טוביה אושרי בטוח שהוא טעה אז, לפני 33 שנים, כאשר לקח תת מקלע עוזי וקצר את העבריינים עמוס אוריון ועזר כהן. הוא לא מתחרט על כך שהרג במו ידיו שני בני אדם, אולם קשיי ההתאקלמות בחברה הישראלית לאחר 20 שנות מאסר, גורמים לו להאמין כי עדיף היה לו למות. אושרי בטוח שהוא יכול היה להיות היום טייקון בעל כיסים עמוקים, אולם השנים שמאחורי הסורגים חיסלו כל עסק שפתח בעבר בארץ או מעבר לים.

לפני כחודש סגר גם את החנות בשוק הכרמל, השריד האחרון שנותר לו מאז סיים לרצות את עונשו לפני כ-13 שנה. בתחילה, עם שחרורו, אושרי היה אופטימי. הוא ניסה למכור מוצרים אורגניים, לאחר מכן התמקד בכלי בית. אלא שהגנבים הוציאו לו את המיץ. תשע מצלמות אבטחה וטייטל של רוצח המככב ברשימת ה-11 (מסמך שהכינה משטרת ישראל ב-1977 ופורסם בעיתון 'הארץ', ובו שמות מי שנחשדו כראשי ארגוני הפשע בישראל) לא הרתיעו אותם. הגנבים הותירו את אושרי עם תחושת מיאוס וחוב של 600 אלף שקל. רק כשנאלצו לעמוד מולו, פנים מול פנים, גילו כי גם ממרומי 76 שנותיו, מנהיג כנופיית הכרם לשעבר עדיין יכול להיראות מאיים. 

אז מי מעז להתעסק עם טוביה אושרי?
 

"בחייאת דינאכ, איזה טוביה אושרי? השם שלי לא מעניין את הגנבים. המצלמות לא הזיזו להם ולי אין כוח לבדוק כל היום את המוניטור. שלא יהיה לך ספק, הם הזיעו כהוגן בכל פעם שתפסתי אותם. בהתחלה חשבתי שזה בגלל הוויטמינים היקרים, אז עברתי לצלחות וכוסות, אבל גם את זה גנבו. אנשים באו עם סלים והעמיסו בכל פעם שהמוכרים לא ראו. נשבר לי מזה. אמרתי כוס אומכום, לא רוצה שום דבר וסגרתי את החנות". 

ומה אתה עושה כיום? 

"עכשיו אני אדם פרטי. קורא ספרים, טס לחו"ל וחושב מה יהיה הפרויקט הבא שלי. בעיקרון אני חי מיום ליום. פעם הייתי הולך כל בוקר לשוק הכרמל, היום כבר לא. בעבר היו שם אנשים אדיבים שהבינו במסחר, אבל היום יש מוכרים שמשתלטים על הבסטות, ואין לי איתם שפה משותפת. שום דבר לא השתנה בשוק במשך 40 שנה. אפילו העכברים לא משתנים, הם שורדים שם עוד מתקופת הבריטים. אם העירייה הייתה משקיעה במקום, כמו בשווקים בכל העולם, הכרמל היה מושך תיירים ואוכלוסייה נורמלית. לצערי, לאף אחד לא אכפת". 

מתחת לדיבור המלנכולי, המשולב בהומור שחור ובהמון שנינות, מסתתרת אגדה בעולם הפשע המקומי. העבריינים עמוס אוריון ועזר כהן, שניסו לסחוט את אושרי, נוקבו ב-13 כדורים ולאחר מכן נטמנו בחולות אשדוד. אין ספור מיתוסים נקשרו לפרשת הרצח הכפול, ובין היתר נטען שהעבריינים בותרו לפיסות קטנות ואף נטחנו במכונת הבשר במפעל של אושרי.


"עדיף היה לי למות כשעמוס רצה לרצוח אותי". אושרי. צילום: רענן כהן

"אוי ואבוי! איכס", הוא נזעק. "אלה סיפורי בדים. התקשורת רצתה לעשות רעש, כי זה קרה קצת אחרי פרסום רשימת ה-11. לא סטייק עמוס ולא המבורגר עזר. נאלצתי להרוג אותם כהגנה עצמית, כי הם ניסו להרוג אותי. שום דבר לא שווה את השנים בכלא. עשיתי טעות פטאלית, מכה שגמרה לי את החיים". 

לפחות נשארת בחיים. 

"עדיף היה לי למות כשעמוס רצה לרצוח אותי. סבלתי בבית הסוהר ואני סובל היום. האתמול שלי נוגס במחר שלי. לא נותנים לאסירים משוחררים במדינה שלנו להשתקם. ידעתי שאף אחד לא יעסיק אותי ודאגתי לעצמי. עד היום, כשאני עובר ברחוב, יש אנשים שמסתכלים עלי בחשש ועוברים מדרכה כאילו אני רוצח סדרתי. לא ישבתי בכלא לפני שהרגתי את אוריון ואת כהן ובטח שלא פשעתי מאז שהשתחררתי, אבל הסטיגמה לא תרפה לעולם".

מה היית רוצה שיקרה? 

"חשבתי שכאשר אשתחרר הכל יחזור לקדמותו, והתאכזבתי. אחרי 20 שנה הכל שונה. המוזיקה אחרת, הדינמיקה אחרת, אפילו הצבעים ברחובות שונים. למרות שעבר יותר מעשור, אני מרגיש שלא הצלחתי להתאקלם. כאילו חייתי 300 שנה. אולי זה מספיק לי".

אתה חושש מהמוות? 

"לא, בכל לילה אני מת. שינה היא כמו מוות, רק בלי התולעים. וכל בוקר אני חי מחדש. אני מאמין שאלוהים זוכר שהייתי דתי עד גיל 13 ובטוח שהוא מחכה לי".

רימון על הדלת 

בשנות ה-70 היו טוביה אושרי ורחמים (גומדי) אהרוני חברים טובים. חוץ מלהנהיג את חבורת כרם התימנים, הם היו בעליו המשותפים של מפעל הבשר המצליח "בר בקר" בבת ים. גם פרסום שמותיהם ברשימת ה-11 לא פגע בעסק המשגשג. באותם ימים ריצה עמוס אוריון עונש מאסר לאחר שהורשע ברצח של קצין המבצעים מחברת ברינקס, דב ליבנה. 


בכלא הכיר איש הקומנדו לשעבר את העבריין הירושלמי, עזר כהן, והשניים הפכו לקרובים. ב-1980 שוחרר אוריון במפתיע מהכלא לאחר תשע שנות מאסר, וביחד עם כהן פנה לאושרי ודרש ממנו דמי שתיקה בסך 300 אלף דולר.



"משטרת ישראל בחוכמתה הרבה החליטה לשחרר את עמוס באישור משרד המשפטים, והכל כדי להפיל אותי", טוען אושרי. "איזה רוצח משתחרר אחרי תקופה קצרה כל כך? הם רצו שהוא יבוא אלי ולכן דאגו שיקבל חנינה. המשטרה הכניסה את השם שלי לרשימת ה-11, ושיגע אותם שלא היה להם דבר נגדי. אז עמוס שיקר ונתן להם את מה שרצו. הוא אמר שרצחתי את ליבנה ושלקח על עצמו את התיק בשבילי. הם ראו בו, באסופי הזה, ישועה".

הכרת אותו? 

"בקושי. בעבר הוא יצא עם שרה דנוך, ואחרי שהוא נכנס לכלא, אני יצאתי איתה, ויש לנו היום ילדה משותפת".


אז הכל התחיל בגלל משולש אהבה? 

"יצאתי איתה שמונה שנים אחרי שהם נפרדו, ולדעתי הכל קרה בגלל כסף. עמוס פשוט רצה לסחוט אותי ולכן המציא המצאות. בהתחלה הוא שלח אלי מישהו, אבל אמרתי שלא אתן אפילו סנט אחד. אחר כך הוא בא למפעל הסלטים שלי וביקש לדבר. הייתי טיפש ונכנסתי לאוטו שלו, שם ראיתי את עזר כהן. עמוס ישב מאחור ופתאום הוציא אקדח והצמיד אותו לצוואר שלי.



"נסענו לבת ים, וליד מלון שנקרא פאן אמריקן הם אמרו לי לחפור בור שבו תהיה הקבורה שלי. כרעתי על הקרקע וחפרתי עם הידיים, תוך שאני מנסה לשכנע אותם לא להרוג אותי. הבטחתי שאגייס כסף, והם השאירו אותי בשטח והלכו. בעיני זה פלא שהמשוגעים האלה לא הרגו אותי. מעולם לא נתתי סטירה לאדם ובטח שלא הרגתי מישהו, אבל באותו רגע ידעתי שהם לא יכולים להישאר בחיים. כמה ימים אחר כך חזרתי הביתה לפנות בוקר, ומה אני רואה? רימון קשור בחוט ומונח ליד הדלת. ידעתי שהבן שלי צריך לצאת כל רגע לצבא, אז החזקתי את הנצרה ושחררתי את הרימון. השלכתי אותו עוד באותו יום לים. לא יכולתי לשתוק כאשר מנסים לפגוע במשפחה שלי".


"כשהגעתי לארץ ידעתי שאכלתי אותה". אושרי. צילום: רענן כהן

מדוע לא התלוננת במשטרה? 

"יש קודים בדברים האלה, ידעתי שאני צריך לדאוג לעצמי. עשרה ימים לא ישנתי. בכל מקום שמתי נשק. במפעל הבשר שמתי עוזי עם משתיק קול. רחמים הציע לעשות סולחה עם עמוס, והוא הגיע עם עזר ועלו למשרד בקומה השנייה במפעל. נשארתי למטה ושמעתי רק קללות. מהטונים הבנתי שאין על מה לדבר. לא ראיתי בעיניים. עליתי למעלה, לקחתי את העוזי ורוקנתי את המחסנית".


ומתי קלטת מה עשית? 

"אחרי כמה דקות. בהתחלה נרגעתי שאין יותר סכנה לחיים שלי, אחר כך נלחצתי. ידעתי שצריך להיפטר מהגופות. הוריתי לשני אנשים לקבור אותם באשדוד ליד הגדר שתוחמת את חברת החשמל".


לפי העיתונים באותם ימים, ביתרתם את הגופות בסגנון ג'ק המרטש והכנסתם את החתיכות למכלי פלסטיק. 

"זו אגדה. שני האנשים שקברו אותם פשוט פגעו באחת הרגליים עם הטורייה. בכלל לא הייתי שם. למחרת, ביום שישי בבוקר, גילו הבדואים שגרו שם את הגופות. במוצאי שבת טסתי עם רחמים להולנד ואיטליה".


כיצד המשטרה עלתה עליך? 

"הם אומנם שמו האזנות במפעל, אבל שמעו את ההקלטות רק ביום ראשון אחרי שנסעתי לחו"ל. אי אפשר היה גם לפספס את הקיר במשרד שהיה מרוסס בכדורים. לא הייתי צריך לחזור, יכולתי לחיות בברזיל, אבל המשטרה עשתה תרגיל ופרסמה שהיא חושדת במישהו אחר. כשחזרתי לארץ ידעתי שאכלתי אותה.



"התחבאתי בירושלים, ובין היתר הייתי גם אצל הנכדה של הקיסר החבשי לשעבר, היילה סילאסי. תכננתי לנסוע לקפריסין והיה לי מטוס פרטי מוכן, אבל המשטרה מצאה אותי. החוקר אלכס איש שלום בא לעצור אותי, וכשפתחתי את הדלת כוונו לראש שלי עשרה אקדחים".

דבר נוסף שנחרת בזיכרון הוא שיחת הטלפון בינך לבין רחבעם זאבי בליל הרצח, ובה הוא נשמע אומר "אם קוראים לי, אני בא". 

"ידעתי שיש לו קשרים במשטרה ורציתי שהוא יסביר להם שזו הייתה הגנה עצמית".


והוא בא באותו לילה? 

"לא".


המשטרה השתגעה ממני 

אושרי נולד ב-1937 בכרם התימנים, בתקופה שבה אנשי האצ"ל והלח"י יצאו לפעילויות מחתרתיות מהשכונה. בילדותו למד בתלמוד תורה בתל אביב, ואביו קיווה כי יהפוך לעורך דין. אלא שבתל אביב האשכנזית לא אהבו את התלמיד התימני, ובגיל 13 חזר אושרי לכרם. כשהרבי היכה אותו לראשונה על אצבעותיו עם סרגל, עזב אושרי את התלמוד ומעולם לא חזר יותר ללימודים מסודרים. הוא עבר מקיבוץ לקיבוץ ושימש כאחראי פרדס, עד לגיוסו לגולני ב-1954.



הפעם הראשונה שישב בכלא הייתה בצבא, כאשר סירב להגיע לקורס הכנה למ"כים. לאחר 13 חודשי שירות ו-21 ימי מחבוש הוא שוחרר מצה"ל. בתחילה עבד במסגרייה ויצר חפצי נוי אמנותיים, אולם כאשר נפגע בגבו חיפש עבודה אחרת. "בגלל שאני רתך תכננתי תוכניות ארוכות טווח למעשה מסוים, ושממנו אתחיל את הדברים הלגיטימיים שלי", הוא אומר ברמז הקשה לפיצוח.

לא הבנתי. 

"אני לא חייב לקרוא לילד בשמו. אם אני אומר שהייתי מסגר או רתך את צריכה להבין לבד".


אתה מדבר על עולם הפשע? 

"הסתובבתי עם אנשים מעולם הפשע, זה לא אומר שאני פושע. עשיתי כסף וקניתי את 'בר בקר'. אחר כך היה לי גם את מפעל הסלטים 'זהו זה', ומכרתי מאה טון סלטים בחודש. הפעלתי גם שלוש מסעדות ואחר כך התרחבתי לחו"ל ושיווקתי בדרום אמריקה ובאפריקה גלולות נגד הריון".

בזמן שאושרי האכיל את הישראלים בחצילים במיונז ומנע מנשות זימבבואה להיכנס להריון, המשטרה הייתה בטוחה שהוא עוסק גם בייבוא סמים, תכנון מעשי שוד מזוינים ועמוק בתוך עסקי ההימורים. לפעמים נקרא אושרי לחקירה, אולם בכל פעם שוחרר לאחר זמן קצר. המעצרים יצרו סביבו הילה, והוא הפך לאחד האנשים החזקים בתל אביב. דבר לא הטריד את שלוותו של אושרי, גם לא החיפוש האובססיבי של המשטרה אחר ראיות נגדו.


"הסתובבתי עם אנשים מעולם הפשע, זה לא אומר שאני פושע". אושרי הצעיר

כשהחוקרים נכשלו, הם הכניסו אותו בשנת 1977 לרשימת ה-11, שגובשה במקור עבור מס ההכנסה. מאז אי אפשר להוריד ממנו את גיבנת הרשימה, גם לא בשפכטל.



"המשטרה השתגעה מכך שיש לי כסף", צוחק אושרי. "הם יכלו ללכת לרואה החשבון שלי ולראות שהכל לגיטימי. כל הזמן חיפשתי אחרי פרויקטים מיוחדים ויכולתי להיות היום איש עסקים רציני. הייתי בן יותר מ-40, מה היה לי לחפש בסמים?".

מתי שמעת לראשונה שאתה זוכה למקום של כבוד ברשימה? 

"הפרסום תפס אותי בלוס אנג'לס, זה הופיע אפילו בעיתונים האמריקאיים. בהתחלה הייתי בשוק, אבל אחר כך קסם לי שאנשים פחדו ממני ורחשו לי כבוד. ידעתי שהרשימה היא שטות, התעצבנתי רק על בצלאל מזרחי שהחליט לתבוע את עיתון 'הארץ', ובמשפט עלה השם שלי כאחד מראשי הפשע המאורגן. זה נתן למשטרה לגיטימציה להתלבש עלי ואפילו לשחרר את עמוס מהכלא רק כדי להפיל אותי. עד אז חייתי על זמן שאול".

הכרת את האנשים שמופיעים ברשימה? 

"את רובם. תאמיני לי שהם לא עבריינים. חלק מהם רואים שוטר ומתחילים להזיע. ברגע שקטלגו אותנו כפושעים, אין מה להפסיד יותר".

אלא שאושרי הפסיד 20 שנים מחייו, שאותן בילה בכלא איילון ובמעשיהו. לאחר שהשתחרר, בשנת 2000, חיכו לו בחוץ החנות ומועדון הקלפים "אופטלגין", וכן שרה דנוך ששמרה לו אמונים. את החנות שניסתה לשווק למחפשי העגבניות בזול גם תה סרפד, נבטים אורגניים ושמנים ארומטיים, ניהל בתחילה עם דנוך. אלא שלאחר זמן קצר נפרדו דרכיהם האישיות והמקצועיות. במקביל סגר גם את מועדון הקלפים בכרם התימנים. "נמאס לי מקלפים, ידעתי שזה ידרדר אותי", הוא אומר. "העדפתי להתרכז בחנות, אבל הנה, גם אותה סגרתי עכשיו".

מבדל את עצמי 

כיום מתגורר אושרי בשינקין, בדירה בעלת רצפת באוהאוס מרהיבה וריהוט עתיק. הוא מתיישב על ספה בצבע דם, לוקח סיגריה מהחפיסה שעל השולחן ותולש את הפילטר. "אני אוהב להרגיש את הטעם", הוא צוחק. לאחר מכן הוא קורע פיסה מנייר המעטפת של הסיגריה ומוסיף לטבק מעט חשיש.

"מה את מסתכלת עלי ככה?", הוא שואל בבדיחות. "כבר 30 שנה אני לא מעשן סיגריות רגילות, רק עם תוספות".

אתה לא חושש? 

"למי אכפת שאדם מבוגר מעשן קצת? אני מעשן אחת לשבוע ולא מסתיר את זה מאף אחד. בסך הכל אני שם טיפה של חשיש וכמעט שלא מרגישים. החשיש היום מעובד ומעורב בכל מיני זבל, לא כמו פעם. בעבר היה לו ריח טעים. היום אין לו ריח".

חייו של אושרי פשוטים והרבה פחות זוהרים מימיו טרום הכלא. הוא מתעורר מוקדם בבוקר וצועד ברגל אל חוף ירושלים. משם הוא ממשיך ליפו, ובדרך חזרה עוצר אושרי ליד מתקני הספורט ועושה תרגילי כושר השומרים על גזרתו האתלטית והליכתו הקפיצית, על אף שהוא כבר באמצע העשור השמיני לחייו. לאחר מכן הוא אוכל ארוחת בוקר ומשחק רמי עם כמה מחבריו.



אושרי מקפיד על תזונתו ועל מנוחת הצהריים, ולמעשה הוא נראה בדיוק כמו הדמות שכיכבה בעיתוני שנות ה-70, למעט השיער המאפיר והתואר סבא המתלווה לשאר תאריו הפחות מחמיאים. את זמנו הפנוי מעביר אושרי בבליעת ספרים, תחביב שהחל בעת המאסר, ובימים האחרונים סיים לקרוא את "ימי שלישי עם מורי", העוסק בנושא המוות, ואת "ברבור שחור", שנושאו מטפורות בלתי אפשריות העלולות להתגלות כאמת.



עד לאחרונה ניסה לסייע לאסירים לשעבר להשתקם, אולם התייאש. "הגעתי למסקנה שאדם שישב 20 שנה בכלא לא יכול להשתקם", אושרי אומר נחרצות. "לא בגלל האסיר, אלא בגלל החברה שלא נותנת לו ולא מעסיקה אותו. זו הסיבה שרבים מהאסירים חוזרים לפשע. כשבאו אלי, הדרכתי אותם, שוחחתי איתם וניסיתי לשכנע אותם לא לחזור לפשע ולמצוא עבודה. להגיד לך שזה תמיד הצליח? לא מפרגנים לאסירים לשעבר".

בגלל זה הפסקת לסייע להם? 

"לאחרונה אני מבדל את עצמי. לא אומר כמעט שלום לאף אחד. אני לא מאמין שאחיה עוד הרבה זמן, כי אם ההמשכיות של החיים שלי תהיה כזו, אעדיף לשים קץ לחיי. לא טוב לי. אני מרגיש כמו במדבר. גם אם יש אנשים סביבי, הם לא קשורים אלי. זה בדיוק כמו בשוק הכרמל. פעם גדלתי שם, ובתור ילד הייתי עוזר להעמיס אבטיחים תמורת כמה לירות, אבל היום נמאס לי. אין שם אוכלוסייה מכובדת כמו בקניונים.

"לפני כשנה השתתפתי בישיבה בעיריית תל אביב והצעתי להפוך את השוק למקום מרכזי בעיר, שיהיה פתוח 24 שעות ביממה עם מסעדות טובות וברים איכותיים. הבעיה ששום דבר לא זז, אז ויתרתי. לפני שלוש שנים חשבתי שאולי אצליח להעביר את המסרים שלי בתוכנית ריאליטי, אחרי שביקשו ממני להשתתף ב'האח הגדול', אבל בסוף הבנתי שלא תהיה לי שפה משותפת עם הדיירים".

אולי תכתוב ספר? אין לי ספק שיהיה רב מכר.  

"אני כותב המון, יש לי אלפי דפים מלאים בסיפור חיי, אבל אני לא רוצה לפרסם אותם כי בספר צריך לומר הכל. לא תמיד נוח לי לספר הכל, יש דברים שיישארו איתי. אולי זו הסיבה שקשה לי. אני קם בבוקר בצורה מאוסה ומרגיש שהחיים שלי מאוסים. אין לי לאן להסתכל קדימה. בעבר היה לי חבר טוב בלוס אנג'לס והתקשרתי אליו מספר פעמים. כשהוא לא ענה, שלחתי מכתב. אשתו השיבה לי שהם אינם רוצים איתי קשר בגלל הרצח".

למה שלא תעזוב הכל ופשוט תיהנה מהנכדים? 

"כי גם הם חושבים עלי כמו כולם, שאני רוצח שטוחן אנשים במכונת בשר. לפני שנתיים לקחתי את כולם למסעדה ביפו, סתם בשביל הכיף, אבל אחרי כמה דקות הייתי תחת חקירה צולבת. הם רצו לדעת מה עשיתי ואיך רצחתי. סיפרתי להם את האמת, אמרתי שזו הייתה הגנה עצמית, אבל אני בטוח שעד היום בראש שלהם יש עדיין תמונה של ביתור איברים"