בגיל 88, ולאחר קריירה ארוכה בצה"ל, בראשות המוסד ובמגזר העסקי, יכול צבי זמיר להרשות לעצמו להודות בטעויות ולקבל על עצמו אחריות מלאה לכישלון. בחודש הבא ימלאו ארבעים שנה לאחד המבצעים הכושלים של המוסד בכל תולדותיו, שעוררו תהודה עצומה בעולם וסדקו את דימויו של הארגון. אנשי "קיסריה", יחידת המבצעים של המוסד רצחו, עקב טעות בזיהוי בעיירת הקיט הנורבגית, לילהאמר, את אחמד בושיקי, מלצר ממוצא מרוקני, שהיה נשוי לצעירה מקומית וגר עמה במקום.

המטרה של המבצע, שנערך ביולי 1973, הייתה לחסל את עלי חסן סלאמה, איש מבצעים חשוב באש"ף ומי שנמנה עם מתכנני רצח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן, עשרה חודשים קודם לכן. במוסד לא ממש מתלהבים שמסמכים הנוגעים לפרשה ייראו אור, ועל דיוני הממשלה בנושא המבצע הכושל בלילהאמר חל חיסיון לעוד עשר שנים.

אבל בידי "המוסף" מסמכים חסויים מארכיון המדינה בנורבגיה. מדובר בדו"חות שחיברו חוקרי המשטרה הפלילית על חקירתם של אנשי המוסד שנתפסו בפעולה הכושלת. הם מתפרסמים עתה לראשונה. חלק מאנשי המוסד שיתפו פעולה עם החוקרים הנורבגים וסיפרו הכל ואף יותר. אחרים גזרו על עצמם שתיקה.

"האחריות כמפקד היא כולה שלי", אומר זמיר בהתייחסות ראשונה ונדירה לאירועי לילהאמר. "הקוד ההייררכי והפיקודי במוסד הוא כזה שראש הארגון נושא באחריות לטוב ולרע. היה זעזוע במוסד. אין ספק כי המודיעין שלנו לא היה טוב. המקור לא היה אמין. אך זו חוכמה בדיעבד. עד אז הוא סיפק לנו מידע טוב על הנעשה בלבנון". זמיר ממאן לחשוף את שמו של המקור. אפשר להעריך כי מדובר בסוכן שפעל בקרב אש"ף בלבנון.

זמיר מודה כי הסיבה העיקרית לכישלון הייתה חטא היוהרה. לאחר רצח הספורטאים, יצא המוסד, על פי אישור של ראש הממשלה גולדה מאיר, למתקפה נגד אנשי אש"ף באירופה. בניגוד לרושם שנוצר במאות מאמרים וספרים, "המטרה לא הייתה נקמה", הוא מדגיש, "אלא לשבש את תשתיות הארגון באירופה, לגרום להם להיכנס למגננה, לדאוג לביטחונם האישי וכך יהיה להם פחות זמן לחשוב על פגיעה בנו". זמיר אומר עוד כי מדובר היה בשורה של מבצעים, שלכל אחד מהם היה שם צופן אחר, ולכן גם השם שעיתונאים וסופרים העניקו לפעולה - "זעם האל" או "אצבע אלוהים" - ושהתקבע מאז, הוא פרי דמיונם.

עד לילהאמר רשם המוסד בעיקר הצלחות במבצעי החיסול אליהם יצא. לפחות ששה נציגי אש"ף או סייענים שלו ברומא, פריז, אתונה וניקוסיה, חוסלו. "אנשי מפתח נעלמו. כמה נהרגו", אומר זמיר, "אך אנו לקינו בעודף ביטחון עצמי. היינו happy trigger'' - אצבע קלה על ההדק".

גם התנהגותו של בושיקי חידדה את הביטחון של אנשי המוסד בזהות המטרה. "הוא התנהג באופן שנראה לאנשינו שעקבו אחריו חשוד. הוא הרבה בנסיעות, שגם היום קשה להבין מה הייתה מטרתן. אולי הוא סחר בסמים", הוסיף זמיר, שהגיע למדינות סקנדינביה כדי לעקוב מקרוב אחר הפעולה. על אדמת נורבגיה נמצאו כבר אנשי המבצעים של המוסד - "הלוחמים", שהכינו את הפעולה ובראש מפקדם, ראש קיסריה מייק הררי, שנשא זהות בדויה של צרפתי בשם אדוארד סטניסלס לסקר. "מייק היה איש מבצעים מצוין", מדגיש זמיר. "שירתנו יחד בפלוגה ג' של הפלמ"ח לפני מלחמת השחרור. כשהגעתי למוסד ב-1968 הוא היה החונך שלי ולימד אותי את תורת המבצעים".

כנהוג מאז ועד היום במבצעי המוסד, זמיר, ראש הארגון, התכוונן להגיע גם הוא לזירה בנורבגיה. הוא עלה למטוס, ככל הנראה בשטוקהולם בירת שבדיה "אך בגלל תקלה במטוס הטיסה לא המריאה ונתקעתי בעיר שבה הייתי". אחד מאנשי המוסד בנורבגיה חלה וחזר עוד לפני ביצוע הפעולה. בדרכו חזרה הוא נועד עם זמיר המקורקע. "הוא סיפר לי שהכל מתקדם לפי התכנית".

> כל העדכונים והפרשנויות של טובי הכותבים - בדף הפייסבוק שלנו. עשו לייק


ניצל ב-1973, חוסל ב-1979. חסן עלי סלאמה (במרכז) עם יאסר ערפאת. צילום: יו פי איי

בגלל פיז'ו 504

בדיעבד, הכל השתבש. ב-21 ביולי 1973, בשעה 22:45, ירדו בושיקי ורעייתו, שהייתה בהריון, בתחנת וטובוס ליד ביתם לאחר שצפו בסרט הפעולה "הנשרים פשטו עם שחר" בכיכובם של ריצ'רד ברטון וקלינט איסטווד. בקרבת מקום המתינו להם שני מתנקשים, שהרגו את בושיקי ונמלטו. אחד מהם זוהה מאוחר יותר כנושא דרכון בריטי בשם "ג'ונתן אינגלבי".

רצח בנורבגיה הוא מעשה חריג מאוד ומעורר תהודה עצומה. קל וחומר כשהוא מתרחש בקיץ, בעיירה קטנה וישנונית כמו לילהאמר, שמתעוררת מתרדמתה רק בבוא החורף ועונת הסקי. הידיעה על הרצח נשלחה תוך זמן קצר מתחנת המשטרה המקומית בלילהאמר למטה המשטרה הפלילית ("קריפו") באוסלו.

אחד מחוקרי היחידה באוסלו היה ליף ליר. המטה הזעיק אותו עוד באותו לילה מביתו. במטה הוא פגש בסטיין ראבלו, שמונה לעמוד בראש הצוות. הם לקחו מכונית משטרה ויצאו לדרך לאחר חצות. הנחת העבודה שלהם, כפי שעולה מדוח שחיברו, הייתה שמדובר ברצח על רקע עסקת סמים. בהגיעם ללילהאמר, מהלך של כ-170 קילומטרים, טרם נעצר איש.

בעוד החוקרים עשו את דרכם מאוסלו, שלחה משטרת לילהאמר כמה משוטריה כדי לפרוס מחסומים בדרך לבירה. הפריסה הייתה מהירה מאוד. כחצי שעה לפני חצות הבחין השוטר פר אריק רוסטד במכונית מדגם פיז'ו 504. המכונית האטה, והאישה במושב שליד הנהגת הביטה בו במבט חודר. "ראיתי אישה יפה עם שיער שחור גולש", כתב בדוח שלו, "לשנייה מבטינו הצטלבו". השוטר הספיק לרשום את מספר המכונית, DA97943, ודיווח על כך במערכת הקשר המשטרתית. תחנת לילהאמר העבירה בטלקס את מספר המכונית למטה באוסלו.

הנהגת הייתה מריאן גלדניקוף והנוסעת שלצדה הייתה סילביה רפאל. רפאל הייתה לוחמת ותיקה של יחידת "קיסריה" שהשתתפה כבר במבצעים מסוכנים במדינות ערביות. גלדניקוף הייתה לפי גרסה אחת מזכירה בשירות הביטחון הכללי, ובגרסה אחרת עבדה בחברת מחשבים, ללא כל ניסיון מבצעי. היא נבחרה למשימה רק בשל אזרחותה השבדית ושליטתה בשפות המקומיות.

המטה העביר את מספר המכונית ותיאורה לתחנות משטרה ברחבי המדינה, כולל לזו בשדה התעופה באוסלו. למחרת בבוקר יצא אחד משוטרי התחנה להפסקת עישון מחוץ לבניין. מה רבה הייתה הפתעתו כשראה שבמדרכה ממול חונה הפיז'ו החשודה. ההפתעה הפכה לתדהמה כשהבחין שעל המכונית נשענת אישה צעירה, בלונדינית, עגלגלה, בשנות ה-20 לחייה. הוא ניגש אליה ושאל אותה למעשיה. "אני שבדית ומחכה לידיד מדנמרק", השיבה.

"והמכונית?", שאל השוטר. "זו מכונית שנשכרה בידי חברה, שביקשה ממני להחזיר אותה". בעודם משוחחים נעצרה לידם וולוו שכורה של חברת "הרץ", וממנה יצא גבר בשנות ה-30 לחייו. "זה הידיד הדני שאני ממתינה-לו", אמרה מריאן גלדניקוף.

גלדניקוף והידיד נלקחו למטה המשטרה בעיר. הגבר סיפר כי שמו דן ארט, אזרח דני שמתגורר באוסלו עם ידידה בשם פטרישה רוקסברג, ברחוב אוטו רוגוס ווי 77. מלווים בשני שוטרים הוסעו ארט וגלדניקוף לכתובת, שם מצאו השוטרים עוד זוג. האישה הציגה עצמה בשם פטרישיה רוקסברג, צלמת עיתונות קנדית. זו הייתה סילביה רפאל. הגבר הציג דרכון בריטי על שם לזלי אורבאום, מורה מהעיר לידס. שמו האמיתי, כך זה יתברר רק במשפט, היה אברהם גמר. עוד יתגלה כי גמר היה איש מבצעים ותיק של המוסד.

מאוסלו הועברו כל הארבעה ללילהאמר, שם המתינו להם החוקרים ליף ליר וסטיין ראבלו. למרות הסתעפותה של הפרשה הם עדיין האמינו כי מדובר בפרשה פלילית לכל דבר. על סמך קטעי המידע מאוסלו הם חשו כי גלדניקוף וארט הם החוליות החלשות בשרשרת.


סילביה רפאל בזהותה הבדויה כצלמת העיתונות הקנדית, פטרישיה רוקסברג. צילום: באדיבות רם אורן ומוטי כפיר, מתוך הספר "סילביה - חייה ומותה של לוחמת המוסד"

צאו מנורבגיה ברכבת

חקירתה של גלדניקוף החלה מיד למחרת, ביום ראשון 23.7, בשש בבוקר. "30 דקות היא שתקה", כתב ליף, "ואז החלה לדבר. וזה סיפורה. ביום רביעי האחרון אסף אותי בחמש בבוקר בתל אביב רכב עם נהג. נסענו לאסוף עוד אישה אחת, שמעולם לא הכרתי ואמרה לי ששמה פטרישיה, דיברה איתי באנגלית ואמרה שהיא מקנדה. הרכב המשיך ואסף גבר ומשם נסענו לשדה התעופה בלוד. בשדה ראיתי קבוצה של 15-10 בני אדם. אחד מהם נתן לי 500 דולר וכן מרקים גרמניים, פרנקים צרפתיים, וכרטיס טיסה לציריך. עליתי למטוס וישבתי ליד פטרישיה, שסיפרה לי ששמה המלא הוא פטרישיה רוקסברג. בציריך פגשנו בשני גברים שאמרו לנו: אתן טסות לאוסלו דרך קופנהגן".

החקירה הראשונה של גלדניקוף נמשכה כשעתיים והופסקה לשעה, שבמהלכה ניתנה לה ארוחת בוקר. בתשע חודשה החקירה. "היא סיפרה שבהגיעה ללילהאמר פגשה בגבר בשם מייק, שהורה ללכת למלון סקוט בעיר", נכתב בדוח. בהמשך החקירה אמרה גלדניקוף לחוקר כי "הגיעה לנורבגיה בשליחות רשמית של מדינת ישראל". ליר כתב בדוח שלו כי הוא לא מאמין לגרסה זו. הוא עדיין סבר כי מדובר בסתם תיק חקירה פלילי, שאת טיבו אינו מבין.

מה שגרם לו לשנות מהר מאוד את דעתו היה חקירתו של דן ארט בידי ראבלו. חקירתו של ארט החלה בתשע בבוקר למחרת הרצח. "הוא אמר ששם משפחתו ארט אך מכיוון שבישראל קשה לבטא את זה, הוא החליף את השם לארבל", כתב החוקר בדוח שלו. "בהמשך הוא אמר 'אני כאן בשליחות של מדינת ישראל'. ואז הוא הפתיע אותי: אני חושש להיות נעול, תוציא אותי מכאן. הצעתי לו שיספר לי הכל ואז אפתח את הדלת. הוא מיד הסכים".

בהמשך חקירותיו התוודה ארבל כי בהיותו תינוק בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא הסתתר במרתף בדנמרק במשך חודשים אחדים, עד שהוברח בידי המחתרת לשבדיה. הדבר גרם לו לקלסטרופוביה. עם זאת, ארבל עדיין הכחיש כל קשר לרצח בושיקי.

על הכריכה הפנימית של דרכונו, שנלקח בידי המשטרה, נרשם בכתב יד מספר טלפון. ארבל סירב לומר של מי המספר. רק לאחר שהחוקר הבטיח לו שלא ימסור את הפרטים האלה בבית המשפט התרצה ארבל. "זהו המספר של מייק ממשרד הביטחון", אמר. החוקר הנורבגי קיים את הבטחתו. הפסקה הזו בדוח לא נמסרה לבית המשפט.

באותו דף דרכון נרשם עוד מספר: 141589. ארבל סיפר מיד בתחילת החקירה כי זה מספר הטלפון של איש אל על באוסלו. ארבל גם הוסיף כי בחור בשם צביקה היה אחראי לצד הכספי וכי הוא נמצא כעת בדירה של אותו עובד אל על. בדיקה מהירה של החוקרים בחברת הטלפונים העלתה כי המספר נרשם על שמו של יגאל סגל, וכי הוא מתגורר ב-TUENGEN ALLE באוסלו.

בעשר בלילה ביום ראשון פשט כוח של שוטרים חמושים, לבושים באפודי קרב על הדירה. מפקד הכוח, האנס הולק, צלצל בפעמון. אישה צעירה פתחה את הדלת. השוטרים נכנסו פנימה. האישה לא אמרה מילה. תוך שניות מצאו השוטרים בדירה תינוקת ושלושה גברים. אחד מהם הציג עצמו כבעלה ואמר ששמו יגאל אייל, שהוא קצין הביטחון של שגרירות ישראל והראה להם דרכון דיפלומטי. בדיעבד התברר כי משיקולי ביטחון מסר יגאל אייל לחברת הטלפונים פרטים כוזבים - לא את שמו האמיתי ולא את תפקידו. אייל ביקש שיאפשרו לו להתקשר לשגריר יצחק קינן. השוטרים מנעו זאת ממנו.

לאחר 20 דקות עזבו השוטרים את הדירה עם שני הגברים שהציגו עצמם בשם צבי שטיינברג ומיכאל דורף, ולקחו אותם לתחנת המשטרה. משם גם הם הוסעו לתחקור בלילהאמר.

בשל חסינותו הדיפלומטית, יגאל אייל לא נעצר, אף שברשותו נמצא אקדח - שהוחרם. הוא מיהר להתקשר לשגריר קינן, איש מוסד בעברו, וסיפר לו על מה שקרה. קינן מיהר לדווח למשרד החוץ בירושלים. השגריר עדיין לא ידע על מעצרם של אנשי המוסד האחרים. שטיינברג מסר בחקירתו כי נולד בריו דה ז'ניירו, כי שמו הפרטי היה ולדימיר הנריק וכי עלה לישראל מברזיל ב-1955 וחי בקיבוץ גן שמואל.

הוא סיפר עוד כי הגיע לנורבגיה בטיסה מאמסטרדם אך סירב למסור פרטים על מעשיו במדינה ובעצם שמר על זכות השתיקה. בתיקו של מיכאל דורף מצאו השוטרים מפתחות לדירות בפריז וכן דף נייר כתוב בעברית שבו נכתבו ההוראות הבאות: 1. צאו מנורבגיה ברכבת; 2. השתמשו בדרכון ישראלי; 3. מהבירה הדנית טוסו לאמסטרדם ותצרו קשר עם SNT (שם הקוד למשרד המוסד בבירת הולנד - י"מ); 4. אל תיקחו שום חומר שיפליל אתכם אחר כך; 5. מיקי יהיה בשגרירות בנורבגיה ויצור קשר עם המטה וידווח ידיעות מיוחדות".


מייק הררי, ראש אגף "קיסריה". צילום: אנדריי ברונטמן

סרט מתח צרפתי

משטרת נורבגיה פנתה בבקשה, באמצעות האינטרפול, למשטרות בעולם שיסייעו לה בחקירה. כארבעה חודשים לאחר הרצח קיבלה משטרת פריז מידע שלפיו דירה מסוימת ברו דה פאסי מספר 51 נשכרה במאי 1973 בידי איש עסקים ברזילאי שסיפר לבעלת הבית כי הוא סוחר יהלומים.

זה היה חודש לפני שמוחמד בודייה, אינטלקטואל אלג'יראי, שנודע בהצלחתו בקרב צעירות מהפכניות בבירת צרפת, חוסל בפיצוץ מכוניתו בפריז. בודייה היה סייען של אש"ף בתכנון פעולות טרור נגד ישראל. אחד ממופעליו היה מרוקאי איש אש"ף שניסה להתנקש בספטמבר 1972 (חמישה ימים לאחר רצח הספורטאים במינכן) בקצין האיסוף של המוסד, צדוק אופיר, בבית קפה בבריסל ופצע אותו קשות. המתנקש ברח ומצא מסתור אצל בודייה. משטרת פריז חשדה כי השוכר הברזילאי הוא שטיינברג ויש לדירה קשר לחיסול בודייה.

בעלת הדירה סיפרה לשוטרים הצרפתים כי השוכר סיכם לשכור את הדירה לשנה אך תוך זמן קצר נעלמו עקבותיו. היא שלחה מכתבים לכתובת שמסר לה אך לא קיבלה תשובה. ואולם באוקטובר 1973 התקשר אליה אדם שהציג עצמו כעורך דין צרפתי, הודיע כי ישלם לה את המגיע עבור השכירות וישלח אדם כדי לאסוף את החפציםשנותרו בדירה. וכך היה. כשהגיעו השוטרים הצרפתים לדירה הם מצאו רק כרטיס סטודנט על שם מריסה בלסם. מריסה היא אשתו של שטיינברג. כמו כן נמצאו שם 11 מפתחות עם שמות של בתי קולנוע ומגדל אייפל. ההערכה היא כי שמות בתי הקולנוע נועדו להזכיר את מיקומן של הדירות למי שטיפל בהן.

שני מפתחות היו שייכים לדירתה של פטרישיה רוקסברג. בחקירתה, שנערכה גם היא מיד בבוקר יום ראשון שלמחרת הרצח, היא סיפרה מעט מאוד ולמעשה סירבה לשתף בחקירה. גרסתה נשמעה לחוקר הרלד רומינגן בלתי סבירה.

"אני עיתונאית פרילנסרית מקנדה שמתגוררת בפריז", כתב בדוח. "באמצע יולי נסעתי לציריך לפגוש חברים אמריקאים. ברחוב בציריך פגשתי בלזלי אורבאום שאותו הכרתי מלפני חמש שנים. הוא סיפר לי שהוא נוסע לחופשה בנורבגיה והזמין אותי להצטרף אליו. הסכמתי. כשהגעתי לאוסלו ב-18.7 הזמנתי רכב שכור בחברת 'קארופ'. אספתי את המכונית יחד עם לזלי ונסענו למלון פנורמה באוסלו".

"הלכתי לישון. למחרת יצאתי לטיולים באוסלו ובמלון פגשתי את דן ארט ומריאן גלדניקוף. נסענו לדירה של ארט ושם בלילה רבתי עם לזלי והוא עזב את הדירה. ביום ראשון, 22 ביולי, ארט החזיר את המכונית ומריאן נהגה במכונית הפיז'ו שלי. אין לי שום קשר לבחור המרוקאי ולרצח שלו". היא הכחישה מכל וכל כי הייתה בלילהאמר.

כשהעבירה משטרת נורבגיה בקשה למשטרת פריז לסייע לה בחקירה, ביקשו הצרפתים לאפשר להם לחקור את "העיתונאית הקנדית מפריז", בחשד שאולי גם היא קשורה לרצח בודייה ולרצח נוסף. חודשיים קודם לרצח בודייה, באפריל 1973, נרצח ביריות בפריז בזיל אל קוביסי, מרצה למשפטים ממוצא עיראקי, שלימד באוניברסיטה האמריקאית בביירות והיה קשור לארגון "החזית העממית" של ג'ורג' חבש. הנורבגים סירבו לבקשת הצרפתים לחקור את רוקסברג-רפאל.

במקום זאת נשלחו ב-24 בספטמבר 1973 שני חוקרים נורבגים לפריז והלכו יחד עם עמיתים צרפתים לדירתה בקי לואי בלריאו מספר 3-5 ברובע ה-16, הצופה על נהר הסיין. הדירה הייתה ריקה למעט בקבוק "קלוודוס" וכמה כלי מטבח, שעליהםנמצאו טביעות אצבעותיה של רוקסברג-רפאל.

בדירה נמצא עוד פריט. עיתון "לה פיגארו" מה-27.6.1973, יום לפני חיסולו של בודייה. בעלת הדירה תיארה את השוכרת כ"אישה יפה, רזה, בעלת שיער שחור ארוך באמצע שנות ה-30 לחייה. היא לבשה לרוב ג'ינס והייתה בלי איפור". בעלת הדירה הדגישה עם זאת באוזני השוטרים כי"המבטא הצרפתי שלה לא היה של צרפתייה קנדית וזה הפתיע אותי".

כמו רפאל, גם לזלי אורבאום - אברהם גמר - התגלה כאגוז קשה לפיצוח. הוא התמיד בגרסתו כי הוא מורה אנגלי מלידס. הבעיה של גמר הייתה שהאנגלית של החוקר שלו, אולף וולסטרד, הייתה טובה ועלתה על זו של "המורה האנגלי". "זהו סיפור הכיסוי הגרוע ביותר ששמעתי מעודי", כתב החוקר.

משטרת נורבגיה פנתה למשטרת אנגליה וקיבלה תשובה כי אכן בלידס חי מורה בשם לזלי אורבאום וכי מתיקו הרפואי עולה כי יש לו רק אשך אחד. "אם לא תספר לנו מהי זהותך האמיתית", הזהיר החוקר הנורבגי את אורבאום, "אאלץ לדרוש ממך להתפשט". אורבאום הופתע מהאיום המרומז שהיה כה חריג בחקירה שהתנהלה עד אז על מי מנוחות. הוא אישר לחוקר כי אכן הוא אינו לזלי אורבאום, אך סירב לגלות את זהותו האמיתית. כמו יתר חבריו, את זהותו הישראלית הוא אישר רק כשנפתח משפטם בפברואר 1974. הם פעלו על פי הוראה שהועברה להם על ידי מטה המוסד.

> כל העדכונים והפרשנויות של טובי הכותבים - בדף הפייסבוק שלנו. עשו לייק


לילהאמר. צילום: רויטרס

פרשת הספינה מליבריה

כאמור, מי שעזר לחוקרים הנורבגים להבין את הפרשה ואת הקשרים בין הנפשות הפועלות היה דן ארבל. הוא "זימר" וסיפר כמעט הכל. יומיים לאחר הרצח, כשדלת תאו פתוחה, סיפר ארבל כי נשלח לנורבגיה מטעם ממשלת ישראל כחלק ממלחמתה ב"ספטמבר השחור" וגולל את סיפורו.

לפי עדותו, ב-1963, לאחר שעלה לי בראל מדנמרק שבה עבד בעסקי רהיטים, פנואליו מהמוסד וביקשו ממנו פרטים על אנשים שהכיר בדנמרק. לדבריו, לאחר אותו תשאול חלפו עוד חמש שנים עד שפנו אליו שוב. זה היה באוגוסט 1968, כששב לישראל לאחר שהתגורר זמן מה בפריז ועבד שם מטעם חברת רהיטים סקנדינבית בשם "וויקינג".

"מייק מהמוסד קרא לי", נכתב בדוח, "וביקש שאעבוד בשבילו. כששאלתי במה מדובר הוא הבטיח לי שזה רק דברים חוקיים". ארבל הדגיש כי לא קיבל תשלום מהמוסד אלא רק החזר הוצאות. "שילבתי את עסקי הפרטיים בעבודה באירופה למען הממשלה", אמר, "לא היה לי תפקיד קבוע במוסד".

לפי עדותו, ב-1970 הוא נפגש בתל אביב עם מייק, שביקש ממנו לנסוע לטריפולי שבלוב, שכשנה קודם לכן תפס בה את השלטון סרן צעיר בשם מועמר קדאפי. "המשימה שלי הייתה לצלם תמונות של בתים. שהיתי בעיר שלושה ימים וחזרתי לאירופה. שם מסרתי לאיש קשר את התמונות וחיברתי דוח על מה שראיתי". כעבור חודשים אחדים הוא נתבקש על ידי מייק לצאת למשימה חדשה - לצלם נמלים בכמה מדינות ערביות. למשימה זו, סיפר, התלוותה אליו פטרישיה רוקסברג.

חלק מהדוחות, כפי שהבטיח החוקר ראבלו, לא הוצגו במהלך המשפט, אלא נשלחו מהמשטרה הפלילית, למשטרה הפוליטית - שירותי הביטחון הנורבגיים. בדוחות אלה כתב ראבלו בנוסח חידתי כי "מקור מסר לי". אפשר להסיק כי ה"מקור" הוא דן ארבל.

בדוח מ-16.8.1973 כתב ראבלו למפקדיו: "מקור מסר לי ששמה של פטרישיה רוקסברג הוא סילביה רפאל. היא נולדה ב-1937 בדרום אפריקה. היא מדברת אנגלית, צרפתית ואולי איטלקית והולנדית. היא יהודייה למחצה. הוריה גרושים והיא קשורה למוסד שנים רבות. ב-1970 היא הייתה יחד עם דן ארבל בסיור נמלים מטעם המוסד בטורקיה, לבנון ומצרים. ביוני היא הייתה בפריז כשערבי נהרג מפצצה שהוטמנה במכוניתו (הכוונה לבודייה - י"מ)".

בדוח נוסף כתב ראבלו כי "המקור" גם סיפר לי על איש מוסד בשם גוסטב פיסטאהור (מדובר כנראה באדם שעזב את נורבגיה יום לפני הרצח בגלל מצב בריאותו הלקוי ונפגש עם זמיר - י"מ). לפי הדוח, פיסטאהור נסע זמן מה לפני כן עם אברהם גמר לשטוקהולם לחקור חשד לניסיון פיגוע בשגרירות ישראל בעיר.

"אינני יודע את שמו האמיתי", ציטט דוח החקירה את ה"מקור" שזימר על חברו למבצע בלילהאמר "אני לא אוהב אותו. הוא קמצן ורוצה שאחרים ישלמו עבורו. הוא גם מסתכל תמיד בתמונות פורנוגרפיות ואוהב להמר". בדוח אחר נכתב: "מייק הררי הוא כוכב גדול במוסד אך המקור חושש למסור עליו מידע נוסף". על סמך מידע זה מפקד המשטרה החשאית כתב בדוח משלו: "אני בטוח שהאדם שנכנס לנורבגיה בשם אדואר לסקר הוא מייק הררי".

במסגרת "וידוייו", סיפר ארבל גם על עוד מבצע סודי שהיה שותף לו בסתיו 1968. "נתבקשתי", ציטט הדוח את ארבל, "לארגן את מכירתה של ספינה בשם 'שירסברג א'', שנרשמה בליבריה, על ידי חברה שהייתה בעצם של המוסד. ארבל היה בעליה של הספינה למשך שישה שבועות עד שמכר אותה לפני חג המולד לחברה יוונית".

מה שלא נכתב בדוח, אך פורסם על פי מקורות זרים, היה סיפורה המרתק והמסתורי של הספינה. זו הייתה הספינה שבעזרתה השיט המוסד (ויחידה בשם הלשכה לקשרי מדע - לק"ם שפעלה במשרד הביטחון) כמה חודשים קודם לכן, מאתיים טונות של אורניום טבעי, שנרכשו מטעמו בעורמה בבלגיה, בידי אנשי עסקים גרמנים, לכאורה עבור תעשיין איטלקי.

הספינה והמטען שעשו תנועה סיבובית בים התיכון נפרקו בסופו של דבר בנמל אשדוד והועברו לכור הגרעיני בדימונה. מפקד הפעולה היה איש המבצעים של המוסד, רפי איתן ובצד המדעי־טכני־מסחרי פעלו ראש הלק"ם דאז בנימין בלומברג (ורד) והתעשיין אליהו סחרוב. גם דוח זה לא נמסר לבית המשפט שדן ברצח בושיקי ונשמר עמוק בארכיון ממשלת נורבגיה.


צבי זמיר. צילום: מתוך ויקיפדיה

מה קרה מאז לגיבורי הפרשה?

מייק הררי הצליח לחמוק מנורבגיה, כנראה בעזרת יאכטה של סייען יהודי מקומי של המוסד. גם אם היו קולות שסברו שעליו להתפטר, צבי זמיר וראש הממשלה גולדה מאיר דחו אותם. הררי המשיך לפקד על "קיסריה" עד לפרישתו ב-1976. הוא עבר לעסקים פרטיים ושימש כיועץ מיוחד לשליט פנמה, סוחר הסמים מנואל נורייגה, שאותו הכיר מעבודתו במוסד.

גם שני המתנקשים, שזהותם אינה ידועה נמלטו. יגאל אייל הוכרז אישיות בלתי רצויה וגורש מנורבגיה. למרות לחציה של מדינת ישראל, משפטם של ששת אנשי המוסד נפתח ורובו התקיים בדלתיים פתוחות.

מיכאל דורף זוכה, חזר לעבוד במטה ופרש. כל חמשת הנותרים ריצו רק שליש מעונשם ושוחררו לישראל. צבי שטיינברג נמצא אשם בריגול ונגזר עליו מאסר של שנה. הוא חזר להיות לוחם במוסד והוחדר למדינות ערביות. על מריאן גלדניקוף נגזרו שנתיים וחצי מאסר באשמת סיוע להריגה.

על דן ארבל, הגיבור הטרגי של הסיפור, נגזרו חמש שנות מאסר באשמת סיוע לרצח. לאחר שחרורו מהכלא הוא חזר לישראל וניתק מגע עם חבריו מהמוסד. סילביה רפאל נידונה לחמש וחצי שנות מאסר בשל סיוע לרצח. לאחר המשפט היא התאהבה בעורך דינה הנורבגי אנואס שיודט ונישאה לו. סילביה נפטרה ב-2005 ונקברה בטקס מרגש בהשתתפות בכירי המוסד בבית העלמין של קיבוץ רמת הכובש, שאליו הגיעה כמתנדבת לפני שגויסה למוסד.

אברהם גמר נידון לחמש וחצי שנות מאסר על סיוע לרצח. הוא חזר לישראל, עבד במטה כמה שנים ופרש.

ב-1979, שש שנים לאחר לילהאמר, הצליח המוסד לחסל את עלי חסן סלאמה בביירות, כשמכונית תופת שהופעלה בשלט רחוק התפוצצה במסלול נסיעתו. ב-1996 הסכימה ממשלת ישראל לשלם פיצויים של 400 אלף דולר, בלי להודות באשמה, לבנו של בושיקי (שנולד לאחר רצח אביו) ולאמו האלמנה שהמשיכו להתגורר בנורבגיה.

המודיעין הצבאי של נורבגיה ניתק את קשריו ההדוקים עם המוסד וחידשם רק לאחר כחמש שנים. אז הוא העביר לישראל מידע על סוללות נגד מטוסים סובייטיות מסוג S17, שנחשבו בעת ההיא למתקדמות ביותר בעולם. ביוני 1982, במלחמת לבנון הראשונה, השמיד חיל האוויר במתקפת פתע את הסוללות הסובייטיות שהיו בידי צבא סוריה.

הכישלון בלילהאמר נלמד עד היום בקורסי הדרכה של המוסד כמקרה בוחן איך לא לעשות מבצעים.