בכיתה ט', כשהבנתי כמו חברי שלא נחליף את יעקב חודורוב בשער הנבחרת הלאומית, כי דני אלקיים שהיה גדול מאיתנו הקדים אותנו ותפס את מקומו בהצלחה בין הקורות של הפועל ת"א, מאיר הר-ציון וחבריו ב-101 הפכו למושא ומופת להערצה וחיקוי.

כמו אצל רבים בגילנו, בתקופה ההיא של סוף שנות ה-50, סיפורי ה-101 עברו מפה לאוזן, בפרט כשהתמזל מזלנו ואורי אופנהיימר, אחד מלוחמי היחידה שנפצע באחת מפעולות התגמול הראשונות, היה המדריך שלנו בחוג לטופוגרפיה - והיינו עדים למפגשים ולאלבומי התמונות המיוחדים שנחשפו באותם מפגשים שנערכו בביתו של אופנהיימר עם חלק מהלוחמים.

לימים, כשהתבגרתי, רציתי להגשים חלום - ולראיין את מאיר הר-ציון, שהיה גיבור ילדותי לעיתון "חדשות" - שבו עבדתי אז. בתחילת שנות ה-80, במפגש אקראי עם העיתונאי המנוח אורי דן, ביקשתי ממנו את הטלפון של הר-ציון והוספתי עוד בקשה - שיסייע לי להגיע אליו לראיון. "זו משימה קשה, עם קליינט עוד יותר קשה", אמר דן המנוח. "קח את הטלפון, אבל בכל מה שקשור לראיון תתמודד לבד. תנסה להתחבב עליו, ליצור אמון, זה ייקח זמן, אבל אולי תצליח. קח בחשבון, רבים לפניך ניסו - בעיקר מהטלוויזיה - ונכשלו".

וכך החלה תקופת החיזור שלי אחרי "הר" ("כך תקרא לו", אמר לי אורי דן, "זה יכול לעזור"). בשיחה הראשונה בינינו הוא היה לקוני מאוד, אבל בעיקר חסר אמפתיה: "מי נתן לך את הטלפון שלי?", וכשנענה המשיך: "ואורי דן לא אמר לך שעל ראיונות עיתונאיים אין מה לדבר איתי?".

בשיחה למחרת כבר הפעלתי את הידע שלי בגידול בהמות שרכשתי בימי התיכון החקלאי שלי, והתחלנו לדבר על עדר הפרות שלו. לשמחתי, זה עבד נפלא, הר ממש נהנה לדבר על גידול פרות ועל אורח חייהן, ואני הבנתי שהצלחתי לשבור שכבת קרח מאוד משמעותית בינינו. זה היה בעיצומו של החורף, כך שהייתה לי סיבה להתקשר אליו מדי ערב: "הר, מה נשמע? נו, ירד היום מספיק גשם? זה יספיק למרעה של הפרות?". והר, בקול מאושר: "כן, הטבע לא מאכזב. ירדו גשמים ויהיה להן מה לאכול".

>>> רוצים לקבל ניוזלטר של אתר דה פוסט? הירשמו כאן


הר ציון. צילום: מתוך ויקיפדיה

כך, במשך כמעט שנה שלמה, מרבית 1984, ניהלתי עם הר דיאלוגים יומיומיים, עד שערב אחד, תוך כדי שיחה על גידול בהמות לבשר, להבדיל מגידול בהמות לחלב, הוא אמר לי: "אתה יודע מה? אני כבר סקרן לפגוש אותך, אז תבוא אלי מחר בבוקר. אתה יודע איך להגיע אלי? תעשה את זה דרך מושב מולדת, זה הכי טוב, רק שים לב, אתה מגיע לא יאוחר מהשעה שמונה. צא מוקדם, אני מקדיש לשיחה בינינו שעתיים, כלומר בשעה עשר אתה מתקפל מכאן. אתה מגיע ללא נלווים, ללא נספחים, ללא צלמים וכמובן ללא מצלמה. כשאתה עובר את השער ונכנס לחצר, אתה לא יורד מהאוטו עד שאני לא בא לקחת אותך. כשתגיע תבין למה". כל זה בלשון צבאית חדה.

למחרת, שמונה בבוקר, כבר הייתי ב"כוכב הרוחות" בשערי "אחוזת שושנה", וכשראיתי את עדת הכלבים המפחידים שהתגודדה סביב מכוניתי לקבל את פני, הבנתי למה הר הזהיר אותי לא לרדת מהמכונית עד שהוא לא יוצא אלי, ואומנם כשהר הגיע אלי עדת הכלבים התפזרה. הר הופיע בפני כפי שזכרתי אותו מהתמונות, מהאלבומים, כמעט ללא שינוי, רק עם גרירת רגל ויד מעוותת קמעה, ולאחר שבחן אותי מכף רגל ועד ראש ודאג לומר לי שאני מזכיר לו את שמואל מרחב ממזרע, הוא הוביל אותי לתוך הבית שהיה מרוהט בפשטות וצניעות אופיינית. מסלון הבית הרחב נשקף נוף עוצר נשימה של הרי הגלעד ובקעת הירדן במזרח, והרי הגלבוע בדרום מערב.

הר, בקולו הצרוד, דאג לבחון אותי: "מזהה את הנוף שלפניך? תתבשם, לא כל יום רואים את זה, אני מציע שלפני הכל נתחיל את הבוקר הזה עם סלט טוב שהכנתי מירקות טריים". הוא הניח את קערת הסלט על השולחן לצד פרוסות לחם עבות שנפרסו בנדיבות, והוסיף צלחת גבינות.

תולדה של התקופה

אני מנסה להבין אם יש עוד מישהו בבית, כיוון שהמחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה "איך הוא מצליח ביד אחת לחתוך את הירקות ולפרוס את הלחם?", ובלי לחשוב פעמיים שיגרתי לחלל: "מה, אתה פה לבד?". הר השיב: "לא בדיוק, אשתי קצת לא פה לאחרונה, הבן הבכור שלי, סלע, נמצא פה, בטח ראית אותו בדרך לכאן, הוא חלף על פניך עם האופנוע שלו, אבל בוא נעזוב את זה", ואני בשביל פתיחה טובה העדפתי לדבר על עדר הבקר, כשאני חותך משם לשאלה שמאוד סקרנה אותי: "הר, איך אריק שרון היה כמפקד היחידה ובכלל כמפקד, כאדם?".

הר, במבט אלי ולתקרה, תופעה שחזרה על עצמה, משיב: "אריק ידע להצטלם מצוין. היו פעולות שביצענו בלעדיו וכשחזרנו מותשים והכתבים והצלמים הגיעו לגדר הגבול, אריק ידע להתמקם היטב במרכז התמונה ולהצטלם כאילו הוא היה שם".

מהדברים שלך עולה שאין לך הערכה גדולה לאריק. מה, הוא לא היה לוחם אמיץ ומפקד נערץ בעיניך? "לא, היו לוחמים ומפקדים שהערכתי אותם יותר מאריק".


עם אריק שרון. "ידע להצטלם מצוין". צילום: ארכיון במחנה

כמו מי למשל?
"אני לא יודע כמה שמעת על עובד לדז'ינסקי מכפר ביל"ו שנהרג במיתלה במבצע סיני, כשנשכב על רימון להציל חייל שלו. עובד היה דוגמה ומופת ללוחם נועז וצנוע מאוד, עם שני עיטורי עוז. 'קפוסטה', למשל, היה נועז וחכם מאוד, הערכתי מאוד את קאצ'ה, את שלמה באום השנון, את רפול".

ומתי יצא לך לפגוש את אריק שרון לאחרונה?
"במהלך מלחמת שלום הגליל הוא נחת לי יום אחד פה עם הליקופטר, בא כביכול לעדכן אותי במה שקורה שם. זה לא היה לטעמי, אני לא אוהב את ההצגות האלה, אבל בוא נניח לאריק, הוא תמיד ידע ויודע להסתדר, אין לי עניין לדבר עליו".

כשמזכירים היום את ה-101, אחרי 30 שנה, יש תחושה שמדובר בחבורה של נפילים נועזים שהיו מסוגלים לבצע כל משימה. יש מי שאומרים ששיניתם את הציונות ויש אומרים שהייתם הרפתקנים ללא חת. איפה האמת בעיניך?
"במהלך השנים שמעתי הרבה דעות. אם אני צריך לסכם את זה במשפט אחד, אגיד לך שפשוט היינו תולדה של התקופה, לא היינו יותר אמיצים ונועזים מדור הקצינים והלוחמים של ששת הימים, של היום. אני משוכנע שהבן שלי סלע, וחבריו ביחידות המובחרות של היום - יותר חכמים, יותר משכילים ולא פחות נועזים מאיתנו - אם לא יותר. אל תשכח שהיחידה הוקמה כשהמדינה הקטנה שלנו הסתגרה בדל"ת אמותיה, האיום של שכנינו מסביב והפדאיון הטילו מורא בכל פינה ויצרו חוסר ביטחון".

"המשימה הראשונה שלנו הייתה להעביר את האיומים והפחד לצד השני וליצור הרתעה. היינו דור שגדל על רקע מלחמת השחרור, עם התמודדות של מעטים מול רבים, היינו ספוגים בציונות ובעיקר חדורים בנחישות ללא תנאי לבצע את המשימות שהוטלו עלינו, מתוך תחושה שאם אנחנו לא נעשה את זה אין אחרים".

"להגיד שלא פחדנו לפני כל משימה ובמהלכה זה לא יהיה אמיתי. אני פחדתי לא פעם יותר מאלה שהיו סביבי, אבל כשהמשימות והמטרות היו לנגד עינינו זה הדחיק את הפחד. ראינו רק את היעד ואת השלמת המשימה. זה גם היה פרי תולדה של אימונים קשים ומפרכים, בתנאי מזג אוויר קשים מאוד, בתנאי מדבר מפרכים שחישלו אותנו. כן, זו הייתה שליחות עם תחושה שאסור לנו לאכזב בה, היינו שובבים ובמידה מסוימת הרפתקנים, אבל לא חיפשנו תהילה, אפילו לא חשבנו על זה. רוב החבורה הגיעה מההתיישבות העובדת, היינו מחוברים לאדמה, להגשמת הציונות, למשימת יישוב ובניית הארץ ובעיקר דאגה לביטחונה ועתידה, אני יודע שהיום אלה מילים גסות, אבל זה מה שהפך אותנו לנועזים, או כפי שאחרים קוראים לזה, 'גיבורים'".

"אני משוכנע שהבן שלי סלע וכל אחד מחבריו הלוחמים של היום, אם הם היו באותה תקופה, הם היו פועלים כפי ששלמה באום ואני פעלנו באותו לילה חורפי של דצמבר 1954 כשהלכנו מנתיב הל"ה שבעמק האלה עד לחברון, כדי לפוצץ בית של איש פדאיון, מרחק של 42 ק"מ בשטח אויב הררי ובלילה מושלג עם לוח זמנים שחייב אותנו להגיע חזרה לפני אור ראשון בין סיורי משמר הלגיון הירדני".


"לא חיפשנו תהילה, אפילו לא חשבנו על זה. הר-ציון מסתער". צילום: ארכיון במחנה

ערב מול גלעד

למרות הצניעות שלך, משה דיין אמר שאתה גדול הלוחמים של עם ישראל, כונית "בר כוכבא של ימינו", קיבלת דרגת סגן בלי שעברת קורס קצינים. אין עוד מישהו כזה בצה"ל. איך תסביר את זה? 
"זה לא סוד שהייתי שדאי טוב. מגיל צעיר מאוד חייתי בטבע, טיילתי המון, חרשתי את הארץ לאורכה ולרוחבה, פיתחתי חושים מחודדים מאוד לניווט והתמצאות בשטח. כל זה תרם לי להיות חייל טוב, כמובן שהאימונים והפעולות שבהם השתתפתי חישלו אותי. הקרנתי בכל משימה דבקות במטרה ללא סייג. היו מצבים שבהם כסמל מחלקה תפסתי פיקוד, הובלתי את הקרב וחילקתי הוראות לקצינים סביבי. זה כפי הנראה יצר את ההילה, למרות שאני חוזר ואומר - פחדתי ודאגתי לא פחות מהסובבים אותי, אני מכיר רק אדם אחד שנולד ללא המושג פחד, רפול".

ומה היה הרגע הכי קשה שלך בתקופה ההרואית ההיא?
"זה היה ב-29 באוקטובר 1956, כשהחל מבצע סיני וידעתי שכל חברי ליחידה נלחמים בסיני ואני הייתי כאן, בסטטוס של נכה בשיקום, אחרי הפציעה הקשה שלי. חודש לפני מבצע סיני נפצעתי בפשיטה על משטרת א-רהווא שבדרום הר חברון. המחשבה שהם לוחמים שם ואני לא איתם תסכלה אותי מאוד".

במלחמת ששת הימים, למרות נכותך, התייצבת לצד הצנחנים הלוחמים בירושלים. זה לא היה מוגזם?
"ממש לא, חשבתי והאמנתי אז שלמרות המגבלות אני יכול לתרום. גם במלחמת יום הכיפורים התנדבתי והגעתי לרמת הגולן לחילוץ פצועים מהקרבות הקשים שהתנהלו שם, ותאמין לי, ראיתי שם לוחמים גיבורים שבעוז רוחם לא נפלו מלוחמי ה-101".

ואיך אתה רואה את המציאות של היום ממרומי "כוכב הרוחות"?
"למען האמת, באכזבה ודאגה, בעיקר בגלל אובדן הנחישות והחוסן של ההנהגה. הכוונות לוויתורים ולמסירת חלקי ארץ הן סימן שאנחנו בתהליך של אובדן הערכים שכל כך אפיינו את היישוב של פעם, כשטובת המדינה היו ערך עליון עבורו. היום 'עגל הזהב' הופך להיות הערך החשוב ביותר, זה מה שהביא לשבר הנורא של מלחמת יום הכיפורים. אין לי ספק, בנושא הזה של ערכים, צניעות, אמירת האמת, אנחנו הולכים ונשחקים".


מוביל חיילים לעוד פעולה. הר-ציון. צילום: ארכיון במחנה

הזמן אץ לו, אנחנו עוברים לשבת בשמש, במרפסת, מול הנוף המרהיב, והר-ציון מפתיע אותי כשהוא מצביע על קן נמלים במרפסת ואומר לי: "עזוב את השטויות. תסתכל על הנמלים, איך הן לא מפסיקות לעבוד לרגע, כל הזמן פועלות לשיפור הקן שלהן, לא מתעסקות בשטויות, בתככים. אוגרות מזון, רק עובדות, אתה מבין למה שלמה המלך שלח אותנו ללמוד מהנמלה?".

אני מציץ בשעוני. השעתיים שעליהן דיבר הר חלפו מזמן, נראה לי שהוא שכח את עצמו, ולפתע הוא עובר לנושא אחר: "אתה רואה את הרי הגלעד שממול? פעם, בשנות ה-50, טיילתי שם בדיוק בזמן שהליגיון הירדני ערך שם אימון צבאי גדול. למזלנו, היינו בבגדים אזרחיים וכאפיות, כך שאף אחד לא יכול היה לזהות, לדעת מי אנחנו. היה מאוד מעניין לטייל שם, מה גם שהטיול עבר בשלום".

הר הלך להכין קפה כשלפתע הוא קופץ כנשוך נחש: "כבר שתיים, צריך להחזיר את העדר מהמרעה הביתה, תראה מה זה, אמרתי לך שאני מקדיש לשיחה שעתיים ובעשר אתה מתעופף מפה, שתיים ואתה עוד פה, איך גררת אותי לטיפשות הזו? אני לא מאמין שנסחפתי ככה. יאללה, סיים את הקפה, אני חייב לרדת למרעה למטה כדי להחזיר את הפרות הביתה, שים לב לפני שאנחנו נפרדים. שלא תכתוב שטויות. אתה מבין קצת בפרות, לכן אני סומך עליך, אחרת מזמן היית עף מכאן, אני לא אוהב לעסוק בפטפוטי סרק".

הר ליווה אותי לאוטו כשהכלבים מלווים אותי במבט רגוע. נפרדנו יפה לשלום כשאני רואה אותו מדדה במהירות לג'יפ כדי להחזיר את עדר הפרות מהיום הארוך באחו.

>>> רוצים לקבל ניוזלטר של אתר דה פוסט? הירשמו כאן