"אתה צריך להבין, ג'ורג', שאוקראינה היא אפילו לא מדינה. חלק משטחה נמצא במזרח אירופה והחלק הגדול יותר ניתן לנו", אמר נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לעמיתו האמריקאי ג'ורג' בוש, במהלך פסגת נאט"ו שנערכה בבוקרשט בתחילת אפריל 2008.

דבריו של פוטין נאמרו על רקע כוונת הברית הצפון אטלנטית לשקול את צירופה של אוקראינה - יחד עם גיאורגיה - לשורות נאט"ו. בסופה של הפסגה הצליח פוטין לסכל את התוכנית, וראשי נאט"ו החליטו לדחות את המהלך לאי שם בעתיד. אבל עבור פוטין זה לא היה מספיק.

נקמה, כידוע, מוטב להגיש קרה, והמנהיג הרוסי העדיף להמתין לפני שהנחית את המכה הכואבת. ארבעה חודשים אחרי הפסגה הרגישו הגיאורגים את נחת זרועו של הצבא הרוסי, שמיהר לבוא לעזרת אבחזיה ודרום אוסטיה, אחרי שהשלטון בטביליסי ניסה לכפות את ריבונותו של שני החבלים הפורשים.

בשבוע האחרון הגיעה הנקמה של פוטין גם לאוקראינה, כאשר חיילים רוסים - "כוחות מקומיים להגנה עצמית" על פי הקרמלין - החלו להשתלט על נקודות אסטרטגיות בחצי האי קרים בתגובה להפלתו של הנשיא הפרו-רוסי, ויקטור ינוקוביץ', על ידי קואליציה של תנועות פרו-מערביות וארגונים לאומניים.

15 שנה עברו מאז שאיש הקג"ב לשעבר, ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, הגיע למרכז הבמה הפוליטית והפך את רוסיה למזוהה איתו בסגנון "המדינה זה אני" של לואי ה-14. בחינה לעומק של התנהלותו ושל התבטאויותיו ביחס לאוקראינה בשנים הללו מעידה כי האירועים הדרמטיים של השבוע היו למעשה כתובים על הקיר.

האיתות הראשון

ההתחלה דווקא נראתה אחרת. ב-18 באפריל 2000, שלושה שבועות בלבד לפני שהושבע לנשיא רוסיה החדש במקום בוריס ילצין, הגיע פוטין לביקור ראשון באוקראינה והביע תקווה להתקרבות בין שתי המדינות. "מטרת הדיונים שלנו הייתה לחזק את השותפות האסטרטגית ואת שיתוף הפעולה", הכריז פוטין במסיבת העיתונאים עם עמיתו, ליאוניד קוצ'מה. "השותפות האסטרטגית שלנו צריכה להתפתח לאורך קווים כלכליים ותרבותיים, והכל נופל בתוך המשמעות של האינטרסים ההומניטריים".

אבל מתחת לפני השטח - ולעתים גם מעליהם - כבר נשתלו הזרעים הראשונים של מדיניות פוטין כלפי קייב. בדצמבר 1999, כשכבר היה נשיא בפועל, היה זה פוטין שיזם חרם נפט וחשמל על אוקראינה בניסיון לעצור את גניבת הגז מהצינורות של חברת גזפרום הרוסית שעוברים באוקראינה. המהלך לא צלח, אבל זה היה איתות ראשון של פוטין כי הוא מוכן לגבות מחיר מהשכנה הסוררת.


פוטין, השבוע בישיבת ממשלה במוסקבה. צילום: רויטרס

ממשל פוטין לא הסתיר גם את מורת רוחו מצעדיו של השלטון בקייב באותה תקופה נגד מעמדה של השפה הרוסית באוקראינה, כדוגמת ההחלטה של בית הדין החוקתי כי כל עובדי הציבור חייבים להשתמש בשפה האוקראינית. בראייתה של מוסקבה, שבאה לידי ביטוי גם כיום, זו הייתה פגיעה בזכויות המיעוטים. רק בשנת 2012 היה זה ינוקוביץ' שהעניק מעמד רשמי לשפה הרוסית, עד השבוע שעבר - אז הצביע הפרלמנט בעד ביטול החוק, צעד שרק הגביר את המתיחות בין קייב לבין מוסקבה.

כאשר תושבי אוקראינה הלכו לקלפיות בבחירות לנשיאות לקראת סוף 2004, לא הסתיר השלטון הרוסי במי הוא תומך. פוטין הגיע פעמיים למדינה השכנה כדי להתייצב לצד ינוקוביץ', שהתמודד מול ויקטור יושנקו שהביע תמיכה בהתקרבות לנאט"ו ולאיחוד האירופי.

השגריר בקייב, ויקטור צ'רנומירדין, הבהיר בראיון שהעניק בתחילת נובמבר 2004 כי "כל מי שייבחר לנשיא אוקראינה ייאלץ לבנות יחסים טובים עם רוסיה". "נגיד שהנשיא החדש ישנה את הכיוון של המדינה. האם האנשים ירצו שהיא תזוז. לאן אוקראינה תזוז? היא תתרחק מרוסיה? הנשיא החדש לא יכול לשנות את הגיאוגרפיה", הוסיף צ'רנומירדין. המסר ברור: רוסיה לא תיתן לאוקראינה לפנות לכיוון מנוגד לאינטרסים של מוסקבה.

הסיבוב השני של הבחירות בנובמבר הסתיים בניצחונו של ינוקוביץ', ולכאורה נראה כי פוטין רשם הישג חשוב, אבל הטענות הגוברות לזיופים הציתו גל הפגנות שזכה לכינוי "המהפכה הכתומה". הזעם הופנה בעיקר כלפי רוסיה, שנראתה כמי שאחראית לא רק לזיופים, אלא גם להרעלת הדיוקסין שגרמה להשחתה הפתאומית של פניו של יושנקו במהלך קמפיין הבחירות. במוסקבה, כמובן, הכחישו כל קשר.

גם אחרי שהפרלמנט ובית המשפט העליון ביטלו את התוצאות וקבעו שייערך סיבוב חוזר, הנשיא הרוסי לא השתכנע. "קיום חוזר של הסיבוב השני לא ישיג דבר", אמר. "מה יקרה אז? יהיה סיבוב שלישי, רביעי, סיבוב 25 - עד שאחד הצדדים ישיג את התוצאה הדרושה?".

אבל ההתערבות החוזרת ונשנית של הקרמלין בפוליטיקה האוקראינית לא עזרה לינוקוביץ'. בסוף דצמבר ניצח יושנקו בסיבוב החוזר והמהפכה הושלמה עם השבעתו ב-23 בינואר 2005. זו הייתה מכה קשה עבור פוטין, שנראה כמי שעומד לאבד את השפעתו באזור האסטרטגי לטובת המערב. עם זאת, אז הוא לא בחר לשלוח חיילים כדי לעצור את השינוי השלטוני בקייב. כאשר הגיע פוטין במרץ 2005 לביקור ראשון באוקראינה מאז המהפכה, הוא ניצב ליד יושנקו והבטיח: "נעשה כל מה שאנחנו יכולים לתמוך במנהיגות האוקראינית ולהשתמש בכל השפעתנו כדי למנוע משבר פוליטי כלשהו באומה הזו".

אבל חודש לאחר מכן, הוא כבר נשמע אחרת כאשר התייחס לאפשרות שאוקראינה תצטרף להסכם הגבולות הפתוחים עם האיחוד האירופי. "תהיה עם זה בעיה", אמר בביקור בגרמניה. "כמו שאני יודע, לפחות 17 אחוז מהאוכלוסייה שחיה שם היא של רוסים. מדובר בחלוקה של אנשים. זה מזכיר את החלוקה של גרמניה למזרח ולמערב". קשה היה לפספס את הרמז הברור של פוטין שמקבל היום משמעות ברורה: צירוף אוקראינה לאיחוד האירופי יביא לפילוג המדינה.

טילים לעבר אוקראינה

מאז שהפכה לעצמאית עם קריסת ברה"מ ב-1991, ניסתה אוקראינה לנוע בין שני קצוות - מצד אחד, הקשר ההיסטורי העמוק עם רוסיה. מצד שני, רצון ליחסים טובים עם השכנים המערביים מהאיחוד האירופי ונאט"ו.


הנשיא והגנרלים. הקרמלין מתערב באוקראינה כבר שנים. צילום: רויטרס

המהפכה הכתומה הובילה את המטוטלת לכיוון המערב. עבור פוטין, זה היה בלתי נסבל. אחרי שפולין הצטרפה לנאט"ו ב-1999 ושלוש המדינות הבלטיות (אסטוניה, לטביה וליטא) הלכו בעקבותיה חמש שנים לאחר מכן, המנהיג הרוסי לא היה יכול לראות עוד מאחז סובייטי לשעבר נופל לידי האויבים לשעבר. בוודאי לא מדינה שבה נמצא הבסיס הימי האסטרטגי של רוסיה.

ברוסיה לא בחלו במילים כדי להביע שאט נפש מהתקרבותה של אוקראינה לנאט"ו. "אם תצטרפו לנאט"ו, נצטרך לבחון מחדש את יחסינו - בכל התחומים", הבהיר השגריר צ'רנומירדין בינואר 2008. "נאט"ו זה גוש צבאי. אני מקשיב לדיונים באוקראינה שאומרים כי 'נאט"ו זה מועדון'. מועדון מעניין... אחד שמחזיק בחימוש גרעיני".

חודש לאחר מכן ניסה הנשיא יושנקו להסביר לפוטין במוסקבה כי "כל מה שאוקראינה עושה בכיוון המערב לא מכוון נגד מדינה שלישית, שלא לדבר על רוסיה". על הנשיא הרוסי זה לא עשה רושם והוא מיהר להעביר מסר שאינו משתמע לשתי פנים.

"זה איום לומר ואפילו איום ונורא לחשוב, שבאופן תיאורטי, בתגובה להצבת מתקנים כאלה (של נאט"ו) על אדמה אוקראינית, רוסיה תוכל לכוון את הטילים שלה לעבר אוקראינה", אמר פוטין בלי למצמץ, "רק תדמיינו את זה לרגע".

ואם זה לא היה ברור, גויס הפרשן הפוליטי המקורב לקרמלין, סרגיי קרגאנוב, כדי להדגיש כי הצטרפות אוקראינה לברית הצפון אטלנטית תוביל ל"עימות פוליטי בלתי נמנע (אולי גם עם מרכיב צבאי או פוליטי). צעד כזה", הוא הדגיש, "יהפוך את תושבי אוקראינה לבשר תותחים".

מול איומים כאלה, לא פלא שגרמניה וצרפת סיכלו את צירופן של אוקראינה וגיאורגיה לנאט"ו במהלך הפסגה בבוקרשט באפריל 2008. כך, יכול היה פוטין להתייצב כעבור יממה כמנצח בפני מנהיגי נאט"ו, ולתת להם שיעור באופן שבו רוסיה רואה את אוקראינה: "באוקראינה, שליש הם רוסים אתניים. יש אזורים שבהם רק רוסים מתגוררים, למשל קרים. 90 אחוז שם הם רוסים. באופן כללי, אוקראינה היא מדינה מורכבת. באופן שבו היא קיימת כיום, היא נוצרה בתקופה הסובייטית - היא קיבלה שטחים מפולין, מצ'כוסלובקיה, מרומניה, ואז היא קיבלה שטחים עצומים מרוסיה במזרח ובדרום. זה הרכב מסובך של מדינה. אם נכניס לשם גם את הבעיות של נאט"ו, זה יציב את המדינה על סף בעיה קיומית... 17 מיליון רוסים חיים כיום באוקראינה. מי יוכל לומר שאין לנו שם אינטרסים? בדרום אוקראינה יש רק רוסים".

שנתיים מאוחר יותר, היו יכולים הרוסים להיות רגועים אפילו יותר. בפברואר 2010 נבחר יקירם ינוקוביץ' לנשיאות, הפעם באופן חוקי, אחרי שגבר על יקירת המהפכה הכתומה, יוליה טימושנקו. מיד עם השבעתו הוא הכריז כי "אין שאלה של הצטרפות לנאט"ו", והמטוטלת של קייב שוב נעה בכיוון הקרמלין.

העונש של גיאורגיה

הנאום שנשא פוטין בפני מנהיגי נאט"ו היה אקורד הסיום של כהונתו השנייה כנשיא, לפני שפינה את כסאו לדמיטרי מדבדב. אבל גם כראש ממשלת רוסיה, הוא נותר האיש החזק בקרמלין ולא ויתר על סגירת החשבון עם גיאורגיה.


ינוקוביץ' עם פוטין. איתו בשלטון, המטטוטלת של קייב נעה לכיוון מוסקבה. צילום: רויטרס

ב-7 באוגוסט 2008, בעוד העולם עסוק באולימפיאדה בבייג'ינג, תקפו הגיאורגים בהובלתו של הנשיא מיכאיל סאקשווילי את בירת דרום אוסטיה, במטרה להשליט מחדש את הריבונות על החבל הבדלני שפרש מהמדינה בשנות התשעים.

הרוסים, שהחזיקו כוחות בדרום אוסטיה ובחבל הפורש הסמוך אבחזיה, לא יכלו לעבור כל כך בשתיקה. מרבית התושבים בשני החבלים מחזיקים באזרחות רוסית, ולכן - כמו היום - מוסקבה רואה את עצמה כמחויבת לביטחונם. "אני מוכרח להגן על החיים והכבוד של אזרחים רוסים באשר הם", הסביר הנשיא מדבדב. "לא נאפשר למותם לעבור ללא עונש. האחראים יקבלו את העונש הראוי".
העונש הגיע בדמות הפצצות אוויריות וארטילריות כבדות נגד מטרות ברחבי גיאורגיה. גם כאשר הכוחות הגיאורגיים נסוגו מדרום אוסטיה, לא עצרו הרוסים וכבשו ערים במזרח גיאורגיה. רק כעבור שבוע הושגה הפסקת אש והחלה הנסיגה הרוסית.

במבט לאחור, אירועי אוגוסט 2008 הסתיימו בניצחון רוסי מוחלט שבהחלט מעניק למוסקבה עידוד גם באירועים האחרונים. שני החבלים הפורשים הכריזו על עצמאות מגיאורגיה וזכו להכרה ממוסקבה, בעוד טביליסי והקהילה הבינלאומית נאלצות לקבל את המציאות החדשה.

לא רק זאת. הפלישה הרוסית אמנם זכתה לגינויים רבים בעולם - כמו מצד הנשיא בוש שהכריז כי "בריונות והפחדה אינן דרכים מקובלות לנהל מדיניות חוץ במאה ה-21" - אבל העניינים שבו לסדרם עוד לפני ששנת 2008 הסתיימה. ברית נאט"ו, שהחליטה בעיצומה של המלחמה על השעיית שיתוף הפעולה עם רוסיה, החלה לחדש את היחסים ושוב דחתה את צירופן של אוקראינה וגיאורגיה.
לרוסים לא נותר אלא לחגוג. "בנאט"ו יודעים שאוקראינה וגיאורגיה לא הולכות לשום מקום, אבל את העניינים עם רוסיה צריך לסדר תכף ומיד", הדגיש השגריר הרוסי בנאט"ו, דמיטרי רוגוזין.

אובמה שוב מצמץ

סיכול הצירוף של אוקראינה וגיאורגיה לנאט"ו לא היה הקרב היחיד של פוטין נגד הברית הצפון אטלנטית. הוא יצא גם נגד התוכנית להקמת מערכת הגנה מפני טילים באירופה עם אמירות שהזכירו את המלחמה הקרה.

את התוכנית יזם הממשל האמריקאי של הנשיא בוש, ובמרכזה עמדו הצבת טילי יירוט בפולין ומכ"מ בצ'כיה. היעד המוצהר היה להתגונן מפני ירי טילים בליסטיים מכיוון איראן וקוריאה הצפונית, אבל פוטין ראה את המערכת כמכוונת ישירות נגד ארצו. "אם הפוטנציאל הגרעיני האמריקאי יגדל על אדמת אירופה, אנחנו נצטרך מטרות חדשות באירופה", אמר ביוני 2007. "בסיס חדש בבולגריה, עוד אחד ברומניה, אתר בפולין, מכ"מ בצ'כיה. מה אנחנו אמורים לעשות? אנחנו לא יכולים רק להסתכל על זה".

כדי לחזק את המסר, ערכה במקביל רוסיה ניסוי בטיל בליסטי לטווח של 5,500 ק"מ, צעד שמזכיר את שהתרחש גם השבוע. כל ניסיונות השכנוע של ארה"ב ושל נאט"ו כי המערכת אינה מכוונת נגד רוסיה לא עזרו, והטון המתלהם מכיוון מוסקבה לא עצר. בדצמבר 2008 אף הכריז הנשיא מדבדב כי יש כוונה להציב באזור קלילינגרד, בקרבת הגבול עם פולין, מערכת של טילי איסקנדר בעלי ראש גרעיני כדי "לנטרל את מערכת ההגנה מפני טילים".

בוש לא ראה את חזונו מתממש ויורשו, ברק אובמה, מיהר ליישם את מדיניות הפיוס שלו והושיט יד חמה לעבר הקרמלין כדי "לאפס" את היחסים בין המדינות. זמן קצר אחרי השבעתו בתחילת 2009, הוא הכריז על תוכנית חדשה שתציב מיירטים נגד טילים לטווחים קצרים על ספינות ובכמה אתרים באירופה ורק בהמשך יוצבו מיירטים נגד טילים ארוכי טווח גם בפולין.


אובמה עם פוטין. הושיט יד חמה לעבר הקרמלין. צילום: רויטרס

אבל רוסיה שוב הביעה את זעמה, ואחרי שכשלו השיחות על איחוד מערכות הגנה עם נאט"ו, מימשה מוסקבה את האיום והציבה את טילי האיסקנדר בקלילינגרד בקיץ 2012. ומי היה זה שמצמץ? אובמה כמובן, שהכריז לפני שנה בדיוק שהוא מבטל את החלק האחרון של התוכנית האירופית של הצבת המערכת בפולין, ובמקום זאת מוסיף מיירטים בקליפורניה ובאלסקה.

המהלך המכריע של פוטין

המהפכה הנוכחית באוקראינה הייתה הקש ששבר את גב הגמל עבור פוטין. את מה שהוא לא עשה במהפכה הכתומה של 2004 או כאשר קייב ניסתה לפתוח את דלתותיה לנאט"ו, הוא מיישם עכשיו - וחזק.

"הוא השתגע", אמרה השבוע קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, לנשיא אובמה בהתייחסה להתנהגותו של פוטין. אבל בראייתו של פוטין, האיש שלא הסתיר את דעתו כי "אוקראינה היא לא מדינה", מה שקורה עכשיו הוא מהלך הגיוני כפול - להעניש את השכנה הסוררת ולתקן את ההיסטוריה עם השבת החלקים האבודים לאמא רוסיה.

מול קהילה בינלאומית שלא תמיד יודעת כיצד להתנהג מול איומים אמיתיים, ובמיוחד כאשר בבית הלבן יושב מנהיג שנתפס לא פעם בחולשתו, יכול פוטין להמשיך בשקט בסיפוח הזוחל של חצי האי קרים - ואולי בהמשך לעודד גם של פרישה של חלקים נוספים במזרח אוקראינה. כעת נותר לראות אם ההימור המורכב שלו ישתלם והוא יוכיח כי הוא עדיין "האיש החזק בעולם". בינתיים, לא עושה רושם שהוא ממצמץ.