"תחשוב איזה מזל יש לאנשים שהביאו את הסכם אוסלו, שלא היה אז פייסבוק או אינסטגרם", העלה יותם זמרי נקודה מעניינת. "אתה יודע מה היה קורה אם תמונות מהפיגועים היו עולות לרשת ישר אחרי? החברה שלנו הייתה נראית היום לגמרי אחרת".

מאז חטיפתם של שלושת תלמידי הישיבה, ביום חמישי שעבר, זמרי הוא לוחם רשת מרכזי. כמו מטוס קרב הוא יורד על מגיבים מטעם השמאל ומפציץ אנשים שמנסים לטעמו להסיט את הדיון מהמסלול. מגויס כולו למלחמת הסברה.

שדה הקרב מתנהל בעיקר בפייסבוק. "אני מחפש עימותים", הוא מודה. "אבל במקרים כאלה אני בדרך כלל נמנע מהם. מה שראיתי שעתיים אחרי פרסום האירוע, הקפיץ לי את הפיוז. פוסטים של עיתונאים כמו חיים לוינסון ("הארץ") ורענן שקד ("ידיעות אחרונות").

‘ברגעים כאלה לבו של כל הורה בישראל אומר לו אותו דבר: 'פאק, המטורללים האלה לוקחים איתם את הילדים שלהם לגור בשטחים', זה מה ששקד כתב. הזוי. לי יש כעס, אבל זה חשף גם כעס של המון אנשים על התקשורת".

למה הפכו השמאלנים למטרות נייחות ברשת?


מדעות שמאלניות לבית היהודי. יותם זמרי. צילום: אסף קליגר

עוד פעם אנחנו?
"יש את המגננה הקבועה כשאתה אומר את זה לאיש תקשורת והוא: ‘אה, עוד פעם?' הרבה פעמים היא אשמה. במקרה הזה רמת התגובות הגיעה מחינוך של שנים שהחבר'ה הנעדרים שווים פחות.

הם מצולמים אחרת, יש להם כיפה, תלמידי ישיבות, נחטפו בהתנחלות. פתאום מדברים כאן על טרמפים. מי מדבר על הדברים האלה עכשיו, מישהו דיבר על נסיבות חטיפתו של גלעד שליט? רק חמש שנים לאחר מכן בן כספית הוציא והיה רעש. אז עכשיו מדברים איתי על תרבות הטרמפים? אין אחדות בעם ואין נעליים. לא מרגיש את האחדות שהייתה פעם באירועים דומים".

תקשורת של מיעוט

אפשר היה לחשוב שזמרי גר באיזה התנחלות לא מוכרת והולך ברחוב עם עוזי ודובון, אבל לא. מדובר בבחור חילוני, בן 31 , שמתגורר בצנטרום של תל אביב. עובד למחייתו במשרד פרסום
שאגב הגיע אליו דרך הפעילות הענפה ברשתות החברתיות.

"בדרך כלל אני כותב פוסטים מצחיקים על זוגיות וספורט", הוא מספר על עצמו. "אוהד מכבי חיפה, אבל עכשיו הנושא הזה בוער בי. אנשים פונים אלי ואומרים: ‘תודה, סוף סוף יש מי שכותב את מה שאנחנו חושבים'".

זמרי, שגדל בעפולה, מספר שבצעירותו הסתובב דווקא עם דעות שמאלניות מגובשות, אבל איפשהו, בשנות ה-90, כשאוטובוסים החלו להתפוצץ, החשיבה השתנתה. היום, לדבריו, הוא הכי קרוב לבית היהודי בלי לחבוש כיפה.

"הרבה מדעותי מגיעות מההתנגחות עם המיינסטרים התקשורתי", הוא מספר. "התקשורת מאוד מעניינת אותי באחידות שלה. הרי מי יושב באולפן שישי, מדורת השבט? אמנון אברמוביץ',
ערד ניר ורינה מצליח שאמרה: ‘אם היינו משחררים את המחבלים בפעימה הרביעית, אולי זה לא היה קורה'. אהוד יערי, שלא מתערב בדרך כלל, שאל אם היא רצינית. יש נתק עצום ואין אלטרנטיבה.
ערוץ 1 עושה עבודה נהדרת ברמה החדשותית, אבל יש לו כזו סטיגמה מחורבנת, שאף אחד לא רואה אותו".

אם כן זמרי מגויס למאבק הסברתי עם צבא פרטי שעוקב אחריו. יש לו כמה אלפי חברים בפייסבוק והוא כל הזמן בתנועה ברשת, נאבק ומצליף כשאחריו מצטרפים רבים לחגיגה על הפיד התורן
של השמאלן שחטא. 

אתמול הוא כתב "עשיתי לעצמי כלל נחמד כזה, שבכל פעם שחנין זועבי, או אחמד טיבי, אומרים משהו מטומטם, אני שם שקל בצנצנת שנמצאת על המקרר בבית שלי ואז אחרי שעובר קצת זמן,
יש לי מספיק כסף כדי לדפוק את הראש בקיר ולא להבין מה הם עושים בכנסת לעזאזל".

קצת לפני זה הוא נכנס ביו"ר מרצ, זהבה גלאון. "ראיתי עכשיו את זהבה גלאון באולפן ערוץ 2", כתב. "ראיתי לפני שעה את זהבה גלאון באולפן ערוץ 1, ראיתי את זהבה גלאון 76,894 פעמים בערך ביומיים האחרונים באולפני הטלוויזיה. מישהו יכול להסביר לי למה חברת כנסת, שמפלגתה מונה שישה מנדטים, נמצאת שם כל כך הרבה?"

שאלתי את זמרי אם הסגנון לא בוטה מדי. "איש ציבור לא נהנה משום חסות, כל עוד זה לא גובל באלימות", ענה.

"אבל ביקשתי בלי קללות בוול שלי. היחידים שחסמתי היום אלה אנשים שקראו להתעלל בחנין זועבי. מסר לא צריך להיות גס או תקיף, ואני חושב שזה מה שמרגיז רבים. הם רגילים לשיח אגרסיבי ומתלהם והרבה יותר קל להם להתמודד עם קללות ועופו לעזה. אני לא נמצא בנקודה הזאת.

נותנים פייט

אבל האופי הלוחמני גורר גם עימותים. פינג פונג של עקיצות. עמיר שיבי, מגיב בכיר מצד שמאל, העלה תמונה של שלושה אנשים קשורים, ראשיהם מכוסים ולידם עומדים ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר נפתלי בנט עם קלצ'ניקוב ביד. האירוע ישר גייס את זמרי למלחמה. 

"כתבתי שאם רבין במדי אס.אס זו הייתה הסתה, אז גם זו הסתה ומישהו צריך לעשות מעשה", הוא הסביר. "הפער בין הימין לשמאל עמוק גם בלי האירוע, ואני לא חושב שזה הדבר הכי נורא בעולם.

"אני אוהב את הוויכוח, ואני לא מתווכח עם אנשים שהם לגמרי פוסט ציונים, קיצונים. הם לא מעניינים אותי. הוויכוח שלי הוא עם השמאל הציוני. צריך לדבר אידיאולוגית. ברשת אין עדיין שוויון,אבל שם אנחנו נותנים להם פייט. אני בטוח שאצל הערבים אין ויכוחים כאלה, לפחות לא בפומבי". 

ע

אתם לא סוג של משטרת מחשבות?
"זו זירה פתוחה ואין מישהו שמונע מאחר לכתוב מה שבא לו. לא ביקשתי מאף אחד להוריד את מה שכתב. שיתפתי אנשים רק בדברים שנכתבו תחת ההגדרה של ‘פאבליק', כאלה שרצו שכמה
שיותר אנשים יקראו אותם. מה שנאמר במסגרת פרטית, לא ממש מעניין אותי".

לא ירדת על אנשים פרטיים?
"אולי רק פעם אחת וגם מישהי ספציפית שייחלה למותי, אבל כשאיש תקשורת משתף, זכות הציבור לדעת". 

יש דיבור ברשת
זמרי מגדיר את עצמו כמכור לרשת. אם לא מחשב, אז המכשיר הסלולרי תמיד צמוד אליו. הפעמים היחידות שהוא לוקח הפסקה זה במשחקים של מכבי חיפה, אבל עכשיו יש פגרה בליגה והרבה עבודה.

"הרשת העלתה את השיח בשבע רמות", הוא ענה כששאלתי אותו אם כל העיסוק האובססיבי הזה טוב. "אנשים מתווכחים על הכל. שני יהודים, שלוש דעות. אף פעם לא חשבתי על עצמי במונחים גדולים כמו מעצב דעת קהל, אבל כן, אני כותב את דעתי.

"תמיד הייתי דעתן, ואני לאט־לאט בתקשורת יותר מכם. הפייסבוק הולך ומחליף את העיתונות, למרות שאני עדיין מאמין בפרינט. מה שאני עושה זה כמו מכתבים למערכת שפעם היית צריך לכתוב גלויה, והיום אתה רק מקיש ‘אנטר' וזהו".

אתה מבקר גם את הצד שלך? גם שם נעשות טעויות. 
"בהתנתקות היו עשרות כתבות על כמה המתנחלים יהרגו חיילים ויפוצצו את המדינה. מי שעמד במבחן בגבורה זה הצד שמציירים אותו כאלים. פינו 10,0000 ולא נפגעו אנשים כמו שנפגעו בהפגנות בבלעין, ואני עדיין מבקר את הימין. הייתי רוצה שהנוף התקשורתי ישתנה. לא הייתי רוצה שכל האנשים יחשבו כמוני, אבל שהדעות של ציבור שלם ייוצגו".

זמרי הוא כבר אושיית רשת ותיקה. הוא לא זוכר אם התחיל במלחמת לבנון השנייה או במבצע 'עמוד ענן', אבל הוא כבר שם מוכר, אנשים עוקבים אחריו ויש לו תוכנית סאטירה שבועית עם עוד כמה חברים בגל"צ ‘סטטוס קוו', מדי יום חמישי.

השבוע, אגב, הם ביקשו שהתוכנית לא תשודר בגלל המצב. "זה לא נעים להריץ עכשיו דאחקות", הסביר. כשישבנו בבית הקפה שאלתי אם מדינת תל אביב, שבה אנחנו נמצאים, לא מנותקת כפי שמאשימים אותה. "מי גר בת"א? רק אנשי פריפריה", צחק. "אני לא בטוח שזה מרוע. זה הקצב של העיר הזו, שהוא טיפה אחר".