התקופה הזאת של השנה אמורה להיות אחת המרגשות בבקעת הירדן. ענבי early sweat שגדלים בחממות כבר בשלים, והחקלאים מתחילים בתהליך בצירתם. הענבים הראשונים נשלחים למועצה, הבצירה מצולמת ונשלחת לעיתונים והאזור לובש חג. 

בשנים עברו, אותם ענבים - בזכות גודלם ואיכותם - היו נשלחים לרשתות שיווק המזון הגדולות באיחוד האירופי, אך בשנת 2006 החליטו באירופה לסמן את בקעת הירדן כשטח כבוש, בדומה ליהודה ושומרון ומזרח ירושלים. מאז, לצד אי ההתקדמות במו"מ בין ישראל לרשות הפלסטינית, רשתות השיווק הבינלאומיות כבר החלו בחיפוש אחר אלטרנטיבות לסחורה מבקעת הירדן, שנחשבת לאחת הטובות בעולם. 

ראש המועצה האזורית בקעת הירדן, דוד אלחייני, מספר על מציאות עגומה. "בשנה שעברה ספגנו בגלל החרם הפסדים של יותר ממאה מיליון שקל", הוא אומר. "יש לנו מצוקה אמיתית עם הענבים, שמגודלים בעיקר ליצוא. האיחוד האירופי היה היעד העיקרי. השוק בישראל לא יכול להכיל את כמות הענבים שאנחנו מייצרים בבקעה, ומצד שני לענב אין זמן מדף כמו לפירות וירקות אחרים. מה שלא מגיע תוך זמן קצר ליעדו, מתקלקל. 80% מהענבים שלנו אמורים לצאת ליצוא. 

>>> רוצים לקבל ניוזלטר של אתר דה פוסט? הירשמו כאן

"בנוסף, האזור שלנו חם, לכן אנחנו לא יכולים להמתין עם הבציר, כמו באזור לכיש לדוגמה, עד יולי. אם לא קטפנו את הענבים בתוך חודש, הם הופכים לצימוקים. גם עלויות הגידול יקרות - בגלל האזור החם, כמויות המים והתחזוקה. לעומת הפלפלים, ש-90% מהם מיוצאים לרוסיה, הרוסים לא משלמים את המחיר שאנחנו דורשים עבור הענבים. הלוואי והיינו יכולים לפתוח את השוק הזה". 

"לפני שלושה חודשים הצגנו בתערוכת אוכל בברלין", ממשיך אלחייני, "הגיעו לשם פלסטינים, ואחד מהם אמר לנו 'אני צריך מכם חמישה טונות תמרים'. הפלסטינים לוקחים מאיתנו, רודפים אחרינו כדי לקבל את התוצרת שלנו, אבל האירופים מחרימים. זה לא אבסורד? יש מידה רבה של צביעות בחרם האירופי. בתמרים אנחנו אחראים ל־40% מהיבוא של השוק האירופי. שם הם פחות עושים לנו בעיות כמו בתבלינים, בפלפל ובענבים. יש לי משק של תבלינים, ואני לא יכול לשלוח את התוצרת שלי לאנגליה". 

אלחייני הוסיף כי "לו יכלו, רוב החקלאים פה היו מחרימים את האיחוד האירופי. הרצון הוא להעניש את אירופה על כך שהיא משתמשת בנו, בחקלאים, כדי לנהל מאבק פוליטי. מלחמות הן בין מדינות, לא בין אנשים, וכך גם שלום. ברגע שייפתחו שווקים חדשים לתוצרת החקלאית מהבקעה, אנו נמנע ממשלוח התוצרת לאיחוד האירופי".  

עוד מוסיף אלחייני כי חלק מחקלאי האזור החליטו להפסיק לגדל תוצרת אורגנית. "האיחוד לא מכיר בישראל כריבון במקום, כך שמבחינתם אין למדינה סמכות לאשר, כמקובל, שהתוצרת היא באמת אורגנית. לכן חלק מהחקלאים הפסיקו עם הגידולים האורגניים בכלל". 

עם הפנים לרוסיה

אחד החקלאים הוותיקים באזור, דני מימון ממושב תומר, דווקא אינו מאמין שקיים חרם אמיתי. לדבריו מדובר בכלכלה פשוטה. "יש ביקוש אדיר באירופה, וכל הדיבורים על חרם זה סיפורים של השמאל הישראלי", אומר מימון. "בתמרים ובפלפלים אנחנו לא מרגישים שום חרם. בענבים, האירופים יכולים להרשות לעצמם 'להחרים', כי יש להם סחורה זולה ממצרים. כך גם ביבולים אחרים - ברגע שהספרדים נמצאים בשוק בכמויות גדולות, לא לוקחים מאיתנו. משם המחיר והשינוע הרבה יותר נוחים. אך ברגע שמתחיל חורף קשה יותר, חבר שלי מוציא כמעט עשרה קונטיינרים מדי שבוע לאירופה. הכל עניין של היצע וביקוש. הספרדים למדו לעקוף את ההולנדים, הם משווקים ישירות לרשתות בגרמניה. אז ההולנדים נשארו ללא עבודה, וזה בטח לא מוגדר כחרם". 

"הרי רשת אחת לא יכולה להרשות לעצמה שרשת אחרת תחזיק בסחורה שלה אין, ולכן אם הם צריכים - הם מזמינים מאיתנו", ממשיך מימון. "הבעיה היא שהיום יש תחרות, ובאירופה בכל מקרה יעדיפו את הסחורה מספרד, שזולה יותר מהישראלית, או ממצרים - שוב, בגלל המחיר. אבל אם יהיה להם חוסר, הם יפנו אלינו". 

למעשה, מימון הוא שמחרים בעצמו את השוק המערב אירופי. "אני מוכר רק לרוסיה ויוון, להם אני מייצא שנים. כשעבדתי באגרקסקו ייצאתי לאירופה הרבה, וביום שהאירופים הוציאו קוד מיוחד לבקעת הירדן כי האנגלים רצו להפריד בינינו, החלטתי שאני לא מייצא להם בכלל, והוצאתי מכתב לאגרקסקו שהפרי שלי אסור לשיווק באנגליה. אז זה היה רק אנגליה. כשאגרקסקו התפרקה, קיבלתי החלטה אסטרטגית לעבור לשיווק רק ברוסיה, להם אני מוציא בערך 4,000 טונות פלפלים בשנה". 

רוסיה נחשבת לשוק חלש יותר כלכלית. הרווחיות שלך לא נפגעת? 

"העניין הוא שבאירופה, כשיש מחסור, המחירים יכולים להרקיע שחקים. אבל בדרך כלל זה קורה מעט ונקודתי. ברוסיה המחירים די יציבים. הנפילות לא גדולות וכך גם העליות. הם משלמים עד מחיר מסוים, ואני מעדיף לעבוד איתם בשיטה הזאת. מצד שני הרוסים משלמים מבחינה תזרימית טוב יותר, כמעט מזומן, לעומת האירופים שמשלמים עד ארבעה חודשים אחרי קבלת הסחורה. הדרישות של האירופים גם הרבה יותר גבוהות מבחינת הניירת והבירוקרטיה, אז אני קיבלתי החלטה שמי שלא רוצה אותי, לא צריך טובות". 

אבל רוב החקלאים ממשיכים לשלוח לשווקים של האיחוד. 

"לא יודע מה האחרים עושים, אבל השוק לרוסיה הולך וגדל על חשבון השיווק לאירופה. חד משמעית - מי שמחרים אותי, או אומר שהוא מחרים אותי, אני לא צריך אותו. אם הם יחזרו להיות אנשים נורמלים, אז אני אחזור לייצא לאירופה". 

אם הם לא מחרימים, למה הם מצהירים כך? 

"אפשר להבין אותם. יש אצלם המון מוסלמים, והם מפחדים. אגב, מי החרים אותנו מלכתחילה? איזו קרן סקנדינבית שבחיים לא השקיעה אגורה בישראל. אז בסדר, שתחרים. למרות זאת, היצוא של הפלפלים לאירופה עלה כמעט ב-18% ושל כל הגידולים ב-15%, והיצוא לרוסיה עלה ביותר מ-20% בשנה. בכלל, השוק ילך יותר ויותר לרוסיה. אני משווק לרשת שיש לה כמעט 8,000 סניפים, ואנחנו לא יכולים לספק לה את כל הכמות הדרושה". 

אין לך חשש מהעתיד? 

"תמיד יש. יש חקלאים שנפגעים יותר ויש כאלה שנפגעים פחות. זה תלוי במצב המדיני-ביטחוני. בעתות מלחמה לא לוקחים מאיתנו סחורה. מכרתי את הענבים של הבקעה כמעט עשר שנים לרשתות באנגליה. הייתי שם מדי שנה כל קיץ במשך חודשיים, ואני מכיר את הרשתות הגדולות, טסקו וסנסבורי, מלמטה ומלמעלה. לא מעניין אותן כלום. אם לאחת מהן יהיו ענבים על המדף ולשנייה לא יהיו, זו שחסר לה תיקח אפילו מהגיהינום. עובדה, הם מוכרים תמרים מהבקעה. אבל כשהמצרים נכנסו לשוק הענבים, לפני שבע שנים בערך, והם מוכרים בזול ובאיכויות גבוהות, אז למה שייקחו מאיתנו? זה לא קשור לחרם. גם אם תבטל את החרם, תראה שהם לא לוקחים ענבים מהבקעה - פשוט כי אנחנו יקרים יותר". 


אבל גם חקלאים אחרים, כאלה שמגדלים תבלינים, טוענים שהם מתקשים למכור את הסחורה לאירופה.  

"למה למגדלי התמרים אין בעיה? זה הכל היצע וביקוש ואיכויות. בתבלינים ישראל הייתה פעם מספר אחת בעולם. היום מגדלים לך תבלינים בכל חור בעולם בדולר ליום לפועל, וישראל לא מצליחה להתמודד עם זה. לא הבקעה, לא הערבה ולא יענקל-דודל. לדעתי, אין חרם. אולי לא טוב להגיד את זה, אבל יש חקלאים שרוצים לבכות כדי לקבל כסף מהמדינה כי המצב חרא, כי המחירים בחקלאות לא מי יודע מה, אז בשבילם זו דרך לכסות על הנזקים. 

"אם אני רוצה להיות ישר עם עצמי, החרם לא משמעותי. גם כשלא היה כאילו חרם והיה עודף סחורה בשווקים, אז המחירים היו למטה וחקלאים נתקעו עם סחורות". 

אתה מעסיק עשרות פלסטינים מהאזור, מה הם חושבים על המצב? 

"הם לא רוצים מדינה. יש פה מהנדס אלקטרוניקה שעובד אצלנו. שאלתי אותו פעם למה הוא לא עובד במקצוע, הוא סיפר שעבד ברמאללה, קיבל 500 שקל בחודש והכל הלך לו על נסיעות. אני מפרנס כל יום 100 פועלים פלסטינים. הם מקבלים אצלנו משכורות, שעל כל יום שהוא עובד אצלי הוא צריך לעבוד שבוע בשכם". 

10,000 טונות על המדף 

"אני משווק תאנים באירופה", מספר אביגדור ארבל ממושב משואה. "יום אחד רשת מרקס אנד ספנסר, שמולה אני עובד, הודיעה שלא תקנה יותר תאנים מבקעת הירדן. הייתה להם תאנה מספרד או ממרוקו, והם קישרו את הבקשה לחרם. אחרי שבוע בערך נגמרה להם הסחורה, והם צלצלו וביקשו שנשלח את הסחורה". 

מה עשית? 

"שלחתי, כי מלכתחילה הפרי היה מיועד ליצוא. אבל אני חושב שבמקום שהם יחרימו אותנו, אנחנו צריכים להחרים אותם. זה לא יכול לבוא על ידי חקלאי אחד, או שניים. ברגע שהם יוכלו לרכוש מחקלאים באזור בכל זאת, לא עשינו כלום. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לארגן את כל החקלאים, ולהחליט שרשת שמצהירה שהיא מחרימה אותנו, להחרים אותה. אבל זה חייב להיות על ידי כל היצואנים. אני אומר שהחקלאים זה עם מטומטם, עד שהוא לא נשרט אישית, זה עובר לידו. כשהוא נכווה אז הוא מצטרף".  

בשבועות האחרונים החלו במועצה לחפש יעדים אלטרנטיביים לסחורה, שבקרוב כבר תיבצר (כ-10,000 טונות, החל מיוני). "אנחנו לא יודעים לאן ילכו הענבים שלנו", אומר אלחייני. "פעם בשבוע אנחנו נפגשים עם פורום המגדלים ומחפשים שווקים חדשים. לפני שבועיים היינו אצל מנכ"לית לשכת המסחר ישראל-ארה"ב, רונית בן בסט, ואנחנו מחפשים איך לשווק את התוצרת לארה"ב. הבעיה היא שהרשות להגנת הצומח שם מערימה קשיים בצורה בלתי רגילה, ולעתים לוקח עשר שנים ויותר כדי לקבל את כל האישורים. לעומת זאת, בקנדה אין בעיה, אך הם לא מוכנים לשלם את המחיר. 

"לפני כמה חודשים הגיעה משלחת מיוטה, כולל המושל שלהם שהוא אוהד גדול של ישראל, וביקר באזור", ממשיך ראש המועצה. "בן בסט אמרה שתבקש שיפעיל לחץ הפוך - שהוא רוצה את התוצרת שלנו. מקווה שזה יצליח, אבל אני פסימי. אם לא נצליח לייצא את הסחורה, מי שירוויח יהיו רשתות השיווק. ניאלץ להוריד את המחירים למחירי הפסד, רשתות השיווק יקנו בזול וימכרו ברווח גדול ללקוחות הפרטיים". 

חקלאים טוענים שאין חרם אלא סחורה לא פחות טובה ממדינות אחרות. 

"מי שאומר שאין חרם - שקרן. אצלי במשק של התבלינים ירד הייצור ב-40% כי כבר לא לוקחים. אני הולך לשווקים קשים, אבל זה הולך יותר ויותר קשה. אנחנו בודקים אפשרויות כמו יפן וסין. אנחנו רוצים לבוא ולהגיד לאירופים - חבר'ה, אתם לא היחידים בעולם. אנחנו לא רוצים את המשחקים האלה - כשאתם צריכים אותנו אתם פונים, וכשלא חייבים, מחרימים".

צילומים: יעל קורץ ואינג אימג'