אמי פלנט היה המג"ד שלי. שבע שנים אחרי המלחמה ההיא, חורף 1980, אני מפקד טנק צעיר וקל דעת, הוא מפקד גדוד כל-יכול, אגדה עוד בחייו. במלחמה היה פלנט מ"פ (מפקד פלוגה) בגדוד 77, אצל המג"ד אביגדור קהלני. מה שהם עשו שם הוליד את "עוז 77", הספר ההוא, ואת המיתוס, הבנוי על אגדה שהייתה באמת.

בחורף 80' הוא מפקד גדוד 82 של אותה חטיבה מיתולוגית (7). יש לו בגדוד את הפלוגה הראשונה של טנקי המרכבה בצה"ל, פלוגה סודית, היסטורית, שבה אני משמש מט"ק. אמי היה מג"ד נערץ, מפחיד, כזה שעושה ולא מדבר, מעליו מרחפת ההילה של אלה שהיו שם וחסמו, בגופם ובגופותיהם, את נחשולי השריון הסורי שאיימו לשטוף לכנרת. פחדתי ממנו, ודי בצדק. הערצתי אותו. בצדק.

והנה חלפו עוד 33 שנים. הוא כבר בן 62. למלחמה מלאו 40. הפכנו ידידים. הוא חולש על מתחם במושב מגשימים, שם מתגורר כל שבט פלנט: אשת הנעורים מאי (מלכה), לה נישא אמי שלושה חודשים לפני המלחמה, שלושה ילדים ביולוגיים (פלוס ארבעה נכדים), ועוד בן "מאומץ" (בנה של בת דודתו של פלנט, שנפטרה בצעירותה), פלוס שלושה "נכדים" גם ממנו.


תא"ל במיל' אמי פלנט, היה מג"ד נערץ. צילום: אריאל בשור

הכל בנוי לתפארת במושב הפורח, וממול העסק, "אלפר", חברה פורחת לא פחות לגדרות ביטחון ומכלולי ביטחון, עם משהו כמו 50 עובדים. זה אחד ממקומות העבודה הבודדים בארץ שבו הבעלים מעודד את העובדים לצאת כמה שיותר למילואים, ואת הנשים להיכנס כמה שיותר להריון ולהביא לעולם כמה שיותר ילדים. 

הוא השתחרר מצה"ל בדרגת תת אלוף, היה מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים (אצל השר קהלני, כמובן), אחר כך הלך לעסקים, עשה חיל. במלאת 40 למלחמה, רציתי לדבר דווקא איתו. במלחמה הזו נכשלה ההנהגה, נכשלו הגנרלים, ניצחו החפ"שים, דרגי השטח, הלוחמים והקצינים הזוטרים, שתיקנו, בגופם וברוחם, את המחדל הארור.

פלנט אינו נמנה עם הדברנים. הוא איש שתקן, אנטי-תזה מוחלטת ליהירות ולזחיחות שאפפו את ישראל בימי האופוריה של האימפריה ההיא, שקרסה בשבת בבוקר, יום הכיפורים 1973. פלנט היה מאלה שניצבו שם לבדם, עם טנקים בודדים, מול מאות טנקים סוריים, בלילה הראשון וביום השלישי ("עמק הבכא"), והחזיקו מעמד, למרות החברים שנקטלים מסביב, מטוסי חיל האוויר שאינם והסורים, שלא מפסיקים להסתער.

פלנט, שקיבל את עיטור העוז, חווה את המלחמה מזווית אפס. מתוך האפר והאש. לא היה לו מושג מה קורה מסביב, הוא לא חשב על המחדל ולא קילל את הגנרלים. הוא רק רצה לגמור את הסיפור הזה בחיים.

"יש עוד לא מעט יחידות שההודעה שהמלחמה נגמרה לא הגיעה אליהן", הוא אומר, "משנה לשנה זה נעשה יותר צפוף, כמו על האלטלנה. כבר אין מקום על הרמפות. יש אנשים שחיים את זה עד היום. אני לא. למעט קשר שאני שומר עם המשפחות השכולות. איבדתי שבעה מתוך תשעת המפקדים של הפלוגה שלי במלחמה הזו. בסוף המלחמה נותרנו רק אני ועופר תבורי, אחד המ"מים שלי, מהמפקדים המקוריים, וזהו".


פלנט עם קהלני. צילום: מתוך האלבום הפרטי

חוויה כזו לא משאירה צלקת?
"אני לא מביט אחורה. אתה מכיר את נועם לניר? אז דוד שלו, אח של אמא שלו, היה אצלי מפקד טנק. ישראל ברזילי, שרול, שנהרג במלחמה. אשתי הייתה מורה של נועם, כשהיה ילד. שרול היה אחד משלושה סמלי מחלקה שנהרגו אצלי בפלוגה. שני האחרים קיבלו את עיטור העוז. הוא לא קיבל. למה? לא יודע. הוא עשה בדיוק מה שהם עשו, אבל ככה זה במלחמות. אני הייתי ילד בן 22, זה זרם לידי, לא בכל דבר שלטתי, לא לגמרי הבנתי, אני חשבתי שיותר נכון לתת עיטור לכל הפלוגה על מה שעשינו, אבל לא קיבלו את דעתי, בסוף ברזילי לא קיבל. הוא נלחם עם כולם, הוא היה חלק מההצלחה של אותם  ימים, של הלילה הראשון, שהשפיע על כל המלחמה". 

"מה שהקפיץ את נועם, ובצדק, היה באותו יום, כשהתברר שסוהרי השב"ס מקבלים עיטור. והוא לא קיבל. מה אני אגיד לך, הוא צודק. העניקו לשב"סניקים עיטורימופת, ואין לי מושג מה הקשר בין לוחמים שחסמו בגופם טנקים סוריים, לסוהרים שנקלעו לשריפה באוטובוס פינוי. זה הקפיץ את נועם, והחזיר אותו לטראומה ההיא, לשאלה איך זה ששרול לא קיבל עיטור, לכאב של המשפחה. הוא כתב מכתב מחאה, ועכשיו, ממש לפני כמה ימים, הוא השלים עבודת מחקר גדולה על הדוד, ופנו אלי לחתום על המלצה לצל"ש בשביל שרול, אחרי 40 שנה, וחתמתי כמובן. חתמתי, כי שרול ברזילי היה צריך לקבל צל"ש, ולא קיבל".

ממה שאני למדתי על המלחמה ההיא, כמעט כל מי שהיה שם צריך לקבל צל"ש. 
"נכון. שמע, יש עכשיו ספר של שמשי אלישיב, על מג"דים בצה"ל במלחמת לבנון השנייה. הייתה שם התרופפות בהבנה של מפקדים מה צריך לעשות ואיך נלחמים. בכיפור היה ברור שנלחמים. הרוב הדומם הבין שצריך להילחם. לא הייתה אפשרות למצמץ. בלבנון השנייה קרה משהו. תשמע, מינו אותי לעשות תחקיר על אחד האירועים בלבנון השנייה. התברר שהתנהל שם קרב חטיבתי, שניים או שלושה גדודים בתוך שטח האויב, והמח"ט בכלל לא היה שם. הוא היה בעורף, בישראל, במקום בטוח". 

"בהתחלה חשבתי שאני לא מבין נכון. תשמע, אצלנו לא היו פלזמות. המפקדים היו קדימה, עם הלוחמים. צריך להבין מה זה מלחמה ומה זה מפקד. קצינים יש הרבה, מפקדים יש פחות. מפקדים זה אלה שעומדים בקצה, בשפיץ של החץ הגדול הזה שמשורטט על מפה בתרשים של מלחמה. צריך להבין שבמלחמה נהרגים אנשים".

"מי שלא מתאים לו, שלא יהיה בביזנס הזה", ממשיך פלנט, "אתה לא יכול לנהל מלחמה כשכל הזמן על הצוואר שלך עניין ההרוגים. המשמעות של זה היא שיהיו לך בסוף יותר הרוגים. גם לא תעמוד במשימות וגם תשלם מחיר כבד. אם יש מלחמה, תילחם. תיזום, תיכנס, תדחוף. כשאתה הססן, מתקדם לאט, מפחד כל הזמן, המשמעות היא שבסוף תשלם את המחיר ולא תקבל את הסחורה. זה מה שקרה במלחמת לבנון השנייה".

התקופה השתנתה. החברה הישראלית מתקשה להכיל הרוגי צה"ל. במארון א-ראס נהרגו ארבעה לוחמים והכל נעצר. בכיפור נהרגו 500 לוחמים ביממה הראשונה. 
"בכיפור אנשים הבינו שצריך להילחם. שאין חלופה אחרת. הם לקחו אחריות. לא כל קצין הוא מפקד. יש הרבה קצינים בצה"ל, אבל מעט מפקדים. מפקד הוא קצין חי"ר, קצין שריון, מוביל בחיל האוויר או מפקד כלי בחיל הים. זה הכל. מה שמייחד אותו זה שהוא יכול למצוא את עצמו יום אחד על הגבעה, כשלוחמים מאחוריו, חייהם תלויים בו, הוא יצטרך לקבל החלטות של חיים ומוות. קצין נועד לפתור בעיות שהקורס לא הכשיר אותו אליהן. זה ההבדל".


"קצין נועד לפתור בעיות שהקורס לא הכשיר". צילום: מתוך האלבום הפרטי של אמי פלנט

אנחנו לא יודעים כלום

בוא נלך למלחמה. מתי אתה מבין שאתה בתוך מלחמה ושלא מדובר בעוד איזה יום קרב?
"בשבת בבוקר הגיע המח"ט יאנוש בן גל ואמר לנו: רבותי, היום אחר הצהריים תפרוץ מלחמה. יש שאלות? לא היו שאלות. אני זוכר את הרגע הזה, אמצע יום הכיפורים, הכל שקט, אפשר לשמוע פרפרים במעופם, ופתאום מלחמה. הוא אומר, כנראה שהוא יודע. הסתכלנו אחד על השני, האווירה הייתה טובה. הרי בששת הימים היינו בתיכון, פספסנו את האקשן, את התהילה. אז הנה, הזדמנות לתקן. שיחקנו אותה. זו הייתה ההרגשה. עוד לא ידענו שמחצית מאיתנו לא ישרדו".

ואז המלחמה פורצת. עדיין תחושה טובה?
"היו דגדוגים ראשונים, שמשהו לא בסדר. הייתי ילד בן 22 . פתאום מיגים סורים מעליך. טסים. תוקפים את נפח. ואין חיל אוויר ישראלי. המיגים בגובה אפס. וארטילריה מכסה את כל הגזרה, מהחרמון עד הקצה הדרומי של הרמה. הרי לא יעלה על הדעת שמיגים יטוסו מעל טנקים של צה"ל. לא היה דבר כזה. אזביום כיפור 73' היה". 

הפקודה הראשונה שקיבל פלנט מהמג"ד שלו, קהלני, היא לקחת את הפלוגה צפונה, ולתפוס את הפתחה המשתרעת בין החרמונית לקונייטרה, פתחה שזכתה כעבור כמה ימים לכינוי "עמק הבכא".

"בדרך לשם", הוא מספר, "החלה ההתפכחות. ברמת הגולן טנקים לא נסעו על הכביש. רק בדרכי עפר. כשטנק עולה על כביש, הכביש ניזוק. ובדרך, משהו אומר לי שצריך לנסוע על כבישים. הרי מה שחשוב זה להגיע. אבל אני שריונאי. אם אעלה על הכביש, אלך לבית הסוהר".

פלנט קרא בקשר למג"ד, ביקש אישור לעלות על הכביש, המג"ד אמר שיבדוק ויחזור אליו. אחרי רבע שעה, כנ"ל. התנועה, בינתיים, על דרך העפר, איטית להחריד. ואז זה קורה: "פתאום הבנתי", אומר פלנט, "שאם אני לא אקבל את ההחלטה הזו, אף אחד לא יקבל אותה במקומי". הוא מורה לטנקים שלו לעלות על הכביש, ומתחיל בדהירה לעמק הבכא.

"זה באמת היה שינוי דרמטי מבחינתי", הוא אומר היום, "מאז, זה המוטו שלי בחיים. תחליט, תעשה, בלי שאלות מיותרות. אם תשאל את הממונה עליך, הוא לא ייקח על זה את האחריות. רק אתה יכול לקחת את האחריות, אתה נמצא בשטח, אתה מכיר את הנתונים. תחליט וזהו. תפעיל שיקול דעת. אף אחד עוד לא נשפט על הפעלת שיקול דעת. וזה קצת חסר לי בצבא של היום. צה"ל היום הוא יותר מסודר, מאורגן, מאומן ומקצועי מאשר בתקופה שלי. אבל אנשים חוששים להחליט, להפעיל שיקול דעת. כל היום שואלים שאלות".

בינתיים, יש לך מושג מה קורה בגזרה, במלחמה?
"כלום. אנחנו לא יודעים כלום. אין מודיעין. אגב, גם זה שינה לי את החיים. מאז ועד היום אני כל הזמן מחפש מודיעין. גם בעסקים. לא הולך לשום מקום ולא עושה שום דבר בלי מודיעין. כל הזמן עסוק בזה. ברמה הגבוהה ביותר". 

"אני לא שוכח את השבת ההיא, ביום הכיפורים, כשכל הגזרה עולה באש עם ארטילריה סורית אדירה לכל הרוחב, ואתה פשוט לא יודע כלום. איפה הסורים, מה הם רוצים, כמה הם. הייתה תחושה לרגע שהם כבר עברו אותנו, שהם כבר בעומק שלנו. לרגע אחד הייתה פאניקה. פרסתי את הפלוגה, התקדמנו. בסביבות ארבע אחר הצהריים אנחנו כבר בקו עמדות במרכז עמק הבכא. ואז, סוף סוף, אני מזהה טנקים סוריים". 


צה"ל ברמת הגולן בכיפור, צילום: דוד רובינגר, לע"מ

איזה טווח?
"אין לי מושג. אנחנו בטנקי 'שוט' עתיקים (סנטוריון בריטי - ב"כ), בלי מד טווח, בלי כלום. מעריכים טווחים, מתחילים ב-1,600, עולים עד 2,400, ועדיין לא פוגעים. המטרה של פלוגת שריון טובה היא שכל הטנקים יירו ביחד, וירינו יחד, והדבר היחיד שהשגנו זה שהכנסנו את עצמנו לתוך מיסוך נוראי, העלינו ענן אבק אדיר שניטרל אותנו לגמרי. בסורים לא פגענו".

התחלה מדאיגה.
"לגמרי. אבל לאט לאט זה הסתדר. נרגענו, ירינו שני טנקים בכל פעם, התחלנו לזהות בצורה מסודרת. מולנו הייתה חטיבה סורית, שהחלה לצלוח את תעלת הנ"ט הגדולה, השמש הייתה בגב שלנו, אז הראות הייתה מצוינת. עד שהערב ירד, משהו כמו חמש וחצי, כבר הדלקנו להם שניים-שלושה טנקים. בשלב הזה אנחנו רגועים ומבסוטים. כן, יש מלחמה, תנאי לוקסוס, אנחנו בפנים".

ממשיכים להילחם בלילה?
"צה"ל לא באמת התאמן בלילה. היינו מתאמנים חמש דקות והולכים לישון. מדליקים כמה גוזניקים וזהו. לא היו לנו אמצעי ראיית לילה, לא היינו מאומנים או ערוכים ללילה. ניסיתי לזהות סורים, לא זיהיתי כלום. היה חושך מוחלט. מה עושים? הולכים לישון? לא הגיוני. בסביבות שש וחצי, שעה אחרי רדת החשיכה, אני מבין שהסורים מתקדמים. מבחינתם לא לילה. אז אני מדווח. 'הם מתקדמים, אין לי אפשרות לירות עליהם'. ביקשתי תאורה, הגיע פגז אחד לא מכוון, נעלם מיד, וזהו". 

"מלמעלה מדווחים לי שאלה לא סורים, אלה בכלל כוחותינו. כי הרי הסורים לא יודעים להילחם בלילה. אני שותק. מי אני שאתווכח עם אלה שיודעים. אבל אני יודע שהם טועים. כי ממול קורים דברים. הרי התותחים שלנו מכוונים לשם, ואנחנו רואים שהשטח זז. ואז קורה לי משהו שאני לא יודע להסביר. משהו שמחדד אותי וממקד אותי פנימה והופך אותי למישהו אחר. אני ננעל. ההחלטה הראשונה שאני מקבל הייתה הכי חשובה. לפזר את הפלוגה. ואני פורס את הטנקים ואת המחלקות לרוחב. כולם תופסים עמדות".

"הבנתי שאם הסורים באים, אנחנו חייבים להיפרס", מספר פלנט, "עד שעופר תבורי מספר שהוא מזהה טנקים סוריים. אני דוהר אליו עם הטנק שלי, נצמד ומדלג פנימה. הצמדתי ראש לעינית של התותחן. סרקנו וצודדנו ימינה-שמאלה. בלילה, כשאין אור ואין ירח, אתה מזהה מולך גושים גדולים, ענקיים, של חרא. בדיעבד, הגושים האלה היו טנקים סוריים".

"אין שריונאי שלא יזהה את הצללית הנמוכה של הטנק הסובייטי, עם הצריח העגול, בכל מצב. השאלה היא מה הטווח. אמרתי לתותחן לצודד תותח ימינה ושמאלה, ברגע שהוא יורד מהטנק לרקיע נקי, זה יותר בהיר, ואז הוא יודע איפה נגמר הטנק וחוזר אליו כדי לירות. אבל התותחן מצודד, ולא מצליח לצאת מהגוש הכהה. למה? כי הטנקים הסוריים היו 30, מקסימום 40 מטר מאיתנו. הם היו כבר עלינו. הם מילאו את המסך".

"בינתיים בשארי, אחד מסמלי המחלקה הוותיקים, במרכז הגזרה, מדווח בקשר שיש מולו טנקים סוריים והוא פותח באש. בשארי היה הראשון שפתח באש באותו לילה. אנחנו רואים את ההבזקים. אני עוזב את עופר תבורי וחוזר לגזרה שלי, איפה שבשארי. נוסע לאט, שטח בזלת קשה. ואני רואה מולי פתאום שני גושים גדולים כאלה, שחורים, ואני אומר לעצמי שלא יכול להיות שזו מחלקה 1, אני יודע איפה השארתי אותם".

ואני אומר לתותחן שלי, דורון גלברט מקיבוץ הגושרים, שישים צלב על הטנק, יצודד ימינה ושמאלה, כדי לוודא שהוא על הטנק הסורי, אבל גלברט מצודד ואומר לי, 'אמי, הכל חשוך באותה מידה', ואנחנו במתח עצום, כי גם הסורים יכולים לירות בנו באותו רגע, ופתאום, בבת אחת, אנחנו מבינים שהכל שחור, כי גם הטנק הסורי הזה ממלא את כל הפריים, הוא פשוט עומד לידנו, כמעט עלינו".


"אין שריונאי שלא יזהה את הצללית הנמוכה של הטנק הסובייטי". צילום: מתוך האלבום הפרטי


"בדיעבד, הטנק הזה היה 30 מטר מאיתנו, ואני אומר לגלברט לירות, והוא יורה ופוגע בטנק. תשמע, להשחיל פגז חודר שריון בטנק מטווח כזה, זו חתיכת מהומה, זה מופע זיקוקים, וההרגשה טובה, כי זה עדיף מאשר לחטוף פגז מאותו טנק, ואנחנו מצודדים ימינה ועומד שם עוד טנק סורי, ופוגעים גם בו, וממשיכים ומגיעים למחלקה 1, שכבר הייתה בתוך הלחימה, והדליקה לא מעט טנקים".

"בינתיים הזירה הופכת מחשוכה למוארת. טנק סורי שנפגע מתחמם לאט, ואז נדלק למדורה ענקית, ואחר כך מתפוצץ והצריח שלו עף. בשארי, סמל המחלקה, השמיד עד אז כבר שישה-שבעה טנקים סוריים, וזה מה שחשף אותו, הוא חטף פגיעהישירה ונהרג. בשארי היה המפקד הראשון שנהרג לי במלחמה, בלילה הראשון".

איך נמשך הלילה?
"קרב קשה, עד הבוקר, מטווחים קצרים. טנק אחד שלנו נופל לאיזה בור, ואנחנו עסוקים בחילוץ. הסמ"פ שלי, ששלחתי לעזור בחילוץ, מדווח לי דיווח מוזר. הוא אומר שכשהוא בדרך, הוא מזהה טנקים סוריים נוסעים הפוך, מולו. זאת אומרת באים ממערב למזרח, משטח ישראל לשטח סוריה. הסמ"פ שלי, שגם הוא נהרג אחר כך, היה בחור רציני, אבל הדיווח נראה לי הזוי. בשלב מסוים הבנתי שזה נכון. בדיעבד, כנראה שבשארי התחיל לירות בטנקים הסוריים אחרי שחלק מהכוח הסורי כבר עבר. הוא הדליק את הטנקים מאמצע או סוף השיירה, אז האחרים הסתובבו בחזרה".

להבעיר את הארמדה

כך נמשכה הלחימה כל הלילה. פנים אל פנים מול טנקים סוריים שממשיכים להגיע במספרים בלתי נתפסים. הגיעה תגבורת. "אנשים שבאו מבחוץ לא הבינו מה קורה", מספר פלנט, "הגיע רטס (סא"ל משולם רטס, שעמד בראש גדוד תגבורת ונהרג בהמשך המלחמה לאחר שהנהיג קרב גבורה משל עצמו - ב"כ), קבענו פגישה בלילה, אני מגיע לצומת לפגוש אותו, ואיך הוא מגיע? בג'יפ, עם מדי א'. הקמב"ץ שלו, בני ברץ, היום עורך דין גדול בתל אביב, עם כובע א'. אנשים עוד חשבו שזה טיול. אבל רטס השתלב במהירות". 

"רציתי לזהות לו את הגזרה, איפה אנחנו פרוסים, איפה הסורים, ביקשתי מעופר תבורי לירות צרור נותבים לשמיים ב-90 מעלות, הבעיה הייתה שהשמיים היו מלאים נותבים, ובכל זאת, רטס זיהה את תבורי, והצטרף ללחימה. הדבר הראשון שקרה, כמובן, היה שהם פתחו באש על תבורי. ככה נלחמנו כל הלילה".

ומה קורה בבוקר?
"האמנו שאנחנו עוצרים אותם. עם אור ראשון, אני חייב להודות שחטפתי הלם. כמ"פ בשריון, אתה יודע מה זה חטיבה סורית ממוכנת, אבל פתאום לראות את זה מול העיניים שלך, ככה בגודל טבעי, זה לא סתם איזה מאה טנקים, זה אינסוף כלי רכב, אפילו אופנועים, אני זוכר את זה עד עכשיו, גם אופנועים התרוצצו בשטח, ונגמ"שים, וכל מיני זחלילים, של מכ"ם ושל נ"מ, עם רביעיות קנים באוויר, נדמה לי שמדובר בתותחי ZSU סובייטים, ונגמ"שי BTR, כמויות עצומות של רכב משוריין מולנו, ממש ערב רב".

"קשה לך להאמין שכל זה נמצא שם, וכולם יורים בכולם, ונדמה לי שהיו שם לא מעט טנקים ורכבים שחדרנו אותם הרבה יותר מפעם אחת, אתה לא יודע מי יורה על מי, אם כבר פגעת בטנק הזה או לא, והכל מטווחים אפסיים, ובשלב מסוים הארמדה הענקית הזו כולה בוערת מולך, ופתאום אתה רואה איזה רכב או טנק סורי מסתובב ומתחיל לברוח אחורה לכיוון ח'אן ארנבה, ואתה מבין שהחטיבה הענקית הזו נעצרה".

פלנט עוד לא ידע שרוב האקשן עוד מצפה לו. "באותו בוקר היו לנו עוד כמה קרבות קטנים כאלה", משחזר פלנט, "הייתה איזו מחלקה סורית בתוך הערוץ במקום שלא ראינו, הם היו מנותקים ממה שקרה, לא ידעו שהכוח העיקרי שלהם הושמד, והמשיכו להילחם, ולקח לנו הרבה זמן להבין שיש שם יותר מטנק סורי אחד, ולפגוע בהם. ובתוך כל המסה הזו של שריון מתפוצץ ובוער, כשאתה לא יודע מי חי ומי מת, מי פעיל ומי חוסל, והטנקים הסוריים העיקשים בתוך הערוץ יורים, וכל מי שעולה אצלנו לעמדה חוטף פגז, לקח הרבה זמן עד שאנחנו מבינים מה קורה".


"אנשים שבאו מבחוץ לא הבינו מה קורה". צילום: מנשה אזורי, לע"מ

"בהתחלה אבי יהב, מ"מ 2, עולה לתצפית וחוטף פגז ליד הטנק. אני מוריד אותו, ומבקש מברזילי לעלות לעמדה ולפגוע בטנק הסורי, ברזילי עולה, איך שעולה חוטף פגז לידו, אז אני מבין שהסורי כנראה מצודד מהר, יהב וברזילי ממשיכים לעלות אחד אחרי השני ובכל פעם שהם מופיעים, יוצא אליהם פגז, רק אז אני מבין שיש שם כנראה כמה סורים, לא אחד, ואני אומר לישי שיעלה גם הוא, וישי מזהה טנק סורי ופוגע בו, אבל אנחנו ממשיכים לחטוף מתוך הערוץ הזה".

"אני אמרתי לעופר שיחבור לאבי יהב, ויעזור לו לגמור את זה, עופר מדלג לכיוון יהב, חשוף לוואדי, ואז אדרי, מט"ק 3 א', חוטף פגיעה בטנק שלו, שני אנשי צוות קופצים ימינה, לכיוון הסורים, שניים קופצים שמאלה, השניים שקפצו ימינה חוטפים מהסורים ונהרגים, ואז ברזילי חוטף פגיעה אצלו ונהרג, ורק אז אנחנו מבינים שיש שם כמה טנקים, ובסוף אנחנו דופקים אותם. וכל זה קורה בכלל אחרי הקרב בלילה, בקרב צדדי קטן, שכולו בגלל קפל קרקע שהסתיר מחלקה סורית וניתק אותה מהמציאות ומאיתנו. משבע בבוקר עד לפני הצהריים".

חצי דקה גורלית

מי שמכיר את ההיסטוריה של המלחמה ההיא, יודע עד כמה חוסך אמי פלנט במילים. באיזה שוויון נפש הוא מתאר את התופת. וכל זה עוד לפני שהגענו ליום השלישי של המלחמה, לקרב על עמק הבכא. "נדמה לי", הוא אומר, "שאז כבר הבנו באיזו מלחמה מדובר. למרות שאין לי תמונת מצב גזרתית ואני מנותק לגמרי. בדיעבד, מכיוון שהסורים הבקיעו בדרום הרמה, אבל נבלמו אצלנו, בצפון, הם החליטו לבצע מאמץ גדול נוסף, מהדרום צפונה, לכבוש גם את צפון הרמה מלמטה". 

"בנפח היה קרב גבורה בלתי רגיל של מפקדת חטיבה 188, יש שם אנדרטאות למח"ט, לסמח"ט ולקצין האג"ם. אחד הקרבות ההרואיים שהיו במלחמה הזו. והיה שם סיפור הגבורה של כוח צביקה, עם צביקה גרינגולד. זה מה שנשאר שם, והסורים לא הצליחו לעבור את נפח. מזרחה יותר, היה הקרב של מאיר זמיר, כוח טייגר, שדפק כוח סורי גדול שניסה לעלות צפונה במארב לילי".

"במקביל לכל זה הם תקפו צפונה בגזרה שלנו, עם חטיבה מדיביזיה 7 הסורית, חטיבהשל טנקים חדישים T62, פלוס יחידות נוספות, והם גם ניסו להנחית לנו בעורף קומנדו עם מסוקים כדי לשבור אותנו. היה להם חשוב להפיל את המובלעת שלנו בצפון, כדי להשתלט על הרמה. זה היה הקרב של היום השלישי".

אתה מתאר אותו ביובש. זה אחד הקרבות המפורסמים ביותר במיתולוגיה הישראלית.
"אז עוד לא ידענו את זה. היינו מותשים לגמרי. יום רביעי ללא שינה. הגוף הוא כמו סוללה. כשמתרוקן, זה מתרוקן. היינו על סף התמוטטות. היה טנק אחד שלי שנרדם, הייתי צריך לירות במקלע על הטנק כדי להעיר אותם. אנשים היו נרדמים לשנייה, ככה סתם, באמצע דיבור. הסורים תקפו לקראת תשע בבוקר". 

"כמו שצריך, בדיוק על פי הדוקטרינה הסובייטית, כל הגזרה תחת ארטילריה כבדה, מאות קנים, אי אפשר להרים ראש. ביקשתי מעופר לטפס על מורדות החרמונית כדי להבין מה קורה, לא היה מודיעין בכלל. ופתאום, זה נפסק. שקט. אתה לא מבין מה קורה, אבל פתאום אתה מבין, כי יער גדול של אנטנות סוריות מופיע, מטווח של 150 מטר, כל השריון הזה מופיע מולך, דוהר, יש להם דגלונים אדומים כאלה על האנטנות, ואתה בהלם".


תחושה של חורבן בית שלישי?
"לא בית ולא חורבן. אמרתי לך, אין לנו מושג מה קורה במדינה, או בגזרה, או ברמה, או בסיני. אנחנו מדברים מרזולוציה של הטנקיסט בשטח, וזו הפעם הראשונה במלחמה שיש לי תחושה שזה עלול להיגמר לא טוב. זאת אומרת, שאנחנו לא יוצאים משם בחיים. מדובר במאות טנקים, חלק גדול מהם T62 כבדים וחדישים, שעולים עליך כמו מטורפים, כמו נחיל של נמלים, באים ובאים, והכי מוזר זה, שהם לא עוצרים, הם מטפסים על העמדות שלך, עולים על הרמפות, וממשיכים".

בדיעבד, זו הייתה הטעות הכי גדולה שלהם.
"נכון. אם הם היו עוצרים רגע על הרמפות, כשאנחנו חשופים לגמרי מולם, הם היו פשוט משמידים אותנו בלי להתאמץ. אבל הם נסעו במדפים סגורים, עם הראש בפנים, ולא הבינו את הסיטואציה. אם הם היו עוצרים, הם היו מחסלים אותנו בהינף יד, כי הם היו בשטח שולט, על הרמפות, ואנחנו 150 מטר מולם, חשופים לגמרי".

"אבל הם לא התייחסו אלינו בכלל, הם שטפו אותנו, זה היה מפחיד, מקפיא, אתה רואה את יער האנטנות, את הטנקים, הם נוסעים, הם עוברים אותך, אתה יורה בהם, קודם הם מקדימה, אחר כך אתה יורה בהם הצדה, אחר כך אתה יורה בהם אחורה, הם כבר מאחוריך, בדרך לכנרת, והכל הופך לעיסה של כוחות, והקצינים והמט"קים שלי בפלוגה מתחילים להיהרג".


"הכל הופך לעיסה של כוחות", צילום: אריאל בשור

"אני שואל את עצמי איפה הסוף של זה, והם ממשיכים להגיע, לא נגמרים, עולים ועולים. ואנחנו מנסים להגיע בחזרה לקו העמדות, כדי לייצב את מצבנו, וזה לא פשוט, ואנחנו גמורים וסחוטים, ותכף נגמרת התחמושת, אני כל הזמן גומר את ה'בטן' בטנק, ומדלג לטנק אחר, כשבינתיים הטנק שלי נוסע אחורה למלא בטן, התחזוקה של חטיבה 7 עשתה עבודה אדירה כאן, הכל היה מתוקתק. החלפתי טנקים כמו מחסניות, ואני מתחיל להרגיש שזה עלול להיגמר רע, אני בסך הכל בן 22, מוקף טנקים סוריים, שיורים עלי ואני עליהם".

אז איך בכל זאת זה נגמר?
"כי החזקנו מעמד חצי דקה יותר מהם. זה נגמר על חוט השערה. פתאום מגיע דיווח שהם מפסיקים להגיע. ופתאום יש כאלה שמסתובבים ובורחים אחורה. וזה היה הרגע שהבנו שמי שנשאר על הרגליים, שרד".

אצלכם לא הייתה מחשבה להסתובב ולברוח אחורה?
"בשום שלב. אין דבר כזה. לאן נברח? אחורה זה הבית. זה היה קרב של שני סמוראים, על החיים ועל המוות, ינצח מי שיישאר אחרון על הרגליים".

זה עדיין עולה אצלי  

בעמק הבכא הושמדו 350 מתוך 450 טנקים סוריים שהשתתפו בהתקפה. בסביבות 500 כלים משוריינים סוריים ניצבו שם, אחרי שהכל נגמר, שלדים אילמים למה שקרה, ולמה שכמעט קרה. צה"ל איבד עשרות כלים, ביניהם טנקים רבים, אבל עמוד השדרה של הצבא הסורי נשבר. ההתקפה הסורית נבלמה. האנרגיה הסורית נמוגה. מכאן ואילך, זה היה סרט אחר לגמרי.

ביום שלישי נערך הקרב, ביום רביעי הגיע יאנוש המח"ט וביקש מהאנשים להתארגן כי נכנסים להתקפה, ביום חמישי היה אמי פלנט על הטנק הראשון שחצהאת הקו הסגול ונכנס לסוריה. 

תחושת ניצחון?
"לא יודע אם ניצחון, אבל משהו אחר ממה שהיה עד עכשיו. פתאום הסורים בבעיה. אנחנו יוזמים. הם מבולבלים. שמע, פתאום ליד מזרעת בית ג'ן אנחנו נתקלים בפלוגת טנקים סוריים דוהרת על הכביש. מולנו. הבנתי שלמ"פ הסורי קורה מה שקרה לי ביום הראשון. אין לו מודיעין והוא בטוח שהוא רץ לבלוםאותנו, כשאנחנו כבר עמוק בפנים. כאב הלב, אין מה לעשות, אבל זה היה מטווח ברווזים. תוך דקות הפלוגה הזו הושמדה ככה, על הכביש. זו הייתה אופרה אחרת. היינו עייפים, סחוטים, מרוטים, הכל היה מאוד אינטנסיבי. מה שכן, היה לנו מזל".

"גילינו במקרה מטבח של חטיבה מרוקאית, הרי המרוקאים שלחו איזה כוח סיוע, והיה שם אוכל, ובשר צרפתי, וטונה, בכמויות ובאיכות שלא חלמנו עליהם. מילאנו את תאי הזיווד של הטנקים, שבועות אכלנו את האוכל הזה. גם אחרי שלא היינו שם, הוצאנו משלחות להביא אספקה".

פלנט הוביל את הקרבות במובלעת הישראלית בסוריה, השתתף בחיסולו של כוח המשלוח העיראקי הטרי, ומצא את עצמו, חודש אחרי שהמלחמה החלה, בתפקיד ממלא מקום המג"ד, אחרי שקהלני הובהל הביתה להתאבל על אחיו, עמנואל, שנהרג בסיני. "הובלתי את הגדוד החוצה, נשארנו משהו כמו 20 טנקים, ובנפח המח"ט עשה לי הפתעה ושלח אותי להתקלח. מקלחת ראשונה".

מתי התחלת להבין מה קרה באמת?
"שבועיים אחרי, באמצע נובמבר, נסעתי לפגוש את המשפחות השכולות של הפלוגה שלי. היה קשה. מאוד. ואני לא אשכח איך הדבר שהיה להם הכי חשוב זהלדעת שהבנים נפלו בלחימה. הכאב היה אותו כאב, אבל ההורים ובני המשפחה רצו לדעת שהבנים נלחמו. כשסיפרתי, לכל משפחה, את הסיפור האישי של הבן,ראיתי את הגאווה. הם איבדו ילד, הצער והעצב קורעים, אבל הבן שלהם עשה, מבחינתם, מה שציפו ממנו לעשות. הגן על הבית והמדינה".

"היום, כשאני יושב כאן בשבת, ורואה את הילדים שלי והנכדים שלי, אני לא יכול שלא לחשוב על הנופלים שלי, על ההורים שלהם, שרובם כבר לא בחיים, שלא זכו לנכדים, שלא ראו את הבנים גדלים ומקימים משפחות. זה עולה אצלי לאורך השנים. אני היום כבר מבוגר יותר ממה שהיו ההורים של הנופלים שלי, אז".