בין מסמכי השלל שנתפסו בידי צה"ל במבצע קדש (1956) התגלתה גם פנייה מטעם המפקדה העליונה של הצבא המצרי לחייל הפשוט. "ההשגחה העליונה הטילה עליך ועל החיילים האמיצים הדומים לך את השליחות הגדולה ביותר בחייך ובחיי צבאנו", נכתב שם, "להציל את פלסטין מידי היהודים ולהשיבה לבניה בכבוד. אתה ואחיך חייבים בשליחות זו. ססמתך היא: הניצחון לערבים, המוות והקץ על ישראל".

תרגומו של מסמך זה ודומיו הגיע לידי רוית גור-לינדנברג במהלך העבודה על הדוקטורט שלה. מחקרה עסק בתרבות הארגונית של הצבא המצרי בכל הנוגע לטיפול בשבויי מלחמה במהלך המלחמות עם ישראל, או במילים פשוטות יותר, עד כמה נהגו המצרים בשבויים הישראלים על פי רוח אמנת ז'נבה השלישית. חמש שנות איסוף וחקירה הביאו אותה למסקנה עגומה. לא רק שהכוחות הלוחמים בצבא מצרים פעלו בניגוד לאמנה - קרוב לוודאי שלא ידעו עליה.

"אני חוששת שהם לא היו מודעים לחוק הבינלאומי, או לכך שיש לנהוג באסיר או בשבוי בצורה אנושית", היא מספרת, "שבויים ישראלים שנכלאו בכלא עבאסייה סיפרו שגם אסירים מצרים, משלהם, זכו ליחס מחפיר. הם ראו אסירים פליליים שהתייחסו אליהם אף גרוע מן השבויים".


חיילי צה"ל חוזרים מהשבי המצרי. צילום: ינאי אירן, לע"מ

ד"ר גור-לינדנברג מצאה אצל החייל המצרי דאז גם ביטויים של העדר יוזמה, התנהלות נטולת גמישות ויצירתיות ומחסור בכושר תמרון ופעולה עצמאית. אצל הקצינים היא מצאה התייחסות אדישה או מבישה לחייליהם. להערכתה, חייל שאומן לציית למפקדו בכל תנאי, יישבר בעת שמפקדו ייעדר בקרב.

היא ראיינה את השבוי יונתן אטקס, שנפל בידי המצרים במבצע קדש, וסיפר לה כיצד הוכה בידי חיילים בעת ששכב פצוע בשטח. איתן ליפשיץ, איש שייטת 13 שנשבה במלחמת ששת הימים, שחזר באוזניה כיצד השוטרים המצרים שהצילו אותו מידי המון זועם היכו אותו אחר כך בעצמם. כך עשו גם הקצינים המצרים שחילצו את הטייס עמוס לויטוב מידי ההמון במלחמת ההתשה.

על כל אלה, כותבת ד"ר גור-לינדנברג, שפר המזל. לא על הנווט סגן משה גולדווסר, שמטוסו הופל ב-3 באוגוסט 1970 והוא נלקח בשבי. למחרת מסרו המצרים לצלב האדום כי הוא נפטר כתוצאה מ"עצירת פעילות הלב". ניתוח גופתו שהוחזרה לישראל לימד שעונה למוות. "המחקר העלה כי מצרים שבין 1948 ל-1973 רמסה את כבודם האנושי של שבויי המלחמה הישראלים", כתבה ד"ר גור-לינדנברג בסיכום עבודתה, "חוקי אמנת ז'נבה עמדו דוממים מול הצבא המצרי שהתעלם מקיומם ובחר בדרך העינויים חסרי הגבולות".

הפתרון, היא מציינת, הוא פיתוח והטמעה של קוד אתי עבור הכוחות החמושים - תהליך ארוך ומורכב, שקשור בעבותות לתרבותה של החברה. רוית גור-לינדנברג ( 42), אם לשלושה, כתבה את מחקרה במסגרת לימודיה בבית הספר למדעי המדינה של אוניברסיטת חיפה. היה זה המשך טבעי לעבודת התואר השני שלה, שבו בחנה באיזו מידה נאכפו חוקי אמנת ז'נבה על השבויים הישראלים במלחמת יום כיפור בלבד.

"כשסיימתי את עבודת התזה, אחד המנחים שלי, פרופ' אסא כשר, אמר 'זה הדוקטורט שלך'". כמקורות ראשוניים למחקר שימשה לה ספרות השלל המצרית שנפלה בידי חיילים ישראלים, מסמכים היסטוריים של צה"ל וראיונות עם שבויים ישראלים. חברתה, המידענית ענת קלומל, סייעה לה רבות לאורך הכתיבה והמחקר בהכוונה ובתרגום מערבית.

"בגנזך המדינה בירושלים מצאתי חלופת מכתבים בין משרד החוץ הישראלי לצלב האדום, שנגעו להפרות אמנת ז'נבה בנוגע לשבויים ישראלים", מספרת גור-לינדנברג, "חלק מהשבויים היו פצועים, וישראל דרשה לשחררם על פי כללי האמנה. המצרים לא התלהבו. בתום המלחמה התברר גם, כי 22 שבויים ישראלים, שנראו בידי חבריהם כשהם בחיים כשנתפסו, חזרו מתים".

"רוית הוכיחה שהחינוך והתרבות במצרים יצרו דמוניזציה לציוני ולשבוי המצרי גם יחד, ולכן היה קשה מאוד ליישם את חוקי אמנת ז'נבה, במיוחד בתנאי מלחמה", אומרת קלומל, שכתבה דוקטורט על מידענות ומודיעין באוניברסיטת בר אילן. קלומל, מרצה במכללות אקדמיות על מודיעין עסקי, מוסיפה: "מחקרים מראים כי מסובך מאוד ליישם קוד אתי בעסקים, במיוחד בתנאי תחרות קשה. המחקר של רוית מוכיח כי בצבא, בתנאי מלחמה בלתי אנושיים, קשה ליישם קוד אתי".


"המצרים רמסו את כבוד השבויים", ד"ר גור-לינדנברג

בלי ראש גדול

רוית לא הייתה צריכה להרחיק לכת כדי להגיע לרעיון העיסוק בשבויי צה"ל. אביה, גדעון גור, היה מפקד מוצב "מצמד" בסיני, שנפל בשבי המצרי באוקטובר 73'. מאז ועד היום היא לא חדלה לינוק צבא. דודה, עמנואל אנגל ז"ל, נפל באותה מלחמה שבה נשבה אביה. בעלה, כיום טייס באל על, שירת בחיל האוויר.

"הייתי אז בת שנתיים, ואחותי נעמה בת שלוש. אבא היה קצין מילואים בן 32, נשוי, אחרי שלוש שנות שליחות כיועץ חקלאי באיראן. כשהוא גויס, הוא חשב שהוא יוצא לדוג ולעשות חיים באגם המר. חודש וחצי הוא היה בשבי. למזלנו ולמזלו, הוא חזר משם בריא. מילדות, אני זוכרת אותו מספר את הסיפור בכל מקום. בבית הספר, בתיכון, בצבא. כשהוא העלה אותו על הכתב בפעם הראשונה, אני הדפסתי אותו במכונת כתיבה".

אחת התופעות שעליהן עומדת ד"ר גור-לינדנברג במחקרה היא היחס של קצינים מצרים לחיילים הפשוטים. חוקרי השבויים של צה"ל אחרי מלחמת קדש למשל, מצאו כי הראשונים שברחו מן המוצבים היו הקצינים ולא החיילים הזוטרים. סא"ל שמעון מנדס, איש מודיעין ישראלי שכיהן כחבר הוועדה הצבאית המשותפת לשיחות השלום עם מצרים, ראה במו עיניו כיצד אחד הנציגים המצרים בוועדה שפך את הקפה שהגיש לו חייל, אחרי שמצא כי היה נטול קצף כנדרש.

ההיסטוריון הצבאי נורוול דה-אטקין, חוקר המקורות התרבותיים והחברתיים של סגלי השדה בצבאות ערב, העיד כי ראה קצינים מצרים שסיימו את שבועהעבודה, חזרו הביתה ברכבי השירות, והותירו את חייליהם לצאת לחופשה בכוחות עצמם. "תופעות של קצין הדואג לחייליו או משמש להם דוגמה היו זרות בדרך כלל לצבא המצרי", היא מספרת, "מקרים שבהם קצין מכה את חייליו, או קצינים ברחו והפקירו את חייליהם בעת לחימה, היו לשגרה".


"השבויים הישראלים זכו ליחס מחפיר". צילום: ינאי אירן, לע"מ

הטייס יונתן אטקס ישב שלושה חודשים בכלא המצרי והוחזר בעסקת שבויים בינואר 1957. לימים שירת כטייס באל על ובארקיע והיה לקברניט של טיסת אל על הראשונה לקהיר. יחד איתו שוחררו עוד שלושה שבויים ישראלים, בתמורה ל-5,850 חיילים מצרים שהוחזקו בידי צה"ל. באותם ימים נהג צה"ל בשבויים המצרים כאורחים, והוציא אותם לסיורים ברחבי ישראל כדי שבשובם יספרו למפקדיהם כי זכו ליחס הוגן ויתארו את "ישראל האמיתית".

הם ביקרו בקיבוצים, במפעלי תעשייה ובערים הגדולות, והתארחו אצל משפחות יהודיות דוברות ערבית. אבל למרבה ההפתעה, בשובם הוצאו להורג, ולציבור המצרי סופר כי נרצחו בידי שוביהם. את הסיפור הזה שמע אטקס מקצין האו"ם בול האנסן, נורבגי, שטיפל בהחזרתו לארץ ולימים שירת כמפקד הכוח הרב לאומי בסיני.

"הוא התוודה בפני כי הוא היה המום לנוכח ההרג ההמוני של השבויים שחזרו למצרים מהשבי הישראלי. תופעות של קצין המכה את חייליו היו חלק משגרת היומיום שאליה נחשפתי בשבי המצרי", סיפר אטקס. נראה כי אותם קצינים מצרים שסיירו ברחבי ישראל חששו מן הצפוי להם, לפחות חלק מהם. מסמך בסיווג "סודי ביותר", שחובר באגף המודיעין של צה"ל אחרי מבצע קדש, משרטט את קווי דמותו של החייל המצרי לפי המידע שעלה מחקירות אלפי השבויים.

במסמך נכתב, כי היו בהם כאלה שסירבו לצאת לסיורים ברחבי הארץ, מחשש שבשובם למולדת הם ייתפסו כמשתפי פעולה עם ישראל. "אחד מהם אמר בפירוש, 'אינני רוצה לצאת לסיור, לא אסייר אלא אם תכריחוני, אבל אנא הכריחוני'", נכתב במסמך, "אופייניים דבריו של אחד, אשר התנגד תחילה ליציאה, אבל התפעל מאוד ממה שראה בדרך ולבסוף שאל מדוע אין אנו לוקחים את כל הקצינים לטיול. כשהוזכרה לו התנגדותו לסיור, ענה: יש לי שישה ילדים במצרים. במכלאה אומר, כי הכרחתם אותי לצאת, אבל אני מבקש לסייר שנית".

עוד נכתב באותו מסמך: "למרות היות הקצין המצרי בוגר בית ספר תיכוני, השכלתו הכללית מוגבלת מאוד. ידיעותיו בענייני ערב והאסלאם דלות. אף בדברים הנוגעים למצרים עצמה, הוא מגלה בורות רבה. לא מעט קצינים הודו, כי הם נשארו כיתה בבית הספר או נשרו מן הלימודים, ולכן הלכו לצבא. הם מיעטו לקרוא. כל אחד מהם התקשה לנקוב בשם הספר האחרון שקרא".

מן המסמך המפורט התברר עוד, שכבר אז השקיעה ההנהגה המצרית מאמץ בלימודי עברית לצורכי מודיעין. "ייתכן שחלק הסתיר את ידיעותיו בעברית, הנלמדתכמקצוע חובה בקולג' הצבאי, אך התקבל הרושם כי רק בודדים הגיעו לרמת ידיעות בעלת ערך כלשהו". תכונה נוספת שעליה עמדו מחברי המסמך הייתה ריסון כל ביטוי לגילויי "ראש גדול".

"כל ביקורת (לגבי הציוד, הארגון, הנוהל וכדומה) עלולה להתפרש כהבעת חוסר אמון במשטר", כתבו קציני המודיעין של צה"ל בשנות ה-50 , "זה גורם להימנעות מדיווח נכון על הנעשה ביחידות. כ-99% מהקצונה היו חסרים מקצוע אזרחי ולא היו יכולים להסתדר בחיים האזרחיים. הפחד מפני פיטורים הוא גדול".

חוקרי השבויים של צה"ל גילו עוד, כי מפקדי הצבא הקימו רשת מודיעינית פנימית. בכל יחידה היו שני חיילים או קצינים וסמלים, שתפקידם היה לאסוף מידע על חבריהם ליחידה ולדווח למפקדיהם. "מצב זה גורם למורל ירוד ביותר... מנהג ההלשנה ההדדית, המקובל בצבא המצרי, נתן אותותיו גם בשבי. כתוצאה מכך הצטיינו היחסים בין הקצינים השבויים בחשדות הדדיים. כל אחד היה עסוק בהכנת הסיפור אשר אותו יספר במצרים, ובסיפור זה הוקדש פרק נכבד להשמצות".


ענת קלומל, כתבה דוקטוקט על מידענות ומודיעין

קוד אתי לא היה

מחקרה של ד"ר גור-לינדנברג מהווה כתב אישום נגד הצבא המצרי, אולם חשוב לציין כי הוא מתבסס על חומרים ועדויות מעידן המלחמות, שהאחרונה שבהן הייתה מלחמת יום כיפור. יחד עם אביה, גדעון גור, נשבו באותו קרב עוד 34 חיילים, רובם פקודיו וחבריו בגדוד 68 של החטיבה הירושלמית. 

"החוויה הכי זכורה לי היא הרעב, המחסור באוכל", מספר לנו האב, "כל אחד מאיתנו הוריד לפחות 15 ק"ג בחודש וחצי. כל הזמן הזה הייתי בחזקת נעדר. בארץ לא ידעו אם אני חי או מת. שלחנו גלויות מהשבי, והן לא נמסרו ליעדן. אני הייתי בטוח שידעו, כי כאשר נפלנו בשבי היה במקום קצין או"ם שהיה עד ראייה לאירועים. מתברר שהוא לא דיווח".


גדעון גור, זוכר את הרעב

בעבודתה נוגעת בתו גם במקרים הפוכים, של קצינים מצרים שהצילו שבויי צה"ל מלינץ' של אזרחים, או מידיהם של חיילים שביקשו לעשות בהם שפטים. "אכן פגשנו בשבי חוקרים נחמדים", מספר גדעון גור, "חלקם דיברו אלינו בעברית ושאלו שאלות אישיות. מה חסר לך, למשל. זה קצת מעודד, שמתעניינים בך, במיוחד אם לאחר שאלה כזו נותנים לך יותר מקלחת ואוכל. אבל בשורה התחתונה, צה"ל הוא צבא מוסרי יותר. בלהט הקרב קורים דברים, חברים שלך נהרגים, ולעתים אתה מאבד את צלם האנוש, אבל המקרים שבהם שבויים מצרים הוצאו להורג על ידי חיילי צה"ל היו בודדים ונקודתיים".

ומה דעתך על הדוקטורט של הילדה?
"לא קראתי. העבודה גדולה מדי בשבילי".

צריך לזכור שמאז חלפו 40 שנה. לצבא המצרי לא היה אז קוד אתי, אבל גם לצה"ל לא היה כזה. המנחה של ד"ר גור בעבודתה, הפרופ' אסא כשר, נקרא לחבר את הקוד האתי של צה"ל רק שני עשורים לאחר מלחמת יום כיפור. הצבא המצרי של היום מתמודד עם אתגרים סבוכים, שלשמם הוא לא הוכשר. ניהול מדינה, שמירה על יציבות פוליטית ומאבק בטרור פנימי. מאז גם התפרסמו עדויות בישראל, שגילו כי קצינים בצה"ל הורו אף הם על רצח שבויים מצרים במבצע קדש. 

העדות הבולטת בהן הייתה זו של תא"ל אריה בירו, אז מ"פ בחטיבת הצנחנים. ד"ר גור טוענת, שלמרות עדויות אלה חיילי צה"ל לא חונכו לשנוא את האויב, ולאשררה בקרבם נורמה של זלזול בשבויים כפי שהייתה בצבא המצרי דאז.

ובכל זאת, הצבא המצרי הפתיע את צה"ל במלחמת יום כיפור באופן שטלטל את החברה הישראלית. אז אולי אין קשר הדוק בין רמת המוסר של הצבא ליכולתו הצבאית?
"הצייתנות היא תכונה טובה עבור חייל, עד גבול מסוים, והיא שיחקה תפקיד מרכזי לטובת המצרים בשלבים הראשונים של המלחמה. מצד שני, אין לדעת לאן הם היו מגיעים עם יותר דמיון ותושייה. סא"ל שמעון מנדס ציטט באוזני דברים שאמר גנרל מוחמד עבד א-רני גמאסי, מפקד צבא מצרים במלחמת יום כיפור, לדן שומרון: 'אם התחלנו את מלחמת יום כיפור בתנאים כה טובים, וסיימנו אותה בתוצאות האלה, אז לעולם לא נוכל עוד להילחם'".


לא חונכו לשנוא את האויב, חיילי צה"ל מתחפרים בשוחות בסיני. צילום: לע"מ