קשה שלא להשוות את שמוליק לשד לדמות הנווד שגילם צ'ארלי צ'פלין בסרטיו האילמים. הבגדים הרחבים, הבעות הפנים המשונות, הנפש החופשייה והרצון האובססיבי להצחיק את העולם בכל מחיר. אם בסרטו "הבהלה לזהב" היה צ'פלין מוכן לאכול את סוליות נעליו, הרי שללשד אין כל בעיה ללבוש פיג'מה צבעונית, לחבוש כובע אקסטרווגנטי על ראשו ולקשור לרגליו מגשי מתכת ופומפיות ישנות, רק כדי לסחוט עוד חיוך מעובר אורח מזדמן.

אלא שלעומת הנווד הצעיר יחסית, יחגוג לשד בעוד כחודשיים 103 שנות קיום. למרות גילו, קשה שלא לתהות אם הוא סובל מסוג של היפראקטיביות קיצונית, האופיינית יותר לילדים בני חמש. בשיא החום הוא צועד במרץ לכיוון הגינה הציבורית הסמוכה לביתו - מכתפו משתלשל אקורדיון קטן, ומגרונו בוקעת קריאת יודל מסתלסלת וארוכה, שהייתה משאירה רבים אחרים חסרי נשימה.

לרבים מתושבי חיפה ותל אביב הוא מוכר בתור הליצן המשוגע. לשד מסתובב בבתי אבות, ברחובות הראשיים ובתחנות הרכבת, מכור לתגובות של הקהל כלפי יצירותיו המוזיקליות ולמראהו המוזר. אולם מאחורי הדמות יוצאת הדופן, מעין מקבילה אנושית לשפן של אנרג'ייזר, מסתתר סיפור חיים יוצא דופן ונוגע ללב. הבריחה של לשד מגרמניה הנאצית, המחלות הרבות שבהן לקה עד גיל 55, הקשיים הכלכליים, ניסיונות ההתאבדות, האשפוז בבית החולים לחולי נפש, וההחלטה להפוך את החיים על פיהם בעקבות ספר אחד שקרא בשקיקה.

לאחרונה הוקרן בערוץ 10 הסרט "פנטסטאיש", הבוחן את חייו של לשד, ילד-זקן, המסרב להיכנע לתכתיבי החברה ומתעקש להישאר תמיד שמח.

>>> רוצים לקבל ניוזלטר של מעריב השבוע? הירשמו כאן


"אני מתייבש אחרי המקלחת באוויר החופשי, בלי מגבת". לשד. צילום: רענן כהן

תרגילים, פילוסופיה וראש שום 

שמוליק לשד נולד ב-18 ביולי 1911 בעיר קאליש בפולין. כשהיה בן 3 עברה המשפחה לגרמניה, שם למד לשד פחחות, אינסטלציה ובניית גגות. בשנת 1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון, ברחה המשפחה לפלשתינה, כשהיא מותירה אחריה את לשד בן ה-22.

"רק אחרי חודש הצלחתי גם אני לברוח לארץ ומצאתי את הורי וארבעת אחי בחיפה", מספר לשד בצלילות מדהימה. "גרנו בצריף בשכונת חליסה, כשמסביב הכל חול. היה קשה בהתחלה, כי הערבים עשו כל הזמן בום בום. פעם הגיע אלינו ילד ערבי עם צינור שני צול וחומר נפץ, וזרק את הפצצה לתוך הבית".

לאחר ניסיון הפגיעה במשפחה, החליט אביו של לשד לבנות בית מסודר ומוגן. "בזכות אבא הכרתי את אשתי, רות", עולצות עיניו התכולות של לשד. "הלכתי איתו לקנות בלוקים בעסק של אבא שלה ומיד התאהבתי. היא הייתה יפה, בלונדינית ומלאה במקומות הנכונים".

לאחר כשנה התחתן לשד עם רות, ונולדו להם שלושה ילדים. בהתחלה הייתה המשפחה מאושרת. לשד הפך לאינסטלטור מוכר בחיפה, רות עסקה בניקיון. חייהם התהפכו כאשר לשד לקה בקדחת. אחר כך החלו כאבים חזקים במפרקים ובהמשך בעיות בריאותיו. "אני חושב שעד גיל 55 הייתה לי כל מחלה אופיינית לאותם ימים", מספר לשד.

"הייתי חולה וחלש, וכל היום שכבתי במיטה מבלי יכולת לזוז. ימים שלמים לא היה אוכל בבית והילדים היו רעבים. הייתי מיואש, חשבתי שאולי יותר טוב למשפחה בלעדי, וניסיתי להתאבד. חתכתי את הוורידים עם סכין". לשד נשאר בחיים, אבל אושפז בבית חולים לחולי נפש. כשהשתחרר היה שבר כלי, וכל לילה חיכה למוות. התפנית בחייו נעשתה הודות לאחיו, משה, שהגיע לבקר ובידו הספר "תמיד בריא", מאת ד"ר רוברט ג'קסון.

"היה לי משעמם אז פתחתי את הספר", מחייך לשד בפה נקי משיניים. "כל הלילה קראתי ולא הצלחתי להפסיק. זה ספר שמדבר על תזונה, תרגילים ופילוסופיה שאמורים לעשות אותך מאושר ולהרחיק ממך את המחלות. כבר בבוקר עשיתי את התרגילים שמיועדים לרגליים. לאט לאט עשיתי גם את התרגילים לשאר הגוף עד שקמתי מהמיטה והלכתי 20 מטר. אחרי חצי שנה כבר צעדתי 20 קילומטר בלי בעיה".


אוכל כל יום ראש שום שלם. לשד. צילום: רענן כהן

לשד חזר לעבודתו וצירף אליו שותף. "אנשים לא תמיד שילמו לי ולא היה נעים לי לבקש את הכסף", הוא צוחק. "השותף שלי היה סוחר ובזכותו הרווחתי ויכולתי לבנות בית חדש במרכז הכרמל. באותם ימים הרגשתי בפעם הראשונה שאני בריא. אנשים ביקשו שישה עותקים בחנות ספרים ישנה וקניתי את כולם. אחד השארתי לעצמי".

לפתע פונה לשד למירה, המטפלת המסורה המלווה אותו 18 שנה. "תביאי לי את הספר עכשיו", הוא מבקש בקול מתפנק. בידיים רוטטות הוא מרפרף בין העמודים המצהיבים ומלטף בעדינות את הכריכה.

אתה עדיין עושה את התרגילים המתוארים בספר?
"כבר לא כל כך. עד לפני כמה שנים עוד הייתי הולך בבוקר לים ועושה את התרגילים שם, אבל היום אני רק מקפיד על התזונה, על שתיית תה ללא סוכר בבוקר, ואני גם מתייבש אחרי המקלחת באוויר החופשי, בלי מגבת".

מה הכי בולט בתזונה שלך?
"השום. המון שום. כל יום אני אוכל ראש שלם".

"כל המשוגעים הם כמעט בסדר"

בעקבות הספר והשיפור בבריאותו, החליט לשד להפיץ את משנתו בדרך יצירתית. בגיל 60 חבר לליצן אחר מחיפה, ויחד הופיעו השניים במוסדות סיעודיים ובגנים ציבוריים. לשד בכינור, החבר עם אקורדיון, שניהם בבגדים צבעוניים. "מילדות אני אוהב לנגן", אומר לשד. "היה לי פסנתר כשהייתי קטן. היום אני מסתפק בהרמוניקה שלי ובקסילופון".

ההרמוניקה, מעין אקורדיון קטן, מונחת בחדר השינה של לשד, מול מיטתו. קשה להבחין שמדובר בכלי נגינה. מירה, על פי בקשתו של לשד, עטפה אותו בשלל פרחי פלסטיק וסרטים צבעוניים המסתירים את הלחצנים. במרכז החדר מוצב שולחן ביליארד ירוק, כאילו היה זה חדר של נער מתבגר. אין יותר מאושר מלשד כאשר מירה או אחד המבקרים מוכנים לשחק עמו. עיניו בורקות והוא מסתובב בדירה כמו ילד בן 5 שקיבל שקית סוכריות.


מנגן מילדות. לשד. צילום: רענן כהן

"ראית כבר את שולחן הפינג פונג שלי?", הוא יורה ולא מחכה לתשובה. "בואי תראי את הקסילופון, וגם את הציורים שעשיתי בזמן שהייתי מאושפז בבית החולים לחולי נפש". לשד מביא מהמטבח שתי כפיות ובמשך דקה ארוכה מנגן בקסילופון נעימה שחיבר, תוך נפנוף ידיו בווירטואוזיות של ברמן מיומן. בסיום הנגינה הוא מקנח בסלסול יודל ארוך וצווחני. לפתע מבקש לשד לצאת לרחוב ולנגן בפני אנשים.

בסבלנות אין קץ עוזרת לו מירה לעטות את תלבושת הליצן שתפרה עבורו וחובשת לראשו את הכובע שנראה יותר כמו עוגת חתונה אימתנית. רק אז נראה לשד מאושר באמת. גוו מזדקף, ואת המדרגות לרחוב הוא גומע שתיים שתיים. מולו עוברת קשישה כבת 80 עם מקל הליכה. "תראי את זו, איזה זקנה", הוא לוחש על אוזנה של מירה, רגע לפני שהוא מתיישב על הספסל ופוצח בשירה רמה.

"אני זקן בעיני האנשים, ואף אחד לא נותן לי עבודה", הוא לוקח הפסקה בת דקה. "אז מצאתי לי עבודה ואנשים אפילו נותנים לי מטבעות. אני מעדיף לתת את הכסף הזה לכאלה שאין להם, כי לעולם לא אשכח את הימים שלא היה לי מה לאכול". לרגע נראה לשד מהורהר, אך תוך עשירית השנייה הוא פותח בשרשרת שירי ילדים בליווי העוויות, הגורמים לפעוטה בעגלה לבכות בהיסטריה. הוא, בתגובה, פורץ בצחוק.

אין ספק שלשד הוא בדרן בכל רמ"ח אבריו, אולם נראה כי לא כולם נהנים מהפתיחות והרוח החופשית שהוא מפגין, במיוחד תושבים מגרמניה שעל דלתם הוא מתדפק במפתיע. מבחינתו, ברגע שפגש בהם ושכנע אותם לתת לו את כתובתם, הם הפכו לחבריו. בסרטה של הבמאית עופרה שראל-קורן עומד לשד בבגדי הליצן בפתח ביתו של גרמני זועם, המפנה כלפיו אצבע מאיימת ומבקש ממנו להסתלק מחצרו.

הסצינה צובטת את הלב וקורעת את הבטן, אולם לשד אינו נעלב. הוא אינו מגיב בכעס גם כאשר הכרטיסן ברכבת מחיפה לתל אביב מבקש ממנו בקוצר רוח להפסיק לנגן, למרות מחיאות הכפיים של הנוסעים. "מותר להם לא לרצות לשמוע אותי", הוא אומר בהשלמה, "אבל אני בא רק כדי לעשות שמח. כשהסדרן מבקש שאשתוק, אני שר בשקט-בשקט. הם מפסידים ואני מרגיש פנטסטיש".

יש אנשים שמכנים אותך משוגע?
"אז אני עונה להם שכל המשוגעים הם כמעט בסדר".

אתה לפעמים חושב על הגיל שלך?
"לא. אני מרגיש צעיר. אני מאמין שאחיה עד גיל 110, אלא אם החור באוזון או המלחמות יהרגו אותי קודם. פעם היה פשוט יותר. לא היו פצצות אטום או זיהום אוויר".

ומה אחרי 110?
"עוד לא החלטתי, זה תלוי כיצד ייראה העולם". פתאום לשד שוב קופץ ובעיניו נדלק אותו זיק שובב. נכון שאני מצחיק?", הוא שואל. "יש שלושה אנשים מצחיקים בעולם. צ'ארלי צ'פלין, הליצן אולג פופוב ואני. אבל רק אני חי".


"מאמין שאחיה עד גיל 110". לשד. צילום: רענן כהן

הסרט "פנטסטאיש", הממומן על ידי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, יוקרן בקרוב בסינמטקים ברחבי הארץ, ולאחר מכן יופץ גם בחו"ל. הרעיון להפוך את חייו הלא שגרתיים של לשד לסרט תיעודי הינו של הבמאית שראל-קורן, שהבחינה בו במהלך ביקור בחיפה. במשך חמש שנים ליוותה הבמאית את לשד ומירה, ולאורך תקופה ארוכה ניסתה לשכנע את ערוצי הטלוויזיה כי לא מדובר בקוריוז.

"ידעתי שמדובר בהזדמנות יוצאת דופן", אומרת שראל-קורן. "לו לא יצרתי את הסרט, זה היה פשע דוקומנטרי. שמוליק הוא אדם ששובר כל סטריאוטיפ אפשרי מבחינת זקנה ודרך חיים. הוא חי את הרגע ומתעלם מהתכתיבים של החברה. עניין אותי להנגיש אותו לצופים, בעיקר לאלה החושבים שהוא המשוגע העירוני. הסרט מקלף מעל שמוליק את השכבות כמו בצל, ואז נגלה האדם האחר.

"שמוליק בעיני הוא כמו הדמות של בילבי, הספר שהיה אהוב עלי בילדותי, שעשתה מה שרק רצתה ללא חשבון. גם לשמוליק אין בושה, וההתנהלות שלו נובעת ממקום תמים ונקי. כאשר הוא יוצא לגינה הציבורית, מרגיש שמוליק כמו כוכב רוק שמופיע בפני אלפים. בעיני הוא מחזיר את הכבוד למילה 'זקן'. כעת לא יהיה קל למצוא נושא חדש שלא ייפול מהסרט על שמוליק לשד".