באחת הסצנות הכואבות ב"רשימת שינדלר" מופיע מפקד מחנה העבודה פלאשוב, אמון גוט, ומספר לחייליו על 600 שנות שגשוג של יהדות קראקוב שזה עתה הגיעו לקיצן. גוט, לצערנו, צדק.

קראקוב של טרום מלחמת העולם השנייה הייתה מלאה ביותר מ-60 אלף יהודים, שהגיעו אליה חסרי כל ושגשגו. 67 שנים אחרי המלחמה, במרץ 2012, חגגה הקהילה היהודית בעיר את בת המצווה הראשונה מאז השואה. בטקס רב רושם שסוקר בעיתונות הפולנית, סופר כיצד כמעט כל הקהילה התייצבה בבית הכנסת כדי לציין את האירוע הסימבולי. וכשאנחנו אומרים כל הקהילה, אנחנו מתכוונים למספר שנע בין 100 ל-200 בני אדם.

כמעט שלושה מיליון וחצי יהודים חיו בפולין לפני מלחמת העולם השנייה, ואם סופרים את יוצאי פולין שכבר הספיקו לעלות לישראל או להגר למקומות אחרים בעולם, מגיעים לתפוצה של חמישה מיליון בני אדם. הנתונים האלה הפכו את פולין של אמצע המאה שעברה למרכז הדמוגרפי והתרבותי החשוב והגדול ביותר בעולם היהודי.

אחרי המלחמה התקבצו במדינה ההרוסה כ-260 אלף שרידי שואה שבאו לברר מה עלה בגורל המשפחות, אבל כבר בשנת 46', כ-100 אלף מהם נסו על נפשם בעקבות פוגרום קיילצה, בו נרצחו 42 יהודים בסגנון הרדיפות של ימי הביניים. העלייה ארצה נמשכה עם הקמת המדינה, וב-52' נותרו בפולין כ-70 אלף יהודים. ב-57' עלה לשלטון ולדיסלב גומולקה שבצעד חריג התיר לכ-35 אלף מהם לעלות לישראל.

עשר שנים מאוחר יותר ניצחה ישראל במלחמת ששת הימים, והעולם הקומוניסטי החליט על ניתוק הקשר עם ירושלים. גומולקה האשים את היהודים בבוגדנות ובתמיכה בציונות, והודיע להם שהם אינם רצויים יותר - מה שסלל את דרכם ארצה של לא מעט פרופסורים, עיתונאים, במאים, עורכי דין ורופאים, שכבר התברגו באליטה הפולנית והפכו בין ללילה ללא רצויים.

>>> רוצים לקבל ניוזלטר של אתר דה פוסט? הירשמו כאן


גטו ורשה. צילום: Knobloch Ludwig, הארכיון הפדרלי הגרמני, ויקיפדיה

כמה יהודים נותרו היום בפולין? תלוי את מי שואלים וכמה כבוד אתם נותנים לספירה הרשמית. "ב-2001 נוצר מצב סוריאליסטי, שהראה שבפולין יש רק קצת יותר מ-1,000 יהודים על פי הסטטיסטיקה הרשמית", מספר פרופ' שבח וייס, שכיהן בעבר כיו"ר הכנסת, יו"ר מועצת יד ושם, ושגריר ישראל בפולין בין 2001 ל-2004. "בקהילות רשומים 3,500 יהודים, אבל יש כאלה ששמם לא מופיע עוד מימי הקומוניזם, כשדת הייתה מילה מגונה. מדברים על כך שאולי יש 10,000, אבל חלקם כמובן נשואים לפולניות ולא יודעים שום דבר על יהדות. חלק החליפו את השמות היהודיים לפולניים וחלק התבוללו עוד בזמן המשטר הנאצי".

"במקביל לכל אלה, בערך 900 יהודים שחיים היום בפולין קוראים לעצמם 'ילדי השואה'. אלה אנשים שנמסרו למשפחות נוצריות או שנמצאו במנזרים ובתחנות רכבת. חלקם נשארו בפולין, או שההורים המאמצים סיפרו להם את האמת רק לקראת מותם. רובם כבר חיים כנוצרים ולא חזרו ליהדות מבחינה דתית, אבל רואים את עצמם כיהודים מבחינה לאומית. העבר שלהם ידוע להם והם מתכנסים מפעם לפעם בגלל שותפות הגורל - בטח לא כדי ללכת ביחד לבתי כנסת".

וייס עומד כיום בראש קתדרה ללימודי מדינת ישראל המודרנית באוניברסיטת ורשה ומפרסם טורים בעיתונות הפולנית. הוא מכיר בכירים בהנהגה הפולנית ומוזמן לאינספור אירועים, אבל אם יש משפט שהוא מקפיד לחזור עליו בהקשר של יהדות פולין הוא ש"הדבר הבולט ביותר זה ה'אין'".

"לפני המלחמה היו בפולין קצת יותר מ-1,000 קהילות יהודיות ו-1,000 בתי קברות פעילים. היום יש 13 קהילות יהודיות, חלקן קטנטנות, ורק 4-3 בתי קברות פעילים", הוא טוען, "בשנות המלחמה היו בביאליסטוק בערך 100 אלף תושבים, חצי מהם יהודים. היום יש שם יהודי אחד וגם הוא עומד לעלות לארץ. בעיר כמו לובלין, שבה שכנה ישיבת הרב שפירא, חיו 45 אלף יהודים. היום יש שם שבעה ומתוכם חמש נשים. אז יש בית כנסת אבל אין מניין".

"בלודג' היו 240 אלף ותעשיית טקסטיל ששמה יצא למרחקים. היום יש שם כ-120 יהודים. וכל זה לפני שדיברנו על ורשה. עיר שלפני המלחמה היו בה בערך 1.2 מיליון תושבים ומתוכם 400 אלף יהודים. מה לא היה שם? חרדים, בונד, תנועות ציוניות, אנשים משכילים, מרכזי תרבות. היום אולי תוכל למצוא שם אלף יהודים".

זיכרון חי

לפעמים נדמה שהעיסוק בספירת היהודים הופך לאובססיבי. וייס אפילו מגדיל לעשות כשהוא מתאר תופעה נוספת שמאפיינת את תחושת האסון, לתפיסתו: אין יהודים שחוזרים לגור היום בפולין. "עשרות אלפים חזרו לגרמניה או באו אליה אחרי נפילת החומה. יש שם בערך 200 אלף יהודים וביניהם הרבה צעירים ישראלים. בפולין אין כלום. אולי חוץ מכמה אנשי עסקים ישראלים שמשקיעים באינטרנט, בבנייה ובתעשיית התרופות".

אלא שהעיסוק במספרים לא נוגע לוייס בלבד. שגריר ישראל בפולין, צבי רב-נר, מספר בגאווה על ה"התבוללות ההפוכה": "בשנים האחרונות יש מגמה של יהודים ש'יוצאים מהארון'. זה נהיה אופנתי להיות יהודי, והיום בנתוני המפקד הפולני כבר 7,000 איש הצהירו על יהדותם. זה לא אומר שכולם פעילים בקהילות או מגיעים לבתי הכנסת, אבל עצם העובדה שלפני עשר שנים רק 3,000 נרשמו כיהודים, היא מעניינת. הרב הראשי מעריך שיש בין 15 ל-20 אלף, אבל בכל מקרה, השאלה היא מה המשמעות של היהדות הזו. התשובה היא העלייה המשמעותית באירועי התרבות היהודית. לא רק מצד יהודים גלויים ולא גלויים, אלא גם מצד נוצרים רבים. תמיד כשאני שואל אותם מה מביא אותם אלינו, הם טוענים שיש איזו נוסטלגיה ליהדות הזו. שזו הייתה חלק מהתרבות הפולנית והיא נעלמה כמעט בין לילה".

איך מאפיינים את הקהילה הזו? יש לה חיבור רגשי לישראל?
"בוודאי. בימי עצמאות מארגנים משהו בבית הכנסת המרכזי וקוראים את ההלל. ביום הזיכרון מתפללים לזכר חללי צה"ל ונושאים תפילה למדינת ישראל. וכמובן שבאירועי תרבות ישראליים חלק גדול מהקהילה מגיע. אפילו בקונצרטי חזנות כבר מקובל שמשלבים חזנים מזרחיים. הם מכירים את התרבות הישראלית העכשווית מספיק טוב כדי לדעת מהי המוזיקה השלטת".

"בזמן המבצע האחרון בעזה ארגנו מפגן תמיכה בישראל, אומנם קטן, אבל בגודל דומה להפגנת התמיכה בפלסטינים. למעשה, למרות שאין הרבה ערבים בפולין, היו מצבים שהקהילות שילבו פעולה. בשנה שעברה למשל, הפרלמנט אסר על השחיטה הכשרה וגם היהודים וגם המוסלמים נאבקו נגד זה. אין כאן באמת בעיה גדולה עם המוסלמים כמו במערב אירופה".


וייס. "הדבר הבולט ביותר הוא ה'אין'". צילום: נתי שוחט, פלאש 90

קשה להתעלם מהרנסנס שחווה היום האווירה היהודית בפולין. דווקא מול אנדרטת מרד גטו ורשה, נפתח לאחרונה מוזיאון שמציג 900 שנים של היסטוריה יהודית בפולין. דווקא במדינה שמוכרת כבית הקברות הגדול ביותר של העם היהודי, מקיימים פעם בשנה את הפסטיבל היהודי בקראקוב, שחושף אלפי מתעניינים לא יהודים לשירה, ריקודים, נגינת כליזמרים ואוכל יידישאי.

פסטיבלים נוספים נערכים גם בערים קטנות יותר, וכל זה כשבמקביל פורחת הספרות של יצחק בשביס זינגר (שתורגמה לפולנית), התיאטרון היהודי משגשג (למרות שמשחק בו רק יהודי אחד), ובמדינה כולה נערכים יום יודאייקה ועשרות כנסים ומצעדים ש"מפגישים בעיקר בין פולנים נוצרים ליודאיזם", כפי שמתאר זאת וייס.

"אני בהחלט שמח להסתובב בתוך ה'יש' הזה ומרוצה שזה מרסן את האנטישמיות, אבל מצד שני זה נורא עצוב. בסופו של דבר, אני מסתובב בתוך הילדות העשוקה שלי ושל עמי", הוא אומר.

מי שלקחה את עניין הזיכרון המעשי צעד אחד קדימה היא מלכה שחם דורון ממצפה רמון. כמורה היא מאסה בטקסי יום השואה שמתקיימים לטענתה מתוך כפייה ופשוט לא משיגים את המטרה. ביחד עם כמה צעירים פולנים שפגשה לפני שמונה שנים במסע שורשים בריימנוב, עלה הרעיון לקיים מצעד שנתי מכיכר העיר לתחנת הרכבת, ממנה נשלחו היהודים לבלזץ. מתוך זה נוצר רעיון נוסף לארגן ערב העלאת זיכרונות ותמונות. קבוצה קמה בפייסבוק, כמאתיים אנשים מכל העולם - יהודים ולא יהודים - התחברו לעניין, ומשם הדרך למפגש שנתי הייתה קצרה.

"התחושה היום בפולין היא שכולם רוצים להיות יהודים. חלקם מוקסמים מהמזרח התיכון, אחרים רוצים להשתלב בארגונים היהודיים כי יש בהם המון כסף, אבל מבחינת הרוב, המשוואה היא שיהודי שווה אינטליגנט. הבחורות הפולניות אוהבות יהודים והאווירה הכללית היא מאוד אוהדת".

כבת לניצולי שואה שטוענת שהיא לא מסוגלת להרפות מהנושא, שחם דורון נוסעת לפולין מספר פעמים בשנה רק כדי לארגן את האירועים. היא מספרת בגאווה, כי "השנה צפויים לנו הליכה משותפת לבית הקברות של ריימנוב ותפילה משותפת שלפעמים גם הכומר המקומי מגיע אליה. יהיה קונצרט בסגנון יהודי ויוקרן סרט דוקומנטרי על הדרך שבה פולנים צעירים רואים את השואה. בבית שרכשתי ושיפצתי בריימנוב יתקיים מפגש בין אנשי אומנות, תותקן מזוזה, תוצג תערוכת צילומים של אנשים שחיו שם לפני המלחמה ובמשך שישה ימים נהנה מאוכל יהודי עם הרבה צ'ולנט".

"תראה, כל השנה אני חוסכת כסף וחיה במינימליזם רק כדי לעמוד בהוצאות האלה. אבא שלי מעולם לא דיבר על החוויות שלו בבוכנוולד, ואמא שלי, לפני שנפטרה, השאירה לי מעין צוואה רוחנית לחזור לריימנוב. החלטתי שאני הולכת לזכור, אבל באמצעות זיכרון חי ולא דרך גטאות ומוות. קברים יש לנו גם בארץ".

"אנטישמיות נחשבת פרימיטיבית"

אם נדמה לכם ש-600 שנים של אנטישמיות בפולין הגיעו בימים אלה לקצן, יש מי שיהרוס לכם את התיאוריה. קוראים לו יעקב חגואל והוא ראש המחלקה למאבק באנטישמיות מטעם ההסתדרות הציונית. המחלקה שהוא עומד בראשה פרסמה בתחילת השנה סקר שהוצג בפני הפרלמנט הפולני, לפיו 23 אחוז מהפולנים עדיין סבורים שיהודים חטפו בעבר ילדים נוצרים ושהם אחראים למותו של ישו. 44 אחוזים בטוחים שהיהודים שולטים בעולם ו-67 אחוזים מאמינים בתיאוריות קונספירציה הקשורות ליהודים.

"בכל אירופה ישנה עלייה חדה בעשור האחרון בנתוני האנטישמיות ופולין לא חריגה לחיוב או לשלילה", אומר חגואל. "זו אמנם לא צרפת או שבדיה, אבל גם לא ארה"ב. אני מבקר הרבה בפולין, אבל כחובש כיפה אני דואג להסיר אותה כשאני מסתובב ברחובות".

בתגובה לטענותיהם של וייס ורב-נר, לפיהן אנטישמיות נחשבת היום בפולין לרעיון פרימיטיבי ("מורגשת אולי רק באירועי ספורט מסוימים ובכתובות גראפיטי", אומר חגואל), הוא מספר: "לפני שמונה חודשים הייתי בפולין עם משלחת של מעצבי דעת קהל ישראלים. כולם שמעו מהשגריר ומהרב הראשי עד כמה המצב טוב היום, אבל בהערת אגב סיפרו שבבית עלמין יהודי ישן נותצו 70 מצבות. חבל שלדברים האלה כבר לא מתייחסים. שהם כבר לא אירוע חריג. הקהילה היהודית וגם הישראלים שמגיעים לפולין טומנים את הראש בחול מתוך רצון לשפר את יחסי ישראל-פולין, אבל בואו לא נעצום את העיניים".


חגואל ורב-ניר. צילומים: ששון תירם ויח״צ

"לפני שלושה שבועות צעירים השתכרו בתוך מחנה השמדה, והמשלחות של בתי הספר לא סתם יוצאות לשם עם מאבטח. זה לא אומר שכל הפולנים אנטישמיים או שהיחסים בין המדינות לא טובים, אבל כשבחנויות המזכרות בקראקוב נמכרים ציורים של היהודי הסטריאוטיפי עם כיתוב שמאחל לכל פולני שיהיה לו בבית יהודי שישמור לו על הכסף, אז מבינים שהאנטישמיות עדיין איתנו".

הטענות הללו לא משכנעות את וייס. "החברה הנאורה בפולין היא גדולה, לא אנטישמית ורוצה בקשר ידידותי עם ישראל. כך גם רוב מנהיגי פולין. המטרה של הימין בפולין היא פגיעה במרכז שבשלטון ובשמאל שבאופוזיציה. אין התייחסות ליהודים ואין אף מפלגה אנטישמית בפרלמנט. אני משער שבעיירות הקטנות והמרוחקות יש יותר שרידים של אנטישמיות. אני גם זוכר שהוזמנתי פעם למשחק כדורגל של לגיה ורשה וקומץ אוהדים הניף לעברי שלט שעליו כתוב 'העבודה משחררת'. אבל אלה באמת השוליים".

עושה רושם ששגריר ישראלי בפולין מתעסק בעיקר באנטישמיות ובזיכרון השואה.
וייס: "נכון. הוא בעצם שליח של העם היהודי. והוא לא במשרה רגילה אלא במשימה. בשליחות. אנחנו נעים ונדים ברחבי פולין, משתתפים בכנסים, בהעלאת זיכרונות, בחלוקת תעודות. ההיסטוריה היהודית נמשכת, רק בלי היהודים. חוץ מזה, רוב העיתונות נזהרת מאוד מלתקוף את ישראל באופן ישיר. זה ממש לא כמו ה-CNN או ה-BBC. הרבה יותר קל לשגריר כאן מאשר לזה בלונדון או בוושינגטון. הפולנים יודעים שהם התנהגו לא בסדר כמדינה ושרוב היהודים נרצחו על אדמתם".

"כשגריר אני לא לגמרי מסכים עם שבח", אומר רב-נר, שיסיים בקרוב קדנציה של חמש שנים כשגריר בוורשה. "זה נכון שנושא הזיכרון מאוד חזק פה. השנה יגיעו 70 אחוז מתלמידי י"א ובחלק מהמשלחות ישתתף גם נוער פולני, כדי לחשוף בפני התלמידים גם את פולין החדשה, הדמוקרטית והמודרנית. בכל חודש יש לנו לפחות שני טקסי הענקת מדליות לחסידי אומות עולם ועוד ארבעה-חמישה אירועים שקשורים לשואה, אבל למרות שמאוד קל ליפול למלכודת הרגשית הזאת, השגריר פה חייב לדאוג לאינטרסים העכשוויים של ישראל".

"לאחרונה למשל אנחנו עובדים על הכנסה של גבינות פולניות לשוק הישראלי, מנסים לקדם את התיירות בין המדינות ומנצלים את העובדה שהמחירים בקניונים כאן נמוכים ב-50 אחוז. פולין היא אחת המדינות היותר ידידותיות לנו באיחוד האירופי. יש לנו יחסים כלכליים, ביטחוניים ואירועי תרבות וחינוך משותפים, לאו דווקא בנושא השואה".

אז מה השורה התחתונה מבחינת יהודי פולין נכון להיום?
וייס: "אפשר לומר שהשואה הפכה להיות תעודת הזהות של העם היהודי יותר מהדת, וזה כולל גם את יהודי פולין. צריך לדון בשאלה האם היטלר הוא זה שאמור להגדיר לנו את הזהות או לא, אבל כשיש כל כך מעט יהודים אי אפשר להצביע באמת על תופעות. סבר פלוצקר אמר לי פעם שמבחינת יהדות פולין, אנחנו בראשית הסוף. יש עוד נוכחות קצרה, אבל בגדול, היהדות בפולין הגיעה לקצה".