות, לפיצויים, לכל מה שישראל עשתה בשבוע שעבר. הוא ידע להציג את עמדתו בבהירות. הוא היה מנומק, משכנע, הגיוני. אז מה קרה פתאום עכשיו שההתנגדות הנחרצת שלו מוסרת ובמקומה מגיע גיבוי גורף לראש הממשלה? בסביבתו של יעלון הסבירו השבוע שהתנאים השתנו, שמה שישראל עשתה השבוע היה המינימום הנדרש.


שבוע ראשון לא מוצלח. צילום: מרק ישראל סלם

לא ממש משכנע. עדיף שיעלון יודה שדברים שרואים מכאן, לא רואים משם. זה קורה. זה מובן. לא תמיד אנחנו יכולים להיות צודקים. לפעמים עדיף שנהיה, מדי פעם, חכמים. שנצפה פני עתיד. אחד הנימוקים ששימשו את יעלון בזמנו, כשהתנגד לפיוס עם הטורקים, היה שהעניין הזה ישדרג מאוד את הפופולריות של ארדואן באנקרה, ינציח את שלטונו, יקשה מאוד על האופוזיציה הטורקית להדיח אותו. הנה, השבוע, מלאה טורקיה בשלטי חוצות שבהם נראה ארדואן, השליט הגאה, כשברקע ניצבת דמותו החבולה של נתניהו, והכתובת על הקיר זועקת: "ישראל מתנצלת בפני טורקיה! תודה לך, ארדואן, שהבאת את הגאווה הזו לארצנו".

אפשר לתת לפרשה הזו גם כותרת אחרת: אכן, כפי שהובטח לנו, כשביבי מדבר, העולם מקשיב.

נחזור ליעלון. הוא נתפס השבוע טס במסוק לחתונת בתו בערבה. ומיד חטף התנפלות המונים פופוליסטית. לטעמי, השימוש במסוק היה סביר ומידתי לחלוטין. זו אחת הפריבילגיות של שר הביטחון. צריך לוודא שנעשה בה שימוש רק כשאין ברירה. נדמה לי, שלאור מה שאנחנו יודעים על אותו יום, זו הייתה החלופה ההגיונית ביותר.

אם הוא היה לוקח יום חופשה כדי לצאת לגרופית וחזרה, היינו מצקצקים בלשוננו ושואלים את עצמנו איך הוא מרשה לעצמו לפספס את הדיונים המרתוניים סביב הקיצוץ הדרמטי הצפוי בתקציב הביטחון, המצב המתחמם בסוריה ואלף ואחת הבעיות הנוספות המונחות על שולחנו של כל שר ביטחון בישראל, בכל רגע נתון.

בוגי לא היה במשרד הביטחון בשנים האחרונות, יש לו פערים גדולים להדביק, אז הוא קיים לו"ז מלא ויצא בערב לחתונה של הבת שלו. אם זו הייתה חתונה של בת של חבר מרכז ליכוד, אז יש מקום לביקורת קטלנית. אבל זו הבת שלו. ולכן זה מצדיק מסוק. ישראל יכולה להרשות לעצמה להטיס את שר הביטחון שלה במסוק במצב כזה. השאלה היא לא הטיסה במסוק, אלא הדיונים.

יעלון צריך להתאפס על משרד הביטחון במהירות. האימה שהטיל שם ברק מתפוגגת. האנשים מתחילים להסתובב חופשי, כבר לא צמודים לקירות. יעלון יגלה במהירות מי הם כיסי ההתנגדות שהותיר אחריו השר הקודם. כדאי לו לטפל בהם. יש ליעלון רקורד של כניסה לא חלקה לתפקידים. כל מיני הסתבכויות לא נחוצות. כך החל את הקדנציה שלו כרמטכ"ל, ולא חסרו אירועים כאלה גם ברמטכ"לות עצמה.

הוא יצטרך להקיף את עצמו באנשים שישמרו עליו, להיות קצת פחות עקשן, קצת יותר גמיש והרבה יותר זהיר. הוא אדם ראוי, צנוע, עם ראש על הכתפיים, בעל ניסיון רב והיכרות עמוקה עם המערכת. הקרב שינהל נגד הקיצוץ העמוק בתקציב צריך להיות מדוד ושקול מראש. אסור ליעלון להתאבד על דברים לא נחוצים, אסור לו להקיז אנרגיה על קרבות בלתי אפשריים. יש הרבה מה לקצץ במשרד הביטחון, בעיקר במשרד הביטחון (ולא בצה"ל), ויעלון יודע זאת היטב.

ועוד משהו: הוא יצטרך בקרוב להחליט אם הוא שואף להיות פעם ראש ממשלת ישראל, או ראש ממשלת מדינת המתנחלים. יעלון קרוב מאוד לאנשי יש"ע ועל הרקע הזה צפויה לו ברית סמויה, או גלויה, עם נפתלי בנט. כדאי שמישהו יתקרב אליו וילחש לו שבשלב הזה הדרך לבית ברחוב בלפור בירושלים לא עוברת באלקנה, וגם לא באיתמר. היא עוברת בתל אביב, בבאר שבע, בראשון לציון, בנתניה וביוקנעם.


עוד לא משה רבנו. צילום: פלאש 90

הוא לא צריך לשנות את דעותיו. הוא יצטרך לשנות את סדרי העדיפויות שלו. הוא יודע בדיוק כמה עולות לנו ההתנחלויות. עכשיו, השאלה היא לאיזה קיצוץ הוא יתנגד יותר. לזה שיפגע בהתנחלויות, או לזה שיפגע בתקציב הביטחון. אם כי, לאור הברית בין בנט ליאיר לפיד, אני לא לגמרי רואה את הקיצוץ שיפגע בהתנחלויות.

5. קצת ענווה, יאיר

גם ללפיד צפויה תקופה חשובה. עד עכשיו, ההתנהלות שלו נקייה מטעויות אסטרטגיות, אם כי יש פה ושם ליקויי שוליים. הסרט שהעלה ביוטיוב הכיל הקבלה מסוימת בין משה רבנו שהוציא את בני ישראל ממצרים ללפיד וליש עתיד, שיוציאו בעזרת השם את ישראל מהמיתון.

אז ככה: נכון לרגע זה, אתה עוד לא משה רבנו, יאיר. מישהו צריך לרמוז לו את זה. הוא עשה תוצאת בחירות מדהימה, הקים מפלגה מתוקתקת ומשכנעת יש מאין, בעשר אצבעות, הביא צוות מוכשר, ניסח ססמאות מדויקות, ניהל קמפיין מופתי וכו' וכו'. אבל גם אחרי כל זה, הוא בסך הכל פוליטיקאי מתחיל. ענווה לא תזיק לו כרגע.

בזמנו, כשהכריז על הליכה לפוליטיקה, הייתי מראשוני המפרגנים. בינתיים הוא לא אכזב אותי. גם ההחלטה שלו לקחת בסופו של דבר את תיק האוצר היא החלטה אמיצה ומעוררת כבוד. היא לא באה לו בקלות. בהתחלה הוא נבהל. אחר כך לקח יומיים למחשבה. בין המשפיעים עליו ללכת על זה היה בן ברית אישי וידיד קרוב, מאיר דגן.

אחר כך, כשישב עם יועציו, הוא הודיע להם: נו, טוב. לא באתי לסרוג. נלך על האוצר. אז הנה, האוצר שלו. הוא מתנפל על התיק הזה ברצינות, הוא יודע ללמוד, הוא מבין מהר. עכשיו, הוא יצטרך גם לתת עבודה. לקצץ בבשר החי, לסגור את האוברדראפט, לשנות את סדרי העדיפויות, וכל זאת בלי לפגוע במעמד הביניים שהעלה אותו לאן שהגיע. קל זה לא יהיה.

בדרך, צפויות ללפיד הפרעות לא פשוטות. נתניהו לא יקל עליו את החיים. בכל פעם שיהיה רע, ביבי יאשים אותו. בכל פעם שיהיה טוב, ביבי ינער אותו וינסה לגזור את הקופון בעצמו. לפיד יצטרך הרבה מאוד סבלנות, כושר עמידה ואינסטינקטים פוליטיים מחודדים כדי לצלוח את המשימה הזו כשנתניהו, שהדבר היחיד שמעניין אותו זה להישאר ראש ממשלה, תלוי על צווארו.

6. נראה אותם, ארדן

השר השלישי שאני רוצה לכתוב עליו השבוע, הוא גלעד ארדן. פוליטיקאי צעיר שעושה כבוד למקצוע. בחור רציני, מעמיק, מוכשר, שיגיע תמיד מוכן לכל תפקיד ולכל משימה ויידע להפיק ממנה, ומעצמו, את המיטב.

במהלך המו"מ הקואליציוני התבצר ארדן בתוך עצמו, פגוע עד עמקי נשמתו, משניים שעבורם עבד כל חייו: נתניהו ואביגדור ליברמן. הם רצו שהוא יהיה שר תקשורת, רק שר תקשורת (למרות שהבטיחו להכין לו תיק "אימפריה" בתקשורת), והוא לא אהב את זה.


גלעד, עלייך להציל את השידור הציבורי. צילום: פלאש 90

הגיע הזמן, אמר, שיפסיקו לראות בי את הפראייר הקבוע, את המובן מאליו, את זה שתמיד יצדיע ויעשה את המקסימום במחיר מינימום. ארדן דחה בתחילת הדרך את המשפטים (שגיאה גסה), אחר כך רצה את ביטחון הפנים (עוד שגיאה גסה, אני לא מכיר שרים לביטחון פנים שיצאו טוב מהתיק הזה), ובסוף קיבל את התקשורת ("אימפריה") ואת הגנת העורף (קבינט).

אני, משום מה, מתעניין דווקא בתקשורת. גלעד היקר, העיניים נשואות אליך עכשיו. יש הרבה סיפורים מעניינים בתקשורת, זה נכון, אבל הכי חשוב זה להציל את השידור הציבורי. לחלץ אותו מציפורני הכנופיה שהשתלטה עליו במצוות ראש הממשלה שלך. הגיע הזמן, ארדן, שתכריז על עצמאות. שתפסיק לפחד. לא מביבי, וגם לא מרעייתו. השידור הציבורי יקר וחשוב בהרבה מכפי שנדמה לך. אתה יודע ללמוד, אז צא ולמד מה קורה שם בארבע השנים האחרונות. שערך יסמור.

נתניהו לא יישאר איתנו לנצח, אתה יודע, אבל השידור הציבורי כן. הוא זכות אלמנטרית קנויה של הציבור לקבל שירות ממלכתי מקצועי, הוגן. הגיע הזמן להעביר חוק שמנתק את השידור הציבורי מהפוליטיקאים. הגיע הזמן לנקות את האורווה הזו ולשחרר את האנשים המוכשרים והטובים שעדיין נמצאים בה מאימת הקומיסרים והפוליטרוקים. אתה מסוגל לעשות את זה. נראה אותם נוגעים בך, אם תעשה.