בפברואר 2001 נבחר אריאל שרון לתפקיד ראש ממשלת ישראל, בבחירות אישיות מול אהוד ברק. שרון גרף 62% מקולות הבוחרים וריסק את ברק בהפרש חסר תקדים. האיש, ששנים ספורות קודם לכן נחשב לבלתי בחיר בעליל, הפך ראש הממשלה. בשבועות שקדמו לבחירות הוא קבע את מטרת הקדנציה הראשונה שלו ומינה שלושה אנשים מוכשרים - צחי הנגבי, גדעון סער ומשה ליאון - על מנת להכין לו את "תוכנית מאה הימים".

המשותף לשלושתם היה ברור: כולם אנשים שמזוהים עם בנימין נתניהו. הנגבי, אחד המקורבים האולטימטיביים של נתניהו. ליאון, לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה אצל נתניהו. סער, לשעבר מזכיר ממשלת נתניהו. אין עוד פוליטיקאי ישראלי שהיה מקים צוות כזה, למשימה רגישה כזו. לשרון היה הביטחון העצמי הנדרש. זה לא שהוא לא היה חשדן. החשדנות הייתה טבועה בדמו. אבל הוא ידע להחליט במי אפשר לתת אמון, וידע לתת לאנשים מרחב פעולה.

לאחר הבחירות הוקם צוות המו"מ הקואליציוני, בראשותו של אורי שני. סער נמנה עם הצוות. לקראת פתיחת המו"מ נתן שרון כמה הנחיות כלליות: חייבת לקום ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה. אפשר להציע לעבודה את שני התיקים הבכירים: חוץ וביטחון. צריך להשאיר בליכוד את האוצר, המשפטים, החינוך, ביטחון הפנים, התקשורת. סער משחזר: "הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה. הוא הגדיר את הקדנציה, מלחמה בטרור והדברת האינתיפאדה, והוא ידע שהוא זקוק לממשלת אחדות בשביל לגיטימציה. לכן הוא היה מוכן להקריב את התיקים החשובים ביותר לטובת מפלגת העבודה".

כשהחברים בעבודה קיבלו את הצעתו הנדיבה של שרון, נדלקו להם העיניים. הנה, ברק הובס, אבל הם לא באמת מגורשים מהשלטון. חוץ וביטחון הם תיקים מכוננים ומרכזיים. היה ברור שיש בסיס לעסקה. שמעון פרס נשא אז, בכינוס מרכז העבודה, את נאומו המפורסם "זה גנדי? זה ליברמן?", והדברים נראו סגורים.

ברק עוד ניסה להישאר בתמונה ולהיות שר ביטחון אצל שרון, אבל גורש על ידי חיים רמון והחברים. המכשול הקטן היחיד שנשאר היה לנסח קווי יסוד מדיניים. שרון, שכמה חודשים קודם הדליק את האזור כשעלה להר הבית, נראה רחוק מיליוני שנות אור מהעבודה, שכמה שבועות קודם עוד הציעה לערפאת בטאבה לחלק את ירושלים. למשימה הקשה הזו גויס סער. הוא אמור היה לשבת מול רמון ולהביא נוסח מוסכם.


שרון וסער. צילום: אבי אוחיון, לע"מ

"זו נראתה משימה בלתי אפשרית", מספר סער. הוא היה צעיר, נלהב ואידיאולוג. הוא ידע שרמון, יונה צחורה ואיש שלום מובהק, יהיה אגוז קשה לפיצוח. היו כמה סיבובי שיחות, שלא העלו דבר. סער ורמון התבצרו, כל אחד במתחם הלגיטימיות שלו. הזמן עבר. שרון רצה להקים ממשלה ולהיכנס ללשכת ראש הממשלה. גם בעבודה רצו. התנאים הבשילו. סער ורמון יצאו לסבב נוסף, מכריע. "ישבנו בבית אסיה למטה שעות, ניסחנו ושינינו ושלפנו את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 ומה לא, כדי לייצר משהו ששני הצדדים יוכלו לבלוע", מספר סער.

הניסוחים היו עמומים, סער ורמון נלחמו על כל אות והתישו אחד את השני שעות ארוכות. בסוף, יצא מזה נוסח מוסכם. סער התרגש. עכשיו, הוא צריך לשכנע את שולחיו לחתום על זה. "התקשרתי לאורי שני", מספר סער, "אמרתי לו שיש לי נוסח מוסכם עם חיים, שאני רוצה שיאשר לי אותו. שני אמר לי,'אני מאשר, מה שהשגת זה בסדר, תחתום'. נדהמתי. הוא לא קרא את זה בכלל. 'אתה לא רוצה לראות במה דברים אמורים?', שאלתי אותו, הרי כל הקואליציה תתבסס על ההסכמות האלה, הרי כל הקדנציה תוגדר מהטקסט הזה. 'עזוב', אורי אמר לי, 'תחתום וזהו'. אמרתי לו שאני רוצה לדבר עם אריק. 'בבקשה', אמר לי אורי, 'תתקשר אליו, הוא בחווה'".

סער התקשר, נרגש ונסער, לראש הממשלה המיועד. "לא הייתי מוכן לקחת את האחריות העצומה הזו על עצמי", הוא אומר. שרון היה כנראה באמצע הארוחה או משהו. כשמפריעים לו באמצע הארוחה, הוא קצר רוח. "שלום אריק", אמר לו סער בחיל ורעדה, "חדשות טובות, רמון ואני הגענו לנוסח מוסכם, יש לי טיוטה של קווי יסוד בתחום המדיני". "יפה", ענה לו שרון, "אז תחתום". שתיקה קצרה. סער שוב המום. "אתה לא רוצה לראות את זה קודם?", שאל, "אני יכול לסכם לך את הנקודות העיקריות". שרון כחכח משהו. "אתה יכול לחיות עם זה?", שאל את סער, "אה, כן", גמגם סער. "אז אם אתה יכול לחיות עם זה, גם אני יכול לחיות עם זה", סיכם שרון, "אתה המפקד בשטח, אתה מקבל את ההחלטות".

שנים חלפו מאז. סער איבד מזמן את התמימות והפך לפוליטיקאי מנוסה וציני. היום הוא מביט על ההרפתקה בחיוך. "אני בטוח שהוא מעולם לא קרא את קווי היסוד שעל בסיסם הקים את ממשלתו הראשונה", הוא אומר. למה שיקרא? שרון עבד אחרת. 

"הוא הגדיר כל ממשלה וכל משימה מראש", אומר סער, "ולפיה הוא גזר את הקואליציה שהוא רוצה. בממשלה הראשונה הייתה אינתיפאדה. הוא רצה להילחם בטרור וידע שיצטרך ממשלת אחדות. בשביל זה היה מוכן לשלם מחיר, לתת את התיקים השמנים ולזכות בלגיטימציה. אחר כך, כשהקים את הממשלה השנייה ב-2003, היה משבר כלכלי קשה ולכן הוא רצה ממשלה עם שינוי ובלי חרדים. הוא ידע שבממשלה כזו יהיה לו קל להטיל גזירות. וכך עשה. ובסוף הייתה ההתנתקות. ב-2004 הוא כרת ברית עם העבודה כדי להעביר את ההתנתקות. היו לו שלושה יעדי מדיניות גדולים בחמש שנים, הוא קבע אותם והתאים להם קואליציות. הוא לא התעסק בפרטים הקטנים. מינה אנשים ונתן להם לעבוד". סער עצמו נפל מהכיסא כשהוצע לו להיות מזכיר הממשלה אצל שרון. הוא הרי היה איש של ביבי, שעד הרגע האחרון איים על עצם מועמדותו של שרון לראשות הממשלה.


אורי שני (משמאל) עם שרון. צילום: משה מילנר, לע"מ

"זה התחיל בזה שעמרי שרון ואורי שני פנו אלי לפני הבחירות להכין את מאה הימים", הוא מספר, "שרון היה מרוצה מאוד מהעבודה שלנו, ואני חשבתי שבזה זה נגמר. דריסת רגל בתוך הלשכה לא תהיה לי". ואז, חזרו עמרי ואורי שני והציעו לסער להיות מזכיר הממשלה, לכשתקום. סער נתן תשובה שלילית. "היה לי משרד עורכי דין צעיר, הייתי בהתחלת הנסיקה, היה לי מוקדם מדי". שרון פצח במסע שידול. "שמע, אני קורא את המאמרים שלך", הוא אמר לסער, "יש לך דעות לאומיות, אתה מנוסה". סער הקשיב למחמאות והתחמק. יום לפני הבחירות, "כשכולם היו שפוכים מעייפות", משחזר סער, "קראו לי למצודת זאב. ביקשו שאכין את נאום הניצחון שאריק אמור לשאת למחרת בפני הפעילים".

במצודה, חידש שרון את מסע הלחצים. סער כתב את הנאום, אבל לא הגיע למעמד הניצחון למחרת. "פחדתי שהוא ידרוש תשובה". בסוף הוא נשבר. מינויו של גדעון סער למזכיר הממשלה היה המינוי הראשון שהוכרז אחרי הבחירות. דווקא אחד מנאמני ביבי היה הראשון בלשכה.

גם את מרית דנון, המזכירה המיתולוגית, החליט שרון להשאיר. האינסטינקט הראשוני שלו היה להחליף אותה. להביא את המזכירות הוותיקות שלו. כאן נכנס אורי שני לתמונה. "לנהל מדינה", אמר לשרון, "זה כמו להטיס ג'מבו. אתה הטסת פעם ג'מבו? לא. גם אני לא. היא כן. היא יושבת כאן שנים, אנחנו צריכים אותה". שרון נעתר. דנון, שעבדה בלשכה תחת חמישה ראשי ממשלה, כולל רבין ופרס, חששה מהמפגש ביניהם. אבל הכימיה הייתה מיידית. בין ראש הממשלה למזכירתו התפתחה מערכת יחסים נדירה. שרון, על גינוניו הפולניים ודנון, שהיא נסיכה פולנייה משודרגת בעצמה, הפכו כמעט לתאומי נפש. כולל שיחות על העניינים האישיים ביותר, חיבור נפשי של ממש.

"הוא בדיוק ההפך ממה שחשבתי, זה בכלל לא דומה לתדמית שנבנתה לו בתקשורת", סיפרה לי פעם, "הוא איש מדהים, רגיש, קשוב, מלא כל טוב". רבות נאמר ונכתב על מורשת שרון. על כישלונותיו ורגעי השפל הרבים בקריירה שלו (קיביה, מלחמת לבנון השנייה, הטבח בסברה ושתילה, חקירות המשטרה, העלייה להר הבית), כמו על הישגיו העצומים (מלחמת השחרור, פעולות התגמול, ההבקעה בששת הימים, הצלת המדינה בצליחת התעלה ביום כיפור, מבצע שיכון העולים מברית המועצות לשעבר, הדברת הטרור ברצועה בשנות ה-50 ובאינתיפאדה השנייה, שדרוג מערכת היחסים עם ארה"ב). יחליט כל אחד אילו דברים הוא נוצר ממפעלותיו של האיש. אנחנו כאן, בטקסט הזה, נפרדים משרון האדם. לא המדינאי, לא הלוחם ולא הפוליטיקאי.

###

הוא אהב לספר סיפורים. להפליג אחורה 20, 30, 50 שנה. לרדת לפרטים. בדרך כלל, סיפורי מורשת קרב. הוא המנהיג האחרון שאפשר היה לשמוע ממנו, בדיוק נמרץ ולפרטי פרטים, סיפורים ממלחמת העצמאות. השמות קצ'ה, "הר" (הקיצור למאיר הר-ציון), רפול, סופאפו (סרן סעדיה אלקיים, מגיבורי 101, שנפל בפעולת תגמול בעזה ב-1955) היו שגורים בפיו. אין גבעה, משעול או עיקול דרך ששרון לא הכיר מקרוב, באינטימיות. לא היה מקום אחד בארץ הזו שלא הזכיר לו סיפור. וכן, הוא ידע לספר סיפורים.

כשסער הצטרף ללשכה, שרון מצא לעצמו קורבן חדש. "בכל פעם שהוא היה מתחיל לספר משהו מהימים ההם", משחזר סער, "ראיתי שכל החבר'ה נמלטים. האנשים שהלכו איתו, אורי ועמרי וכל האחרים, ידעו את כל הסיפורים בעל פה. אני נשארתי. שתיתי את הסיפורים שלו בצמא. לי זה היה חדש, מרתק, נפלא. הוא סיפר וסיפר, תמיד היה נכון ומוכן לספר מחדש".


ביחידה 101. שרון, דיין ורפול (למטה מימין). צילום: ארכיון צה"ל, במחנה

אחד הסיפורים הכי משעשעים ששרון נהג לספר כשנחה עליו הרוח, היה מסעו לתל עדשים, לשכנע את אבא של רפול (רפאל איתן ז"ל) להרשות לבנו לחזור לצה"ל. רפול נפצע קשה בראשו בקרב סן-סימון בירושלים במלחמת השחרור, ולאחר המלחמה השתקם וחזר למשק המשפחתי. במילואים המשיך להיות מ"פ בגדוד 890 של הצנחנים, הגדוד של שרון, שרצה מאוד להחזיר את השייגעץ מתל עדשים לשירות פעיל. כשביקש מרפול לחזור, הפנה אותו רפול לאביו. אם תשכנע אותו, אני בא, אמר.

קל להגיד. זה לא היה מובן מאליו. בדרכו לשם נזכר שרון בסיפורים על אביו של רפול, שהפיל את אימתו על הסביבה כולה. איך דהר על סוסתו לילה אחד לעמק יזרעאל, ירה במישהו וחזר באותו לילה. איך כולם פחדו מפניו. עוד הוא משחזר, והנה הגיע למושב. נכנס לבית המשפחה. ואז, פתאום, נהג שרון לספר, נעלמו כולם. כולל רפול עצמו. השאירו אותו עם האבא. יושבים שניהם בחדר, על השולחן צלחת ענקית מלאה "בולבוסים" (הכוונה לתפוחי אדמה מבושלים), ואבא של רפול נוטל קלשון, תוקע בכל פעם בבולבוס אחר, ואוכל אותו בנגיסה אחת או שתיים. בסיטואציה הזו היה שרון מוכן לוותר על רפול, שיישאר במשק, ולהימלט משם. כשהוא היה מספר את הסיפור הזה, כל החדר היה מתגלגל, גם אם מדובר בפעם המאתיים שהאנשים נחשפים לעלילה. אגב, בסוף, רפול חזר לצבא. השאר היסטוריה.

הוא אהב את החיים. את הטבע, את הים, וכמובן מזון. אוכל טעים. שרון נולד איכר ומת איכר, לעולם היה מוכן להחליף בלוף מטוגן כל מעדן גורמה שאפשר להעלות על הדעת. בלשכה היה לו תמיד לוף והיו מטגנים לו אותו. הריח היה בלתי נסבל, אבל זה מה שראש הממשלה אהב. גם נקניק דם, גם פלאפל, והרבה דג מלוח.

כשהפך לראש ממשלה, איבד את היכולת לצאת לאכול בחוץ. לא הרשו לו לפתוח חריץ צר בחלון של המכונית המשוריינת בדרך לחווה וממנה. שרון התאבל קשות על האובדן הזה. הוא היה חוקר את אנשיו שעות ארוכות על חוויותיהם בעולם החופשי. כינה את עצמו "אסיר ציון". בנסיעות לחו"ל, כשאנשי הלשכה היו יוצאים לחגוג באיזו מסעדה, הוא נהג לטלפן אליהם באמצע הארוחה ולחקור, כולל ירידה לפרטי פרטים, מה בדיוק הם אוכלים. האם זה טעים. איך הם חוגגים. הוא קינא ופירגן בו זמנית. לכן העדיף להישאר כמה שיותר זמן בחווה. רק כאן היה לו חופש יחסי, הוא יכול היה להסתובב במשק, להריח את האדמה, ללטף כבשים ופרות, להרגיש חופשי. 

חוש ההומור שלו היה משובח. כולל הומור עצמי. עולם המושגים והמונחים שבו השתמש היה לקוח מהימים הרחוקים ההם בכפר מל"ל, במאבק שלפני קום המדינה נגד הערבים, במערב הפרוע שהתפתח במזרח התיכון. כששיגר את מזכיר הממשלה סער לנזוף בשגריר זר על משהו, היה אומר לו, בהנאה, "וקח איתך את הקורבאץ', כן?".

כשניסה סער לבדוק מה לעזאזל זה קורבאץ', הסביר לו אורי שני, שכבר בדק, שמדובר בסוג של שוט שאיתו היו מסתובבים הגפירים בשנות ה-30 וה-40. מוט שאליו מחוברות רצועות של חבלים, שקצותיהם מעוגלים והושרו במי מלח זמן רב, עד שהתקשו מאוד. בקיצור, פליק מהקורבאץ' הזה על הגב זה לא דבר נעים.


צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

###

הוא היה ציני, אכזר, אבל ידע גם להיות נדיב וקשוב. לפעמים ייחסנו לו תוכניות וחישובים שכלל לא קרו בשטח. כך, למשל, האיפוק המפורסם שלו אחרי הפיגוע בדולפינריום. שרון טבע אז את המושג "איפוק זה כוח", הבליג על הפיגוע המפלצתי ויצא ל"חומת מגן" רק אחרי פיגוע איום נוסף, במלון "פרק" בנתניה.

אלא שהאיפוק נולד מהסיבה הפשוטה הזו: המטרות והתוכניות שהציג צה"ל בפני שרון בעקבות האירוע היו דלות. שרון העדיף לא להגיב מאשר להגיב באופן נרפה ולא משכנע מספיק. כשנכנס לתפקיד ראש הממשלה לא אהב את רוח צה"ל שמצא מולו, וגם לא את תפקודו של הצבא מול האינתיפאדה. לכמה חודשים הוא מינה את עצמו מחדש למח"ט, ירד לשטח וישב עם כל דרגי השדה. אחר כך הוחלפו כמה גנרלים, נוערו כמה ראשים, רועננו תפיסות עולם ובסופו של יום יצאה ישראל ל"חומת מגן", כולל מחנות הפליטים, והדבירה את הטרור.

בסוף, שנים ארוכות אחרי שעמד בישיבת מרכז הליכוד וצעק "מי בעד חיסול הטרור?", תוך שאנשיו מחלישים את הווליום של המיקרופון של ראש הממשלה שמיר ומגבירים את שלו, הצליח שרון להדביר את הטרור. הוא ניסה לעצב את גבולות המדינה, אבל לא הספיק.

הוא הלך מאיתנו לפני שמונה שנים, שוקע בתנומה חלקית, מוטל במיטת בית החולים או ישוב על כיסא, עיניו פקוחות לסירוגין, פיו ממלמל מדי פעם משפטים בג'יבריש לא מובן. לפני חודש ימים נפטר. אריאל שרון חזר לאדמה שאותה כל כך אהב, בגבעת הכלניות המוריקה, מול שדותיו. הוא לא הספיק לעצב את גבולותיה של המדינה, אבל גם אם נחפש הרבה, לא נמצא מנהיגים רבים שהשפיעו על עיצובה, הווייתה ועתידה של מדינת היהודים יותר ממנו.