בתחילת 2013 הזהירו פרשנים וראשי ארגוני הערכה מפני שנה קשה הצפויה לישראל. חזו עימות צבאי מול חמאס בדרום, הצביעו על איום חדש בדמותם של ארגוני טרור אסלאמיים הפועלים בסוריה, חששו מעימות עם חיזבאללה בצפון או מפריצתה של אינתיפאדה שלישית ביהודה ושומרון. תחזיות קודרות אלו לא התממשו, ותחילת השנה האזרחית היא זמן טוב לביצוע הערכה שקולה של המאזן האסטרטגי של ישראל בתחום הביטחון הלאומי בשנת 2013. 

הערכה זו מורכבת ממשוואה של שני חלקים מרכזיים: ההישגים וההתפתחויות הביטחוניות החיוביות בעיניים ישראליות, לעומת האיומים שהתפתחו והאתגרים שפתרונם נהפך משימה מסובכת יותר (במהלך השנה האחרונה). ניתוח כזה חושף כי ההתפתחויות החיוביות רבות מאלו השליליות. 

במציאות כזו יש לבחון מחדש את ההנחה כי המציאות האזורית מסוכנת, ואינה מאפשרת ניהול סיכונים שקול ומפוקח כדי לקדם את האינטרס הישראלי בשתי סוגיות ביטחוניות שתיוותרנה מרכזיות גם בשנה הבאה: תוכנית הגרעין האיראנית והשיחות עם הפלסטינים. 

החלק החיובי במאזן  

ב-2013 נהנתה מדינת ישראל משקט כמעט מוחלט בגבולותיה. לא הייתה התפרצות מלחמתית - לא בסדר גודל של מלחמה ולא אפילו כמבצע צבאי מוגבל. ההרתעה הישראלית איתנה מאוד, והאפקטיביות שלה ניכרה מול מדינות שכנות, וכן מול ארגוני הטרור שמאחזיהם בלבנון וברצועת עזה. 


עימותים ליד רמאללה. יש לגבש חלופה אסטרטגית במקרה של כישלון המו"מ. צילום: רויטרס

שנית, למרות הטלטלה בעולם הערבי, נשמרו הסכמי השלום בין ישראל למצרים ולירדן. גם ביקור הנשיא אובמה בירושלים באביב 2013 והתמיכה האמריקאית הבלתי מסויגת בישראל בתחום הביטחוני, ובכלל זאת שימור יתרונה האיכותי וקידום יכולות ההגנה שלה נגד טילים, חיזקו את יכולות צה"ל והמשיכו להוות נדבך חשוב של ההרתעה. 

הצבא הסורי, העסוק במלחמת האזרחים, נחלש במידה דרמטית. הוא נשחק, איבד ציוד רב, ונמצא בתהליך התפרקות מנשקו הכימי. בנוסף, חיזבאללה עסוק בלחימה בסוריה וכך ממשיך לאבד מהלגיטימיות שלו בעולם הערבי בכלל ובלבנון בפרט. תקיפות נגד העברת נשק איכותי לחיזבאללה מסוריה, שיוחסו לישראל, נותרו ללא תגובה. 

התפתחות חיובית נוספת היא הפגיעה המשמעותית בכלכלת איראן, עקב הסנקציות הבינלאומית שהוטלו עליה והניהול הכלכלי הכושל בשנות שלטונו של הנשיא לשעבר מחמוד אחמדינג'אד. לראשונה זה עשור, הגיעה טהרן למו"מ מעמדת חולשה ביחס למעצמות המובילות את המאמץ לסכל את תוכניתה הגרעינית, ובראשן ארה"ב. השיחות הסתכמו בהסכם ביניים, שנועד להאט את קצב התקדמותה של תוכנית הגרעין ואף להסיג אותה מעט לאחור. 

במצרים, משטר "האחים המוסלמים" סולק בהפיכה צבאית. הצבא המצרי - הגורם החיובי ביותר כלפי ישראל מבין הגופים הפעילים בזירה הפוליטית במדינה - חזר למרכז הבמה. הוא נאבק בנחישות בגורמי טרור הפועלים בחצי האי סיני, ומגלה עוינות פעילה כלפי חמאס. 

בנוסף, נוצרה גם חפיפת אינטרסים רחבה בין ישראל למדינות ערביות השייכות לעולם הסוני המתון, ובפרט בינה לבין מדינות המפרץ. זאת, על יסוד ראייה דומה את ההתפתחויות הקשורות באיראן, בסוריה ובמצרים, וכן על בסיס העדפות דומות באשר לשינויים המתפתחים בעולם הערבי.  

בזירה הפלסטינית ההתפתחות החיובית היא היחלשותו של חמאס. ארגון הטרור השולט ברצועת עזה איבד ב-2012 את המשענות האיראניות והסוריות וב-2013 איבד גם את המשטר האוהד בקהיר, שם הוא מוגדר היום כחותר תחת הביטחון הלאומי המצרי. 

היחלשות חמאס אפשרה מרחב תמרון לפת"ח ולרשות הפלסטינית, וכך התאפשר חידוש המו"מ עם ישראל על הסכם קבע - התפתחות שהפחיתה במידת מה את הלחץ הדיפלומטי הבינלאומי על ישראל, והאטה, לפחות זמנית, את מסע הדה-לגיטימציה המתנהל נגדה בשנים האחרונות. 

ולבסוף, הגז מהים התיכון חזר לזרום לישראל - הפעם מהשדות העשירים יותר בצפון המים הכלכליים שלנו. התפתחות זו מצמצמת את עלויות האנרגיה של ישראל ומשפרת את מעמדה הגיאו-פוליטי.  


קרי. תמיכה לא מסויגת. צילום: רויטרס

החלק הבעייתי במאזן  

יחד עם ההתפתחויות החיוביות, במבט קדימה יש מקום לדאגה מתהליכים אסטרטגיים שליליים ארוכי שנים, שגלומים בהם אתגרים וסיכונים משמעותיים לביטחון הלאומי של ישראל בשנים הבאות. בלב התהליכים הבעייתיים נמצאות ארבע סוגיות מפתח שעומדות לכאורה כל אחת בפני עצמה, אך נכון להניח שיש ביניהן קשר, שיתחזק ב-2014.

1. תוכנית הגרעין של איראן.

גם ב-2013 קידמה טהרן את תוכניתה הגרעינית. חודשים ספורים יידרשו לה כדי להגיע למתקן גרעיני ראשון, וכשנה להגעה לנשק מבצעי. מנגד, האפקטיביות הגוברת של הסנקציות, אשר הרעו מאוד את מצבה הכלכלי של איראן, "שכנעה" את המשטר בטהרן להסכים להסכם ביניים, שיאפשר לצדדים לנהל מו"מ על הסכם סופי במשך תקופה קצובה של חצי שנה עד שנה. 

הביקורת הישראלית על ההסכם שיקפה תפיסה שלפיה, במידה לא מבוטלת, הסכם הביניים מעיד על נכונות מערבית להגיע בסופו של דבר להסכם שיותיר בידי איראן שליטה מלאה במעגל דלק גרעיני פעיל, ויכולת פריצה קצרה לנשק גרעיני. 

בנוסף, יש חשש בישראל שאם איראן והמעצמות לא יגיעו להסכם מלא, יתמסד הסכם הביניים כמצב קבע לתקופה לא מוגדרת, קרי - איראן תישאר בסף הגרעיני, עם יכולת פריצה לנשק גרעיני בפרק זמן קצר. הסכם הביניים ממלא את ייעודו המקורי, בכך שהוא מעניק לשני הצדדים שהות לנהל מו"מ על הסכם מלא. בקרוב יחלו השיחות על ההסכם המלא, וכל אחד מהמעורבים בתהליך יצטרך להכריע כיצד ינצל את התקופה על מנת למקסם את הסיכוי לתוצאות שישרתו את יעדיו האסטרטגיים, ומה יעשה אם המו"מ ייכשל. 

כדי להבטיח את קידום האינטרסים הישראליים במהלך חודשי המו"מ, על ירושלים להגיע להסכמה עם הממשל האמריקאי לגבי הפרמטרים והמדדים לעסקה, לגבי הגדרתה של עסקה סבירה, ולגבי התוכנית החלופית לעצירת איראן במקרה של אי-הגעה להסכם. כמו כן, על ישראל לשמר אופציה צבאית אמינה, למקרה של כישלון כל החלופות האחרות. 


רוחאני. חשש שהסכם הביניים יתמסד. צילום: רויטרס

מרחב ההסכמה בין ישראל וארה"ב, בצירוף יכולתן של המעצמות לשמר את משטר הסנקציות, אמינות האיום של שימוש באופציה הצבאית מצד ארה"ב וישראל, וכן כוחו של הנשיא חסן רוחאני במאבקי גורל המשבר האיראני. 

2. התהליך המדיני הישראלי-פלסטיני.

בניגוד להערכות המקדימות ואף על פי שבמזרח התיכון ישנן בעיות קשות ודחופות לטיפול, מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי העניק עדיפות גבוהה לחידוש המו"מ בין ישראל לפלסטינים. בנחישות ובהתמדה הוא הצליח לשכנע את הצדדים לוותר על מרב התנאים המוקדמים שהעמידו לחידוש השיחות. עם זאת, תשעת החודשים שהוקצו למו"מ יסתיימו באפריל 2014, ונראה כי סיכויי ההצלחה של סבב זה נמוכים. 

הפערים בעמדות שני הצדדים גדולים; חוסר האמון ההדדי מקשה על סגירת הפערים. כל אחד מהצדדים מאמין שהשני לא יהיה מוכן להעניק לו את המינימום הנחוץ כדי לגבש הסכם. הסירוב הפלסטיני להצעת הפשרה האמריקאית בתחום הביטחון, שנראה הבעייתי פחות בין סוגיות המחלוקת, חשף עד כמה גדולים הפערים. 

חשוב להדגיש שבשלב זה נראה כי ישראל, הרשות וארה"ב אימצו גישה שהסכמים שיושגו ייושמו רק בגדה המערבית ולא בעזה, וזאת נקודה שחובה על ישראל לברר ולהדגיש - כאשר מדברים על סופיות הסכסוך. החלופה הפלסטינית במקרה של אי הצלחת המו"מ היא אינתיפאדה חמושה או אינתיפאדה מדינית.

על ישראל להיות מוכנה להתמודד עם שתי האפשרויות ולגבש חלופה אסטרטגית לכישלון המו"מ, שתאפשר לה לעצב את גבולותיה גם ללא הסכמה פלסטינית, אך תוך תיאום עם הקהילה הבינלאומית בראשות ארה"ב. ישראל חייבת לחפש פתרון שייתן מענה אשר ישמור אותה כמדינה בטוחה, דמוקרטית, יהודית וצודקת. 

3. התהפוכות בעולם הערבי.

השינוי הגדול ביותר שחל בעולם הערבי במהלך 2013 הוא ההיפוך במגמת ההתחזקות "האחים המוסלמים" והתנועות הקרובות לה מבחינת תפקידה של הדת בחברה ובמדינה. ההתפתחות המשמעותית ביותר בהקשר זה היא הדחת הנשיא מוחמד מורסי במצרים, על יד קואליציה ייחודית של הצבא ותנועת מחאה עממית-המונית. מה שקרה במצרים הוא יותר מהפכה עממית מאשר קשר צבאי, ובכך חשיבותו. להמונים התברר שלא בהכרח ה"אסלאם הוא הפתרון". 

לאירועים אלה בקהיר השלכות נרחבות בכל העולם הערבי: הם עודדו את הגורמים המתנגדים ל"אחים המוסלמים" במדינות אחרות, פגעו בתמיכה העממית בהם והחלישו את מעמדם במקומות רבים. השאלה היא מהו הצעד הבא בטלטלה הערבית? אפשרות אחת היא חזרה לנקודת ההתחלה, דיקטטורה צבאית, אולם לא ברור אם בעידן של מודעות הציבור לכוחו ואובדן המורא מהשלטון, רודנות צבאית היא בת-קיימא.

אפשרות אחרת היא המשך היחלשות המדינה ואובדן המשילות, שבצדן סכנה של התפוררות מדינות ו/או הפיכתן למדינות כושלות. אפשרות נוספת היא עליית כוחם של גורמים אסלאמיים קיצונים יותר מהאחים המוסלמים, כגורמי אל-קאעידה, סלפים וג'יהאדיסטים. בסוריה, למשל, מתרחש תהליך המשלב את שתי האפשרויות האחרונות. 


סיכוי נמוך לרודנות צבאית. עבד אל-פתאח א-סיסי, שר ההגנה המצרי. צילום: רויטרס

התפתחויות אלה מגבירות את הסיכון של פעילות טרור בגבולות המדינה - איום שכבר קיים בסיני ומתחיל להתפתח בסוריה, באזורים הקרובים לישראל. עם זאת, איום כזה על ידי גורמים קיצוניים כגון אל-קאעידה אינו חדש, הוא לא התממש עד היום כאיום אסטרטגי, וישראל התמודדה עמו בצורה טובה. נכון להמשיך להתכונן לאיום ולקדמו בהערכות, אמצעים ודוקטרינה מתאימה - אך לא לתארו כ"צונאמי" וכאיום המרכזי על ישראל. 

4. הפגיעה במעמדה של ארה"ב במזרח התיכון. 

השותפות האסטרטגית עם ארה"ב היא אחד מעמודי התווך של מעמדה האסטרטגי של ישראל ושל כושר ההרתעה שלה. לפיכך, לכל היחלשות במעמדה של ארה"ב במזרח התיכון יש השפעה שלילית ישירה על מעמדה האסטרטגי של ישראל. 

בשנים האחרונות חלה החלשה ניכרת בדימוי הכוח וההשפעה של ארה"ב באזור ובאזורים נוספים ברחבי עולם, כתוצאה מהירידה בנכונותה להשתמש בכוח העומד לרשותה. יתר על כן, ממשלו של ברק אובמה הכריז על עלייה במשקל מזרח אסיה והאזור הפסיפי יחסית למזרח התיכון, ועל שינוי דגש אסטרטגי לכיוון של סיבוב ("פיבוט") למזרח אסיה. 

במקביל, ארה"ב מתקרבת לעצמאות אנרגטית עקב התפתחויות דרמטיות בטכנולוגיות של הפקת נפט וגז בשטחה. נוכח התפתחויות אלו עלה חשש שארה"ב, לא זו בלבד שנחלשה, אלא שבכוונתה לזנוח את המזרח התיכון. 

טענה זאת הולכת רחוק מדי ולא נשענת על בסיס מוצק ומשכנע. ארה"ב מודעת היטב לכך שאי טיפול בבעיות המזרח התיכון יפגע בה: בין בזעזועים בשוק האנרגיה העולמי, שיפגעו בבעלות ברית שלה ולכן גם בה (למרות עצמאותה האנרגטית), או דרך אלימות שמקורה במזרח התיכון, או עקב התפתחויות בתחום התפוצה של נשק להשמדה המונית. אפשר אם כך להניח שהבית הלבן ימשיך לראות במזרח התיכון אזור חשוב בכל פרמטר אסטרטגי. 

מבחינת ישראל אין תחליף להשפעה האמריקאית ולמשאבים האמריקאיים הנחוצים לטיפול בבעיות האזוריות, ואף לא ליחסים האסטרטגיים שלה עם מדינת ישראל. 

לחבר את הקצוות  

ישראל ניצבת בפני הכרעות חשובות באשר לתוכנית הגרעינית של איראן, מערכת היחסים הישראלית-פלסטינית, יחסיה עם מדינות ערב, ולגבי יחסיה עם ארה"ב. וכל זאת כשיש במקרים רבים קשר הדוק וזיקה הדדית בין ההחלטות בתחומים השונים. 

לעתים יש טעם לדחות הכרעות שמחירן ורמת אי-הוודאות הכרוכה במדיניות שתיגזר מהן יהיו גבוהים, אולם נראה כי בשנת 2013 התקרבה ישראל למצב שבו דחיית ההכרעות מיצתה את עצמה. המחיר של הימנעות מהכרעות גבוה מהסיכון שבקבלתן, מה גם שהתנאים האזוריים, שהיטיבו מבחינת ישראל את יחסי הכוחות בינה לבין שכנותיה, מאפשרים לה לקחת סיכונים שלא לקחה בעבר. 

בכל מקרה, על ישראל לנהל את מדיניותה בתיאום ותוך שיח מתמיד עם הממשל האמריקאי. ראיית-על אסטרטגית תוביל להצבת פתרון הסוגיה האיראנית בעדיפות ראשונה, גם אם נידרש לשלם מחירים מסוימים בזירה הפלסטינית. אך התקדמות בזירה זאת תאפשר התקדמות משמעותית בברית החשובה עם העולם הערבי הסוני, שיש לו חפיפת אינטרסים עם ישראל בנושא האיראני, הסורי והמצרי. 

כן, בסופו של דבר "הכל מתחבר", ומדיניות נכונה ופרו-אקטיבית יכולה להציב אותנו בסוף 2014 במקום אסטרטגי אפילו טוב יותר מזה של סוף 2013. 

הכותב הוא ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי וראש אמ"ן לשעבר.

ב-28-29 בינואר יתקיים הכנס השנתי הבינלאומי של המכון למחקרי לאומי באירוח מוזיאון תל אביב לאמנות, שבו יידונו סוגיות אסטרטגיות העומדות על סדר היום של מדינת ישראל.