מדי אוקטובר מתחיל להיערם שלג בפסגות האלפים היוליאניים שבסלובניה והמעבר הצר באורשיץ נסגר לתנועת כלי רכב. בחודשי הקיץ, כשזרח השמש, השמיים בהירים והאוויר צלול, טיפוס על הכביש הצר והמתפתל, אל מול נוף עוצר נשימה שגולש אל עמק סוצ'ה, הוא משימה מסוכנת אפילו לנהג מיומן.

בדרך למעבר, שמתנשא לגובה של 1,600 מטר, חולפים ליד "רוסקה קאפליצ'ה" (הקפלה הרוסית). זו כנסיית עץ קטנה, שהוקמה במקום קבורתם של כ-400 שבויי מלחמה רוסים שמתו במפולת שלגים בעת שסללו את הכביש במלחמת העולם הראשונה. האזור הגובל באיטליה, שבו אני מבקר, ידע את אחת המערכות העקובות מדם והנשכחות ביותר של אותה מלחמה, שפרצה לפני מאה שנה וכונתה "המלחמה הגדולה".

במדינות רבות בעולם נערכים השנה לציון אירועי המאה למלחמה. עשרות ממשלות הקציבו סכומי כסף נכבדים לתערוכות, אירועי זיכרון והנצחה. כלי התקשורת נערכים לכתבות, מאמרים ותוכניות מיוחדות, וגם מאות ספרים שיעסקו ב"מלחמה שנועדה לשים קץ לכל המלחמות", יראו אור ב-2014.

במלחמת העולם השתתפו צבאות מ-30 מדינות. היא נחשבת למלחמה הטוטאלית הראשונה, שבה לא הייתה הפרדה בין חזית לעורף, בין חיילים ולוחמים לאוכלוסייה אזרחית. היא גרמה למותם של 15 מיליון בני אדם - עשרה מיליון חיילים והשאר אזרחים. כ-20 מיליון נפצעו. עוד 20 מיליון מתו ממגפת השפעת הספרדית. עשרות מיליונים נותרו ללא קורת גג והפכו לפליטים. בוצעו במהלכה פשעי מלחמה כמו רצח העם הארמני ושימוש בנשק כימי.


האלפים היוליאנים, שטח קשה למלחמה

המלחמה חוללה שינויים מדיניים, כלכליים וחברתיים עצומים. היא מוטטה שלוש אימפריות - הטורקית-עותמנית, הרוסית והאוסטרו-הונגרית. היא כוננה אימפריה חדשה, הסובייטית, בעקבות מהפכת אוקטובר 1917. בסיום אותה מלחמה הפכה ארצות הברית למעצמה עולמית, וגרמניה המובסת בחרה בנתיב שהעלה כעבור 15 שנה את אדולף היטלר ואת הנאצים לשלטון בברלין.

כאשר אומרים מלחמת העולם הראשונה, לרוב מתכוונים לקרבות "החזית המערבית" -  25 אלף קילומטרים של חפירות שנפרשו על פני צפון צרפת ודרום בלגיה. נזכרים במקומות כמו איפר, מרן, ורדן, סום ושדות פלנדריה. רבות נכתב על החזית זו. היצירה המפורסמת ביותר היא ספרו האנטי-מלחמתי של אריך מריה רמרק, "במערב אין כל חדש", העוסק בחוויותיו של חייל גרמני בחזית בצרפת.

אבל החזית בסלובניה, שבה נלחמו מצד אחד הצבא האוסטרו-הונגרי, בסיוע הצבא הגרמני, אל מול הצבא האיטלקי שנתמך בידי הבריטים, הייתה לא פחות זוועתית מהחזית המערבית. זו הייתה חזית שהתאפיינה בטופוגרפיה הררית, כמעט בלתי עבירה, והתנהלה בתנאי מזג אוויר קשים ביותר של שלג, גשם ורוחות עזות.

זו הייתה חזית שמיליונים נהרגו בה, ולמרות זאת היא הפחות מוכרת. "החזית הנשכחת" הוא אחד הכינויים שלה. "המלחמה הלבנה" (The White War), כשם ספרו של מרק תומפסון, הוא כינוי אחר שהודבק לה.


חיילים איטלקים בחזית הנשכחת

טירוף של התפשטות

אף מדינה לא רצתה במלחמה. היריבים השונים גלשו אליה כתוצאה מטיפשות של מנהיגים, גנרלים ששים אלי קרב ומנגנונים צבאיים ללא בקרה. כפי שהיטיבה לתאר את ההידרדרות למלחמה, ברברה טוכמן בספרה "מצעד האיוולת".

מלחמת העולם החלה בעקבות רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד, יורש העצר של האימפריה ההבסבורגית, בידי לאומן סרבי בשם גבריאל פרינצ'פה, ב-28 ביוני 1914. האוסטרים הציבו דרישות לממלכת סרביה והחלו לגייס כוחות. רוסיה, שהייתה לה ברית הגנה עם סרביה, נחלצה לעזרתה וגייסה את כוחותיה. כעבור חודש, ב-28 ביולי, ירה הצבא האוסטרי את הפגזים הראשונים לקראת פלישה לסרביה.

בתגובה לגיוס הרוסי, פלש הצבא הקיסרי של גרמניה ללוקסמבורג ולבלגיה (שהייתה נייטרלית עשרות שנים), והחל לנוע לכיוון צרפת. בריטניה הגיבה בהכרזת מלחמה על גרמניה. נוצרו שני גושים מרכזיים. מעצמות ההסכמה (בריטניה, צרפת ורוסיה) ומעצמות המרכז (האימפריה האוסטרו-הונגרית וגרמניה).


הרוגים בחזית הנשכחת

איטליה, שבראשה עמד המלך ויטוריו עמנואל, הייתה חתומה על "ברית השלושה" עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה, אך למרות זאת היא לא הצטרפה למלחמה באוגוסט 1914,בטענה כי הברית הייתה למטרות הגנה בלבד.

מנהיגיה החליטו לשבת על הגדר ולראות ידו של מי תהיה על העליונה. בחלוף תשעה חודשים, ולאחר משא ומתן סודי עם בריטניה וצרפת, הם החליטו לבגוד בבניבריתם ולהצטרף לברית היריבה במאי 1915. איטליה הכריזה מלחמה על האימפריה האוסטרו-הונגרית. היא רצתה להתפשט ולהרחיב את שטחה, להביסאת אוסטרו-הונגריה, לעצב את הגבול האידיאלי, להרחיב את שליטתה באלפים ובחופי הים האדריאטי ולהפוך למעצמה משפיעה בבלקן.

שטופי מוח, בלהט התעמולה, שעטו ההמונים באיטליה אל החזיתות בתחושה של "הו, איזו מלחמה נפלאה". איטליה נשטפה בטירוף של התפשטות. משוררה הלאומני, גבריאל ד'אנונציו, כתב על התאווה לניצחון. הוא סחף את ההמונים במילותיו על זכות המנצח לטבוח ביריב, להחריב את עריו ולאנוס את נשותיו. "אנו נבזוז את רחמן של האמהות באש", כתב.

משורר אחר, קורדו ג'ובאני, כתב בשירו "מלחמה" את השורות הבאות:

"שרוף, שרוף,
הצת את העולם הזה
עד שיהיה לשמש
הרוס, החרב, נתץ"

הרמטכ"ל האיטלקי, גנרל לואיג'י קדורנה, הפך לגיבור לאומי. העיתון "קוריירה דלה סרה" כתב עליו: "איטליה מצאה את הדוצ'ה (המנהיג) שלה". בניטו מוסוליני, מי שהפך ברבות השנים ל"דוצ'ה" האמיתי, היה אז עדיין עיתונאי ופוליטיקאי סוציאליסטי, שהחליף תוך זמן קצר את עורו מהתנגדות למלחמה לתמיכה בה.

הוא הכריז בפני אלפי נאספים שנדחקו לכיכר הקתדרלה בפירנצה: "זו לא מלחמה על מנת להציל שלטון של בית (המלוכה), זו מלחמה לחרות ולמהפכה. זו מלחמת העם. העם האיטלקי נקרא לנשק ולא יחזיר את חרבו לנדנה לפני שהאוסטרים יגורשו מעבר לאלפים".


מוסולוני, התנגד למלחמה ואז תמך בה. צילום: ויקיפדיה

איטלקים, לכו הביתה

נישא על גלי ההתלהבות והערצת ההמונים, הכריז הרמטכ"ל קדורנה: "החל המצעד לעבר וינה". מהר מאוד אותו מצעד הפך לזחילה מתישה מדממת ומתחפרת במקומה. קדורנה, בנו של גנרל, היה בן 65 בפרוץ הקרבות. גיל מבוגר יחסית למפקד העליון של הצבא, גם במושגי אותם הימים. הוא היה תוצר אופייני של חינוכו ודורו. 

קצין יהיר שסבר שהוא צודק תמיד. הוא היה עקשן ונתגלה כטיפש גמור, ניסה שוב ושוב את אותה הטקטיקה, בלי לשים לב לנסיבות המשתנות, ובלי להתחשב במחיר הכבד שגבתה המלחמה בחיי אדם. גישתו הייתה לכבוש את ההר או למות. קו החזית השתרע לאורכו של הגבול האיטלקי עם האימפריה ההבסבורגית, כ- 600 ק"מ מהגבול השוויצרי ועד לים האדריאטי.

הצבא האוסטרו-הונגרי, שהורכב מיחידות של העמים הרבים מרחבי האימפריה, חלש על רכסי הרים. חייליו היו מחופרים היטב ומצוידים במכונות ירייה ובקני תותחים. הצבא האיטלקי ניסה 11 פעמים לכבוש את מוצבי האוסטרים בהרים ונכשל. המלחמה התנהלה בטווחים קצרים. החיילים האיטלקים ניסו לטפס במדרונות התלולים של האלפים ונטבחו באש מכונות הירייה ופגזי התותחים האוסטריים.

לא צריך להיות מומחה בלוחמה ובטקטיקות צבאיות כדי להבין רק ממבט קצר וקרוב על אזורי הקרבות, או מצעידה במשעולי ההרים, עד כמה פקודותיו של גנרל קדורנה לקציניו ולחייליו היו אוויליות, חסרות תוחלת, בלתי הגיוניות ובלתי אנושיות. במוזיאון המלחמה שבו ביקרתי בקובריד, ובחפירות המשוחזרות על הגבעות שבסביבות העיר, מתוארים הקרבות העקובים מדם דרך עדויות של הלוחמים ובתמונות. מהן עולה כי המערכה חסרת השחר לבשה לרוב דפוס קבוע.

עוד לפני שיצאו להסתער, ספגו הלוחמים משני הצדדים ריכוך ארטילרי. רעמי התותחים חוללו מפולות אבנים, שקברו תחתיהן אלפי חיילים. בשל תנאי ההיגיינה הירודים, מתו רבים ממחלות. סמל בניטו מוסוליני נשלח לחזית ושרד למזלו את מחלת הטיפוס שלקה בה. פלוגה או גדוד איטלקיים נשלחו לכבוש עמדות אוסטריות בהרים, שנשאו שמות כמו סנט גבריאלי, סנט בוטינו, סנט מישל, רומבון או קרן.


קדורנה, פקודות בלתי אנושיות

לבושים ברישול, תשושים ועם ציוד פגום, טיפסו החיילים באיטיות מקו גובה אחד לשני ונקצרו במכונות הירייה או על ידי פגזי תותחים. מי שנותרו בחיים, הלומי קרב, מצאו מחסה מאחורי תלוליות עפר וסלעים.

הקצינים דחקו בהם מאחור ואיימו עליהם כי יוציאו אותם להורג. הם פקדו עליהם להמשיך ולטפס, גם על גופות חבריהם שזה עתה נטבחו. לא אחת זעקו לעברם קצינים אוסטרים ששהו במחפורות במרחק של עשרות מטרים מהם: "מה אתם רוצים? שנהרוג את כולכם? איטלקים, לכו הביתה".

רבים מהם הלכו. מי שלא הלך ולא נפל בקרב, נפל בשבי. המערכה הייתה קשה במיוחד בחודשי החורף. שני הצדדים בנו חפירות בקרח ובשלג. פלוגות שלמות איבדו את דרכן בערפל ונפלו מהמדרונות התלולים אל מותם בגאיות. רבים אחרים נהרגו במפולות השלגים או שקפאו למוות.

עשרות שנים לאחר המלחמה, ועד לשנים האחרונות, מצאו מטיילים בפסגות ההרים, עצמות ושרידי גופות, שנקברו ונשתמרו הודות לקור. זו הייתה מלחמת החורף הראשונה והנוראה מסוגה שידע עד אז העולם.


הקצינים דחקו בחיילים מאחור

מרחץ דמים בקובריד

בשלב מסוים היה נדמה שידם של האיטלקים על העליונה. לעזרתם של האוסטרים נחלצו בני בריתם הגרמנים. הם שלחו יחידות צבא גדולות ומיומנות בלחימת הרים. הצבא הגרמני נקט טקטיקה חדישה ואיכותית - הסתננות מעבר לקווי האויב כתחליף להסתערות החזיתית. אחת מהיחידות, בסדר גודל של גדוד (כ-200 לוחמים), הייתה בפיקודו של סגן צעיר בשם ארווין רומל. 

20 שנה אחרי אותה מלחמה, יגיע רומל לדרגת פילדמרשל בצבא הנאצי, יזכה לכינוי "שועל המדבר" על הצטיינותו בקרבות נגד הבריטים במדבר המערבי בלוב ויהיה לאחד מקציני הצבא הנודעים בעולם. ב-1944 אולץ רומל להתאבד לאחר שנלכד בידי האס-אס כשותף לקשר לרצוח את אדולף היטלר. עד ליום מותו הוא סיפר שהקרב, שעליו הייתה גאוותו, אירע בחזית האיטלקית.

הכוח בפיקודו הצליח אז לטפס במיומנות ובשקט, באישון לילה, אל פסגת הר שנכבש ימים אחדים קודם לכן בידי האויב. האיטלקים הופתעו ונכנעו. חייליו של רומל הרגו כמה מאות מהם ולקחו 9,000 שבויים. באוקטובר 1917, תוך כדי הכנות לקראת המתקפה ה-12, מסרו קציני המודיעין של גנרל קדורנה, כי הצבא האוסטרו-הונגרי, בעזרת יועציו הגרמנים, מכין מתקפת פתע לכיבוש חלקים מעמק סוצ'ה.


רומל, התגאה בחזית האיטלקית. צילום: ויקיפדיה

הרמטכ"ל האיטלקי היה שבוי בקונספציה שהאוסטרים והגרמנים אינם מסוגלים לצאת עם בוא החורף למתקפת נגד. הוא סירב להאמין למידע, נטש את החזיתויצא לחופשה של שבועיים. סגנו נעלם עם אהובתו לסוף שבוע בונציה. המודיעין היה מדויק. החיילים הגרמנים והאוסטרים הפתיעו את האיטלקים. הם חצו את הנהר, הסתננו מעבר לקווים שלהם והסתערו על קובריד. העיר נכבשה.

הצבא האיטלקי ספג מפלה מוחצת והיה על סף התמוטטות. עשרת אלפים מחייליו נהרגו, 30 אלף נפצעו, 280 אלף נלקחו בשבי ועוד 300 אלף ערקו. האויב האוסטרי התקדם ואיים לכבוש גם את ונציה. דעת הקהל באיטליה דרשה את ראשו של הגנרל קדורנה, שאולץ להתפטר, לא לפני שהאשים את כל מי שהיה יכול להאשים באחריות לתבוסה, מהמלך ומטה. רק לא את עצמו.

איטליה התקשתה להתאושש מהמפלה המבזה. התנהלותו הכושלת של הצבא חיזקה את הדימוי שקיים עד היום, מבית ומחוץ, כי הצבא האיטלקי הוא בדיחה.שורשי עלייתו לשלטון של מוסוליני כעבור כמה שנים, והקמת הדיקטטורה הפשיסטית, נעוצים בטראומה הלאומית שעברה על איטליה וצילקה את נפש האומהבעמק הסוצ'ה בואכה קובריד והאלפים היוליאניים.