את יום הולדתו השישי זוכר יורם שדה כהילולה מתמשכת. באותו קיץ חגג גם אביו, מייסד הפלמ"ח יצחק שדה, את יום הולדתו ה-60, ויורם הקטן השתובב בחצר הבית ביפו בין המשוררים נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, חיים חפר וחיים גורי, ישב לרגלי הסופרים דן בן אמוץ ומשה שמיר, וכרה אוזן לשיחותיהם הכמוסות של אנשי הצבא יצחק רבין, משה דיין ויגאל ידין. 

"1950 הייתה משתה שלא נגמר ואני זוכר כל פרט", מתגנבת הנוסטלגיה לקולו של שדה. "פה, בגן, הם צלו כבש ושתו יין, בזמן שאני שיחקתי עם אפרים סנה, בנו של משה סנה, חברו של אבי. כל אנשי הרוח והתרבות מתל אביב התארחו כאן, פסעו בין העצים וישבו על ספסלי האבן שאבא שלי סיתת".

אלא שמאז עברו כמעט 64 שנים, והגן הסבוך, עתיר השבילים הצרים נמצא בעיקר במחלוקת מתמשכת המסרבת לגווע. כבר 25 שנים שמינהל מקרקעי ישראל ושדה הבן מתכתשים בבית המשפט סביב סוגיית הבעלות על הקרקע, והמשך קיומו של הגן מוטל כעת בספק בעקבות קטע של גדר בן שבעה מטרים בלבד. שדה התקין לפני ארבע שנים את רשת המתכת בנימוק שהגדר הישנה נרקבה והגן, שהפך לאתר זיכרון לאביו, עלול להישאר פרוץ. אלא שמעל אותה גדר רשת קצרה מאיים כיום צו הריסה, משום שוועדת הערר לתכנון ובנייה בתל אביב לא ניפקה עבורה היתר בנייה לאור הסכסוך הארוך מול המינהל.

שדה, שעד עתה שמר על אופטימיות ושלווה יחסית, מרגיש כיצד החרדה משתלטת על גופו. הוא חושש שפרויקט המורשת, שטיפח לאורך חמישה עשורים, עומד לרדת לטמיון. לאחרונה החליט לגייס למאבקו את עמותות הפלמ"ח ויד לשריון, את הפסל דני קרוון, שאביו סייע ליצחק שדה בעיצוב הגן, ופנה גם בבקשת עזרה לח"כ נחמן שי ולשר השיכון אורי אריאל.

"בלי לפגוע בכבודו של אף אחד", הוא אומר בכעס כבוש, "אני רואה כיצד מנציחים, למשל, משורריםשבלעדיהם הפזמון העברי היה מוטל בספק. אותו הדבר עם יצחק  שדה. לולא פועלו, קיומה של המדינה היה מוטל בספק. אז מה יותר חשוב? למדינה לא אכפת אם המקום יישאר פרוץ ופתוח, ובעיני זה זלזול בהיסטוריה של הגן. אומנם הוויכוחים על הבעלות נמשכים שנים, אבל מעולם לא הרגשתי שלגן צפויה סכנה פיזית קיומית. גם בית ביאליק, למשל, אינו פרוץ לכל מיני הומלסים. אם לא תהיה כאן הגדר, יגיעו למקום בני נוער, הם יעשנו כאן, יחריבו את הצמחייה רבת השנים, וכעבור זמן קצר לא יישאר מההיסטוריה הזו דבר".


"משתה שלא נגמר". יורם שדה ואפרים סנה. צילום: רענן כהן

אף על פי שפרשת קטע הגדר נשמעת כמו בעיה פתירה יחסית, נראה כי המאבק עתיר המשקעים מול המינהל מעיב על כל מי שמנסה לנבור בשורשי הסוגיה המורכבת. ח"כ שי מציין כי אינו בקי בהליכים המשפטיים ואינו מוכן לנקוט עמדה בסכסוך, אולם מדגיש כי חובה לשמר את הגן בדרך זו או אחרת. "ראיתי את הבית והגן והתרשמתי שקיימת תסבוכת", אומר שי. "אני לא בטוח שהבנתי אותה או שקלטתי את עומס הבעיה, ואני לא רוצה להיכנס לשאלה של מי הגן ומי אמור לשמר אותו. העובדה שהדבר נידון בבית המשפט כל כך הרבה שנים מראה שהנושא לא פשוט. כנראה שהבעיות מורכבות יותר ממה שאנחנו יודעים".

גם מלשכת שר השיכון אריאל, האחראי למינהל, מדברים על מורכבות המקרה. "הסוגיה בטיפול של אחד היועצים המקצועיים שלנו ועדיין אין בידינו תשובות", נמסר.

למרות כל ניסיונותיך, נראה כי אתה לבד במאבק הזה.
"הגן הוא מפעל חיים, ואני לא מרים ידיים. לא אעצור, ואני מתכוון לנצח. הבית והגינה הם חלק בלתי נפרד מהמקום הזה, שהוא פיסת היסטוריה הראויה לשימור".

חשבת כיצד תנהג אם תפסיד בשני המאבקים?
"לגבי המלחמה על הבעלות, אני מאמין שלא ינשלו אותי מהגן לאחר יותר מ-60 שנה, ובסופו של דבר אגיע להסדר חכירה. לגבי הגדר, זה אבסורד. במשך השנים הגעתי לאין ספור דיונים ונתקלתי בלא מעט החלטות בית משפט הזויות. אולם אם יוחלט כי עלי להרוס את קטע הגדר ולהשאיר את הגן פרוץ, זו תהיה ההחלטה ההזויה מכולן. הגן, על הצמחייה הנדירה שבו והחפצים בעלי הערך ההיסטורי, יהפוך לעיי חורבות. הוא פשוט לא יהיה. נגיד שאפסיד במשפט על הבעלות, לא כדאי שלפחות בינתיים אשמור על המקום, שגם המינהל מודה שהוא ראוי להישאר כאתר זיכרון? לפעמים נראה שאני חי בחלם ולא במדינה מתוקנת".

ניסיתי להגיע להסדר

יורם שדה (70) הגיע לראשונה לבית ביפו בשנת 1949, כשהיה בן ארבע. אביו, ממניחי היסוד להקמת צה"ל ואף שימש כיועצו הצבאי של דוד בן-גוריון, כיהן אז באותם ימים כמפקד חטיבת השריון הראשונה, חטיבה 8. המעבר מתל אביב לבית ברחוב זיכרון קדושים ביפו היה משמעותי. לאחר תקופה ארוכה שבה היה האב מבוקש על ידי הבריטים, המשפחה הקטנה הייתה סוף סוף מאוחדת. האלוף המוערך, הצלמת הצעירה, מרגוט מאיר, והילד הקטן. אלא שהמשפחתיות והחגיגות עם הבוהמה הסתיימו במהרה.

כשהיה בן שבע נפטרה אמו של שדה מסרטן. כעבור שנה נפטר גם האב מאותה מחלה. את הילד היתום גידלה מאז הדודה. שדה גדל על המורשת של הבית, וכשבגר טיפח את הגן שייסד אביו. הוא מעולם לא נטש את הבית, שאליו הביא את אשתו, העיתונאית לשעבר זיוה יריב, ובו נולדו שני ילדיו.

ביתו של שדה נראה כיום כאילו הזמן עמד בו מלכת. לצד הריהוט העתיק מוצב קמין ישן ועליו סיר מתכת ישן עם ביצים. "ככה אני מכין חמינדוס", מחייך שדה. בסוף המסדרון ממוקם חדר העבודה של יצחק שדה שנותר כפי שהיה בימי חייו. המיטה עם הכיסוי בצבע יין, שולחן העץ הכבד והספרים הישנים לצד כלי הנשק המחלידים. בצדו המערבי של הבית, עד קצה המצוק הנושק לים, נמצא גן המחלוקת, שתוכנן על ידי שדה האב והגנן של עיריית תל אביב, אברהם קרוון.


"יש בידי הסכם בכתב יד וגם טיוטת חוזה". יורם שדה בחצר הבית. צילום: רענן כהן

המקום נראה כמו נלקח מספרה הידוע של פרנסס הודג'סון ברנט "סוד הגן הנעלם", והינו פנינת טבע ייחודית בעלת ניחוח היסטורי ועתירת שכיות חמדה. ספסלי אבן המשקיפים אל האופק, אבן זיכרון ללוחם שנפל במלחמת העצמאות, וקרון פיקוד גדול ששימש את יצחק שדה כמפקד החטיבה, ובו תערוכת צילומים המתעדת את הגן והבאים בשעריו בשנות ה-50.

המאבק על האתר החל בשנת 1990, כאשר משרד המשפטים מיפה מחדש את קרקעות המדינה. "אז נודע לי לראשונה שהבית רשום על שמי, אבל הגן לא", אומר שדה. "עד אותו רגע הגן והבית היוו יחידה אחת שקיימת כבר 65 שנים. יש תמונות שמראות את אבא שלי פוסע בשבילי הגן, ואנשי משרד ההסברה קיימו כאן פגישות. הגשתי תביעה לבית המשפט בבקשה להכיר בבעלותי על השטח, ובמקביל פתחתי במשא ומתן עם מינהל מקרקעי ישראל כדי להגיע להסדר חכירה.

הכל התחיל נפלא, והייתה הסכמה להחכיר לי את הגן ל-49 שנים. ביקשתי רק שיתחשבו בי מבחינה כספית כי מדובר בגן זיכרון. לאחר מכן מחקתי את התביעה והמתנתי. חוזה החכירה שנשלח אלי הראה שהמינהל לא עמד בדיבורו. הסכום היה גבוה, ונכתב בו שהגן פרטי ונועד להעלות את ערך הבית".

במינהל טוענים שאין בידיך כל טיוטת חוזה עמם.
"יש בידי הסכם בכתב יד וגם טיוטת חוזה", מציג שדה מסמך מאוגוסט 1995, שעליו כתב "אישור עסקה - חתימת הסכם חכירה". במסמך אף צוין כי המינהל אישר את בקשתו להקצות עבורו את הקרקע למטרת גינון תמורת דמי חכירה בגובה 273,504 שקל חדש.

"אם הייתי יודע לאילו צרות אני נכנס, הייתי משלם מיד את הסכום", מוסיף שדה, "אבל אז כעסתי שהמינהל לא עמד במילה ולא חשבתי שאכנס לסאגה שתימשך יותר משני עשורים. זה היה עקרוני. מדוע שאערוך סיורים לציבור אם מדובר בגינה פרטית? לאורך חמש שנים ניסיתי להגיע להסדר, אבל לא הצלחתי. לפיכך תבעתי את המינהל בדרישה לקיים את החוזה".

מאז מבקר שדה באולמות השופטים בנושאים המקיפים כמעט את כל הדינים במשפט הישראלי, ביניהם תביעות לשון הרע. הוא הגיע עד לבית המשפט העליון, שדחה את תביעת הבעלות על הגן בנימוק שהחוזה שנחתם עמו לא ניתן לקיום, אולם אפשר לו להגיש תביעה חדשה. מאז 2010 נמצא הנושא שוב בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ועד עתה התקיימו בתיק רק דיונים מקדמיים. המשפט העיקרי טרם החל.


יצחק ויורם שדה. צילום: רענן כהן

זה אינטרס ציבורי

בעוד שדה ממשיך לטפח את הגן בעצמו, נפתחו מולו חזיתות חדשות. באחת מהן התלוננו שכניו על הצמחייה העבותה הגולשת לרחוב, ולאחר עימות שהגיע לבית המשפט - איך לא - חויב שדה לגזום את הצמחים. אז, כך מספר שדה, נגלתה גדר הרשת, שהוצבה בשנות ה-50 לאחר שמשאית פגעה בחומת האבן המקורית של הבית והרסה קטע ממנה.

"זה אבסורד שנמשך ארבע שנים", אומר שדה. "פניתי לוועדה המקומית בתל אביב ולאחר מכן לוועדת הערר, והובהר לי שאקבל היתר אם המינהל יחתום. כמובן שהמינהל לא חתם והגדר הקטנה הזו לא אושרה".

כמיטב התנהלותו של שדה בשנים האחרונות, גם הפעם הוא פנה לבית המשפט, ובאמצעות עו"ד אלי וילצ'ק הגיש עתירה מינהלית. לפני כשבוע קבע בית המשפט כי יש לעכב את צו ההריסה עד לסיום הדיונים. "ועדת הערר מציינת בפירוש כי ידיה כבולות מול המינהל", ממשיך שדה. "קיימים בידי כעשרה תצלומי אוויר, החל משנות ה-50, וכן חוות דעת של מומחה בגיאולוגיה ימית וחופית, המראים כי הבית היה מגודר לכל אורך התקופה, ושלא ביצעתי מחטף כלשהו. אין כאן שיקול כלכלי. אני מטפח את הגן מכספי, ומארח בחינם סיורים מאורגנים מטעם מוסדות חינוך, אוניברסיטאות ועמותות תיירותיות. גם המינהל וגם ועדת הערר כותבים שהם מכירים בגן כאתר זיכרון, אז לשם מה המלחמה? הרי הגדר מגינה על מקום מורשת לאומי והמשך פעילותו הינו אינטרס ציבורי".

בעבר נטען נגדך כי אתה לא תמיד פותח את האתר למבקרים.
"גם בית ביאליק לא פתוח כל היום. אני מתגורר כאן ולכן אני מבקש לקבוע סיורים מראש. הבעלות הפרטית שלי היא הדבר ששומר על ייחודו של המקום. מרגישים פה את האווירה של יצחק שדה ואת הרוח של שנות ה-50. מתייחסים אלי כל הזמן כאילו אני זומם משהו, אבל לי חשוב לטפח את המקום למען ההיסטוריה והמורשת של אבי".

נראה שסיום המאבקים עוד רחוק, יש סיכוי שתרים ידיים?
"לא. מדובר במפעל חיים. אני לא מתכוון לעצור, אלא לנצח. אם אפסיד, תקום שערורייה ציבורית. עשרות מוותיקי הפלמ"ח, שחלקם חתני פרס ישראל, עומדים כעת לצדי. אני מאמין, שגם אם בעתיד ייקבע שהשטח לא יכול להישאר שלי, הרי אף אחד לא יתעלם מכך שאחר 60 שנה יש לי לפחות חזקה במקום. אני לא רואה אפשרות שהמדינה ומערכת המשפט תמשיך להתעלם ממני ומהזכויות שלי. זה פשוט לא נתפס".


"אני מתכוון לנצח. אם אפסיד, תקום שערורייה ציבורית". שדה. צילום: רענן כהן

תגובת מינהל מקרקעי ישראל
במינהל מקרקעי ישראל ממשיכים להתעקש כי לא שלחו לשדה כל טיוטת חוזה, אף שהמסמך נסרק על ידו ומוצג באתר האינטרנט "התחתונים" (תחת הסעיף "משפטי הרביעי"), השייך לספר שחיבר. "יורם שדה פלש לשטח בבעלות המדינה, הצמוד לביתו, בניגוד לחוק", כך נמסר.

"בתגובה לתביעת הרשות, קבע בית המשפט כי יש לפנותו מהשטח והוציא נגדו צו לסילוק יד. בינתיים, ביצוע פסק הדין לפינוי מעוכב עד לסיומו של הליך משפטי אחר, שבו נדונה תביעתו של שדה לזכויות בקרקע. כך או אחרת, ייעודו של השטח הוא לשמש שטח ציבורי פתוח, שחייב להיות מוקצה לרשות מקומית ובכל מקרה לא ניתן להקצותו לאדם פרטי. לנושא טענתו כי נשלחה אליו טיוטת חוזה - אין בדברים ממש".