לידיעת ראש הממשלה בנימין נתניהו: ההשוואה בין סירובה של ארה"ב להפציץ את מחנה המוות אושוויץ, לבין הסכנה הצפויה לישראל מאי נקיטת מהלך צבאי נגד איראן, בעייתית, ואינה מתיישבת בהכרח עם העובדות ההיסטוריות. זו המסקנה העולה מפולמוס שהתלהט לאחרונה בין היסטוריונים וחוקרי שואה בארה"ב, שדנו בפעולותיו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט בכל הנוגע להצלת יהודי אירופה.

התנהלותו של רוזוולט לנוכח הדיווחים על מבצע ההשמדה מעסיקה חוקרים זה עשרות שנים, ועשרות מחקרים וספרים פורסמו בנושא. לאחרונה ראו אור בארה"ב שני ספרים נוספים המתבססים על מסמכים שהתגלו בשנים האחרונות, וחושפים לכאורה עובדות חדשות על יחסו של רוזוולט לשואה.

הראשון הוא "פרנקלין דאלנו רוזוולט והשואה - הפרת אמון" מאת ד"ר רפאל מדוף, מבכירי מכון ויימן ללימודי שואה בוושינגטון. מדוף מחמיר עם רוזוולט ומאשש את הטענות שלפיהן הנשיא הפגין יחס אדיש ולעתים עוין מול הטרגדיה המתהווה. הוא מאשים את רוזוולט כמי שעמד מאחורי ההגבלות על ההגירה היהודית לארה"ב, ומצטט התבטאויות שהשמיע הנשיא בקרב חוג מקורביו - אמירות שנשקו לאנטישמיות וחלקן לא פורסם עד היום.

כך למשל, בשנת 1943 אמר רוזוולט כי "ההאשמות והתלונות שהיו לגרמנים נגד יהודים מובנות, משום שהיו יותר מדי יהודים משפטנים, רופאים ובעלי מקצועות חופשיים בגרמניה". כמו כן, נטען כי אמר ש"יש לפזר את היהודים ברחבי העולם", ו"יש להגביל כניסת יהודים לאוניברסיטאות ולמקצועות חופשיים". בפגישה שקיים עם קבוצה של סנטורים הצהיר רוזוולט: "אין דם יהודי בעורקינו". בראיון ל"ניו יורק טיימס" אומר מדוף כי "הגישה העוינת כלפי יהודים שעולה מההתבטאויות השפיעה ומילאה תפקיד מרכזי בעיצוב מדיניות ההגירה של ממשל רוזוולט ותגובותיו האדישות לשואה".


רוזוולט, אמירות אנטישמיות? צילום: רויטרס

היסטוריה או קרב תדמיתי?

לעומת זאת, "פרנקלין דלאנו רוזוולט והיהודים" שכתבו שני פרופסורים מאוניברסיטת אמריקה בוושינגטון, ריצ'ארד בריטמן ואלן ליכטמן, הוא לדברי המבקרים ניסיון רציני ראשון להציג את מהלכיו של רוזוולט באופן מאוזן. "בדעת הקהל רווחת הדעה כי רוזוולט נכשל (בטיפולו בשאלת היהודים)", אמר בריטמן ל"טיימס". "אבל העובדה היא שהיו לו אופציות מוגבלות. הספר אינו ניסיון לכתוב ספר פרו־רוזוולט, אבל הוא בהחלט אוהד לרוזוולט בהשוואה לספרים אחרים".

העובדה שהוויכוח בעניין רוזוולט והיהודים נותר רלוונטי גם כ-70 שנה לאחר מלחמת העולם השנייה אינה מפתיעה. הנשיא ה-32, שכיהן בבית הלבן בשנים 1932-1945 נחשב לאחד המנהיגים הנערצים על האמריקאים ולאדם ששינה את פני האומה. הוא חילץ את ארה"ב מהשפל הכלכלי הנורא ויזם את תוכנית ה"ניו דיל", ודמותו נצרבה בזיכרון הלאומי כמי שהנהיג את המעצמה במלחמה הגדולה מכולן ושחרר את אירופה מאימת הנאצים.

בקרב יהודי אמריקה היה לרוזוולט מעמד מיוחד, שכן מדיניות הפנים שלו תאמה את השקפותיהם בסוגיות חברתיות. למעשה, תמיכתם ברוזוולט (שיעורי התמיכה היהודית בו הגיעו בבחירות של 1940 לכ-90%) היא שיצרה את המסורת לפיה יהודי אמריקה מצביעים למועמד המפלגה הדמוקרטית. ואולם כשנודעו ממדי האסון באירופה, חשו יהודים רבים אכזבה מנשיאם הנערץ וקמו בקרבם עוררים על שלא עשה די להצלתם.

מחברי "פרנקלין דאלנו רוזוולט והיהודים" מציינים כי "הוועד לפליטי מלחמה" שהקים רוזוולט ב-1944 סייע בהצלתם של כ-200 אלף יהודים, "וגם אם המספר האמיתי היה קטן במחצית, הוא עדיין שווה למספר בני האדם שניתן היה להציל אם היו מפציצים את אושוויץ. רבים מאמינים שרוזוולט סירב להפציץ את המחנה. אבל האופציה הפכה בת ביצוע רק במאי 1944, כאשר 90% מהקורבנות כבר נרצחו".

הם אף מציינים כי אין הוכחות לכך שההצעה להפציץ את אושוויץ הגיעה לרוזוולט, אם כי ידוע שמנהיגים יהודים נפגשו עם פקידים זוטרים בממשל. "הטענה כי פקידים אלה דחו את ההפצרות לא מבוססת, וברור שהפצצת אושוויץ לא הייתה משיגה תוצאות משמעותיות לעצירת ההרג".

מדוף, כצפוי, מתנגד למסקנות שעולות מהספר, ומגדיר אותו "לא משכנע ולא מדויק". הוא טוען כי היקף ההגירה היהודית לאמריקה בשנות ה-30 היה קטן באופן משמעותי בגין העוינות של רוזוולט ליהודים, ובראיון ל"טיימס" טען כי "חזונו של רוזוולט בנוגע לאמריקה היה מבוסס על הרעיון שיחיו בה מספר קטן של יהודים". מדוף אף תקף את שני מחברי הספר וטען כי הוא "אינו אלא מאמץ להציל את תדמיתו של רוזוולט". מדוף טוען כי ההצעה להפציץ את אושוויץ לא נמסרה ל"פקידים זוטרים", אלא הועברה ישירות למזכיר המדינה קורדל הול ולשר המלחמה הנרי סימסון.

הנרי פיינגולד, היסטוריון וחוקר שואה מוערך, הגיב לפולמוס רוזוולט והשואה, והסתייג ממה שהגדיר "היסטוריה של האשמות" שעוסקת בשאלה מה היה קורה אם. "לרוזוולט הייתה דאגה אחת", אמר פיינגולד ל"טיימס", "והיא לנצח במלחמה".