כמה ימים לפני שגורש מביתו, הטמין אלי ויזל שעון בחצרו. רק הוא ידע היכן. ויזל היה אז כמעט בן 16. כעבור 20 שנה, לאחר ששרד את אושוויץ ואת בוכנוואלד, שב לסיגט עיירתו לביקור ראשון. בבית המלון הזול שאל אותו פקיד הקבלה: "מאין אתה?". ויזל השיב: "מאמריקה". אבל הפקיד התעקש: "אני שואל איפה נולדת".

ויזל השיב: "בסיגט". האיש לא האמין שמישהו שנולד בסיגט חי באמריקה וסירב לתת לו חדר. בסוף שלף ויזל פתרון ירוק-מרשרש וקיבל את חדרו הדל. אבל שנתו נדדה. עם אור ראשון שב לחצר נעוריו. חפר, מצא את השעון ושב לקבור אותו. עם סודו. "אז איפה השעון?", אנחנו שואלים את ויזל בראיון סקייפ מביתו בסיגט אל משרדו בניו יורק. ויזל מעביר יד ברעמת השלג הפואטית, חופן את סנטרו בכפו, ממקד את מבטו הפחמי בעורך ה"ג'רוזלם פוסט" סטיב לינדה, אך לא ממש משיב. "הטמנתי את השעון תחת עץ ואיני רוצה שמישהו ימצא אותו". האם גזר על מחוגיו החלדת נצח כדי שישמרו את זכר אותו יום? האם נועדו לסמל לעד את הזמן שאבד מאז?


לא סיפר איפה השעון שקבר. אלי ויזל בצעירותו. צילום: נתן רועי

בשבוע שבו שוחחנו עם ויזל דאגו מוחות קודחים בירושלים לשרבב את שמו לסאגת בוץ ישראלית. כדי לחסום את דרכו של רובי ריבלין לבית הנשיא, ניסה נתניהו להריץ לנשיאות את אלי ויזל. אין זו הפעם הראשונה שחתן פרס נובל לשלום מקבל פנייה כזאת. גם אולמרט, בעבר ראש ממשלה, ניסה וסורב. הפעם נראה שהמאמץ היה אגרסיבי יותר, ממוקד יותר. "נתניהו הפעיל לחץ כבד", גילה ויזל בסוף השבוע האחרון, "אבל שאני אגיד כן? שאני אהיה נשיא מדינה? נו, באמת...".

הידיעה הזאת מעוררת בי תחושת החמצה. הייתי מול ויזל כמה ימים לפני שנודע תמרון נתניהו. ייתכן שאפילו הוא לא ידע אז מה בונים עליו. הבהוב טורדני בשולי המוח ציווה לשאול על הנשיאות. לבסוף ויתרתי כדי לא לעסוק בפוליטיקה חנוונית ברגע ההיסטורי שלשמו התכנסנו.

בחזרה למרתף היין

לפני 70 שנה גורשו יהודי סיגט, ובהם משפחת ויזל, לאושוויץ. ארבע שנים קודם לכן סופחה סיגט שבטרנסילבניה להונגריה, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית. שנים אחדות היה שקט יחסי, אבל באפריל 1944 פלש הוורמאכט להונגריה, ויהודי סיגט רוכזו בגטו.

הבית של משפחת ויזל עמד על גבול הגטו והם המשיכו לגור בו. לא לזמן רב. ב-16 במאי 1944 התחיל הגירוש לאושוויץ. 13 אלף מיהודי סיגט, כמחצית מתושבי העיר, גורשו לאושוויץ. כ-10,000 איש לא שבו משם. בהם גם אמו של ויזל, שרה לבית פייג, ואחותו הצעירה  ציפורה. שתיהן נרצחו עם בואן למחנה. אלי ואביו שלמה-אלישע הוצבו במחנה אושוויץ 3 והועבדו בפרך. כשתותחי הצבא האדום נשמעו ממש קרוב, נהדפו ויזל ואביו לצעדת המוות לבוכנוואלד. האב מת כעבור כמה ימים, הבן שרד. כך גם בית ילדותו, שזה 12 שנה נחשב למוזיאון לאומי רומני.

לרגל שנת ה-70 באו לסיגט בני המשפחות של המגורשים - גם מארצות הברית, מאמריקה הלטינית ומדרום אפריקה - לטקסים בבית העלמין, בבית העירייה ובבית הכנסת. במימון ממשלת רומניה, "לימוד FSU" ו"וועדת התביעות" נחנך "מרתף השואה" שמתחת לבית. מרתף היין של משפחת ויזל יהיה מרכז לימוד לא רק לזכר נרצחי סיגט. גם לזכר כל קורבנות צפון טרנסילבניה. תלמידים, כמעט כולם לא יהודים, יבואו לחוות את הדי הזוועה שריסקה קהילה מפוארת.


בית הקברות היהודי בסיגט. צילום: נתן רועי

הדרך לסיגט עוברת בסאטו מארה, תמונת פספורט דהויה לזכר החסידות שהקים הרב יואל טייטלבוים. לאחר המלחמה עברה חסידות סאטמר לוויליאמסבורג, ועתה רשומים בקהילה רק 103 יהודים. רובם הקימו משפחות מנישואי תערובת. העזובה אינה רק רוחנית. תקרת בית הכנסת זרועה כתמי בטון משיפוצים שלא הושלמו, ולקונצרטים שמתנגנים כאן באים בעיקר לא-יהודים.

אבל כשהערב ירד, בקעה מהמוזיאון היהודי שירת הגבעטרון. "באה מנוחה ליגע". בחזית המוזיאון ראיתי זוג חסידים, אבל לא ממש. הפיאות והשטריימל נשכרו מהתיאטרון ואת הריקודים המסורתיים למדו באותו בוקר מיוטיוב. ראש הקהילה ניקולאי דקסי כיבד אותי במצות שנשארו מפסח והכיר לי את בתו פטרישה. סייפת שהוא מאוד גאה בה. "במכביה צעדה בראש  המשלחת הרומנית והחזיקה את הדגל".

סיגט מקבלת אותנו בטפטוף עיקש. הגשם אינו מסיר את האבק מהחזיתות אלא משחיר אותו. עוד שעה שבת וברחובות זרות מעיקה. "העיירה שהייתה פעם שלי - איננה שלי יותר", כתב ויזל בשובו מביקורו הראשון כאן, "שוכנת לה עתה עיירה קטנה ונידחת, מכונסת בתוך עצמה, כנפחדת ממשהו, כמבוישת במקצת, כשומרת חטא וסוד קדומים: עיירה שפעם הייתה שלי ושמה סיגט...". בראיון המצולם יאמר שסיגט מעולם לא עזבה אותו. "שבת בסיגט, אין כמותה בעולם".

חסידות סיגט המחמירה קמה במחצית השנייה של המאה ה-19 בגליציה ובהונגריה. לאחר השואה התמזגה עם חסידות סאטמר. סיגט עברה כמה פעמים בין הונגריה לרומניה, אך תמיד נותרה יהודית. בתי כנסת, מרכזי עזרה, שלוש ספריות יהודיות עם 10,000 ויותר ספרים. "עם המשפחות שהגיעו לטקסי הזיכרון, תחזור סיגט ולו לשבת אחת להיות עיר יהודית". למשפט המנחם הזה אחראי ד"ר יואל רפל, מנהל ארכיון אלי ויזל באוניברסיטת בוסטון. ויזל עצמו  יושב כבר שנים בניו יורק. אבל יוקרתו האמריקאית ומעמדו הגלובלי מקרינים במידה רבה על עירו. "ללא הפעילות של אלי ויזל", אמר חיים צ'סלר, מייסד "לימוד FSU", "איש לא היה יודע על סיגט".

ברוסיה מסוכן לא פחות 


בלעדיו, איש לא היה יודע על סיגט. ויזל. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, זכה ב-138 תוארי ד"ר כבוד וב-500 עיטורים. 107 ספרים ועשרות דוקטורטים נכתבו עליו. בשנה הקרובה אמורים לצאת  עוד שלושה ספרים שעוסקים בו. בכל שנה הוא נבחר לאחד מעשרת האנשים המשפיעים ביותר בחברה האמריקאית. 36 שנה היה פרופ' לפילוסופיה באוניברסיטת בוסטון ומעולם לא החמיץ שיעור. מאחוריו אלפי הרצאות - לעתים באצטדיונים של 16 אלף מאזינים - שנועדו לקבע את זיכרון השואה.

הוא משכים כל בוקר ב-05:00, כותב וקורא עד 23:00. "ישן מעט, אוכל כציפור ושקוע בעולמו הרוחני", אומר לי ד"ר רפל, לשעבר איש "קול ישראל". "הוא לא ה'לייבוביץ' של אמריקה אלא
ה'רוטנשטרייך' שלה". יחסיו עם אובמה חמים. הוא מתחזק מערכת קרובה מאוד עם הזוג קלינטון ועם משפחת בוש - הבן והאב. ויזל אף שמר על קשר הדוק עם הפילוסוף המסתורי "מר שושני". בידיו מכתבים "עם בשר" משושני, והוא מתכוון להוציא ספר שעוסק בו. ויזל היה גם בן שיח קבוע של הרבי מלובביץ'. נהג לשלוח אליו כל ספר חדש. הרב היה מגיב במכתב ארוך ומפורט.

17 שנה היה החברותא של שאול זילברמן, גדול חוקרי התלמוד. מאחוריהם אלפי שעות לימוד משותף. ספרו הראשון "לילה" נחשב לספר מכונן על השואה - יחד עם "יומנה של אנה פרנק". את כל המיליונים מספריו ומהרצאותיו על השואה תרם לישראל. הקים שני "בתי ציפורה" (ע"ש אחותו שנרצחה) לעולים מאתיופיה, בנה ישיבה ע"ש אביו ותרם למוסדות שעוסקים בשואה. אבל אלי ויזל היה מעדיף שלא ייזכר על פעילותו להנצחת השואה אלא על מאבקו להצלת יהודי ברית המועצות.

"אם השואה הייתה השמדה פיזית", הוא נוהג לומר, "ברוסיה הייתה סכנה להשמדה רוחנית". כשאלי ויזל נשאל מדוע אינו גר בישראל, הוא משיב ב"אינני יודע". ואולם אין ספק שאת מסריו - למען ישראל, נגד התחמשות איראן, בעד זכויות האדם - הוא מעביר ביעילות רבה יותר מאמריקה. אין ספק שהוא ראוי להיות נשיא, אלא שהתזמון והסיבות שבגללן פנו אליו מקוממים.

בימים אלה ויזל לא נמצא "בשיא בריאותו", כהגדרת רפל. מאחוריו כמה ניתוחים, על אחד כתב את הספר "לב פתוח". מצבו אף מנע ממנו להצטרף לאירועים בסיגט, אך בראיון המצולם ממשרדו התחייב להגיע לכאן בעוד שנה. 

גם החבר הנוצרי הגיע 

בחצר ויזל מריחים עכשיו עשן. עדיין מסיקים אף שאנחנו באמצע מאי. במרכז החצר מגן דוד מלבנים אפורות. בשוליים עצי אורן גמדיים. לצדם עצי שזיף שפירותיהם דומים כרגע לזיתים ירוקים. לצד אלה צומח בקרבך הדכדוך. נכון להיות עצוב בסיגט. אם תקשיב תשמע את הצעדים הנמהרים, את שקשוק המחבתות שנארזות בצרור הייסורים, את שאגתו החייתית של הקלגס. ממפלס החצר אתה יורד אל המרתף. משפחת ויזל אחסנה בו גם עצים להסקה, תפוחי אדמה, כרוב כבוש - כל מה שצריך לחורף. עד לפני שנה היה המרתף מלא אדמה בגובה המותניים. אבל חיים צ'סלר הבטיח לויזל שבמקום הזה יקום מוזיאון.


חצר ויזל עם המגן דוד במרכז. צילום: נתן רועי

לאחר שקיבל את הסכמתו, בחר באל"מ (מיל') אלי יצחקי לנהל את העבודות. ליצחקי, שנולד בכפר סאיני, לא רחוק מפה, יש חשבון נצח עם המקום הזה. באקציה כאן איבד את אחיו משה בן ה-4, הרשל בן ה-3 ואת כל הדודים והדודות בני משפחת איז'ק. אבל יצחקי פילס לעצמו דרך בין הזיכרונות, גייס פועלים והתחיל לחפור. "במקושים, בידיים, בכל מה שאפשר", מאדימות פניו.

אתה יורד ל"מרתף השואה" ומגלה סיפור בשחור-לבן. תקווה מגומגמת לצד זוועה. לאחר התיל, הדרגשים, הלחיים השקופות, אתה רואה את הנער ויזל עומד על רגליו. אומנם כחוש אבל מוקף חברים בבית היתומים בצרפת.

בקצה המדרגות שעולות מהמרתף מתארגן עכשיו טקס חנוכתו. מיקרופונים, ברכות, כיבודים, היעלבויות. את תשומת הלב מושך איש ששער שיבתו משוך בקפידה לאחור. קוראים לו הרמן קאהן. בא כל הדרך מאוסלו לספר סיפור על שלושה חברים. הרמן היה אז חיים הירש וכיום הוא אימפריית עסקים נורווגית. "שווה איזה 600 מיליון דולר", לוחש לי אחיו ג'וזף. דוד הלבני היה אז דוד וייס וכיום הוא חוקר תלמוד חשוב וחתן פרס ישראל. אלי ויזל היה אז אליעזר, "בלי שום אלי", כדברי קאהן.


הבטיח שיקום מוזיאון וקיים. חיים צ'סלר. צילום: נתן רועי

"הייתי בא לשחק עם אליעזר, אבל מסתכל כל הזמן על אחותו היפה הילדה". מהחצר היו הולכים לחזרות המקהלה. אלי היה אלט והרמן סופרנו. בהופעה שלפני כיפור היה זה חיים הירש שנבחר לשיר סולו את "ונתנה תוקף". אלי, כך יתברר, היה אכול אכזבה. כעבור שנים צלצל לחברו הטוב ואמר: "חיים הירש, עכשיו אני מדבר ואתה שותק. אז תדע לך שלפני ההופעה ההיא התפללתי
שתהיה חולה ואני אשיר במקומך. זה לא קרה, אז כעת אשיר לך בטלפון את 'ונתנה תוקף'". חיים הירש שתק והקשיב.

גם בדרך אל התופת שילבו השניים ידיים. יחד נלקחו לאושוויץ, אך הופרדו לאחר יומיים. כל המלחמה ואחריה לא התראו. בשנות ה-60 היה קאהן יו"ר קהילת יהודי נורווגיה. באחד הימים חנך בניין שהוקם בסיוע הג'וינט. בטקס פנה אליו כתב מניו יורק. "מאיפה אתה?", שאל אותו. 

הרמן: "ואם אגיד לך, תדע? אני מסיגט".

עיתונאי: "יש לי קולגה מסיגט".

הרמן: "מה שמו?".

עיתונאי: "אלי ויזל".

הרמן: "תן לו את כרטיס הביקור שלי. אם זה אותו ויזל - שייצור קשר".

כעבור שלושה ימים דמעו שני החברים באוסלו זה בזרועות זה.

ב-1971 הגיעו יחד לבקר בעירם. קאהן עלה ראשון לתורה, התחיל לקרוא וקולו התנפץ. "תמשיך אתה", אמר לויזל, "אתה חזק יותר". ויזל עלה, התחיל להתפלל ונשבר אף הוא. 


"אלי היה אליעזר". הרמן קאהן. צילום: נתן רועי

חוץ מויזל והלבני, ייצרה סיגט גם שמות אחרים. עמוס מנור (ארתור מנדלוביץ') היה 11 שנה ראש השב"כ. מיכאל בן יהודה מולדובן היה איש מוסד ושותף ללכידתו של אייכמן. "אני נר זיכרון מהלך", אומרת לי בתו, שיאלה קנדל. ה-ש' בשמה לזכר שרה, אחות אביה. ה-י' לזכר סבא יהודה, ה-א' היא של אסתר, סבתה, ה-ל' של לאה, סבת אביה. "וה-ה' בגלל שאני אישה".

שיאלה זוכרת את אבא מדבר בגאווה על תפיסת אייכמן, "אך רק מתי ששאלו אותו". 

מה הוא בדיוק עשה במבצע?
"היה אחראי על איסוף המודיעין כדי לאתר את מקומו. עבד גם על התיק של מנגלה".

בטח הייתה לעבודתו גם משמעות אישית.
"ודאי, אייכמן עסק בהשמדת יהודי הונגריה, וסיגט הייתה אז בהונגריה".

לפני שעלה לרכבת המוות, כך יש כמה עדויות, אמר סבא יהודה, אביו של אביה: "אני יודע שבני ינקום את נקמתי". והבן מיכאל אכן נקם והביא כאמור ללכידת אייכמן. שעות ישבה שיאלה לצד אביה. יחד ראו את כל סרטי השואה האפשריים, "תמיד קיווה שאולי יצוץ מישהו מבני משפחתו". כאן שיאלה עוצרת. טומנת את עיניה המאדימות בכתף של בתה ומשתתקת.

בין האורחים בחצר הדמעות גם יאן פטרוש. מגבעת אפורה, משקפיים עם זכוכית עבה, מקל הליכה ויידיש שוטפת. כשהיידיש מדוברת מפי נוצרי שלמד בחדר עם אלי ויזל זה לא  פחות ממדהים. למשפחת ויזל, הוא מספר, הייתה חנות קטנה. "עם דלת קטנה ופעמון קטן". הקונים לא בדיוק הסתערו על הדלפק. כשמישהו כבר הגיע, גברת ויזל הייתה יוצאת לשרת אותו. פטרוש יזכור לעד את היום שבו סולקו היהודים מבתיהם. לא חמלו על איש. המגרשים חיפשו תחילה זהב בבתים, ואחר כך התירו ליהודים להעמיס מעט על עגלותיהם.

היהודים חסרים לך?
"איך לא? למדתי איתם בחדר".

לסיום נשען פטרוש הנוצרי על מקלו ונותן קולו בתפילה: "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ".

אנחנו עדיין מחכים להם

אנחנו הולכים ברחוב שממנו יצאו המגורשים. מאחד החלונות מציצה אישה. זוכרת את הסיפורים על היהודים. "הנה כאן ממול גר רופא אחד שלהם". מאחורי הווילון אורב בעלה. נוזף בנו ודוחף אותה פנימה. שלא תיצור קשר, שתנתק מגע. "מי יודע מה היהודים האלה רוצים".

צועני גורר עגלת גרוטאות. חושף לעברנו מרפק מדמם. מכונית פגעה בו והמשיכה. "נותנים לי להסתובב כמו כלב, אולי תעזרו, אדונים?". כנוצות מרוטות נוחתות עליו תפרחות הזרעונים הלבנים מעצי הדולב.

"לכאורה הכל נשאר בסיגט, עומד כמקודם", כתב אלי ויזל, "כלום לא נשתנה, רק מעט התחדש: אותם הרחובות, אותם הבניינים, אותן הכנסיות והבתים המיושבים. והשוק הומה מרוב  איכרים ועקרות בית: אותו המיקוח, אותן הצעקות. שניים אוחזין בסל ירקות: כמה? יקר מדי, השכן ימכור לי בזול יותר. היי, גברתי - הרי גם אני צריך לחיות! הרי גם לי יש אישה וילדים! לבסוף מסתדרים".

את השוק סורק עכשיו ראש העיר אובידיו נמש. עוד מעט בחירות לפרלמנט האירופי ונמש במין חליפת-מחוך, לא מפספס דוכן. מחליף מילים עם האיכרות שרוכנות אל צרורות הצנוניות, שבוררות עגבניות בגודל כדורי טניס, שמפרידות את ערמות הבצל הירוק, שמקפיצות בכפותיהן את סלסילות התות.


"בצלמכם בראתם את סיגט שלנו". ראש העירייה נמש. צילום: נתן רועי

"ההיסטוריה של עירנו היא ההיסטוריה שלכם, בצלמכם בראתם את סיגט שלנו", אומר  נמש. היהודים גורשו מסיגט מאותה תחנת רכבת שעדיין שולחת קרונות לדרכם. אבל עכשיו המרצפות אפורות יותר, אכולות יותר, טחונות במלתעות הזמן. אני עומד על הרציף מנסה לשחזר את הרגע. היבבות, הגניחות, הצעקות, לאיזה כיוון בדיוק נסעו? "אושוויץ זה שמה, אדון", אומר הקול שמאחורי. בעל הקול הוא פדייה פרוקוב, לשעבר טייס בחיל האוויר הרומני וכיום עובד של הסוכנות. "פדייה שלי", מכנה אותו אלי יצחקי.

לרציף נכנסת הרכבת לבוקרשט. חצי יום ועוד לילה יעשו בה נוסעיה. המנועים עובדים על טורים נמוכים. כשהנהמה גוברת, הרכבת יוצאת נחושה לדרך. אף שאין קטר, זה נשמע כמו אז. "13 אלף איש בארבעה משלוחים יצאו מכאן", אומר ראש העיר, "אנחנו עדיין מחכים להם".