אשתי דליה שאלה למה אני לא מסתיר את גילי", צוחק אביגדור קהלני בסיום חגיגות יום ההולדת ה-70 שלו. "אמרתי לה שאין מה להסתיר, זה ממילא כתוב באיזה מקום, ומכיוון שאני מרגיש פנתר ונמר, אני גם לא מתבייש. אבל מה עם הגיל שלה? הרי יש לנו ילד בן 47 עוד מעט. אז אמרתי לה: 'תספרי שהוא מהאישה הראשונה'".

פעם, כשהיו אומרים "אביגדור", לא היו שניים. היה רק אחד. קהלני היה כמו בר כוכבא בשבילנו. עיטור מופת במלחמת ששת הימים, עיטור גבורה במלחמת יום כיפור, וכבר בגיל 31 עשו עליו תוכנית "חיים שכאלה". אבל קהלני גילה שגם שדה הקרב האזרחי יכול להיות אכזרי. הוא ניסה את כוחו בפוליטיקה, אבל הרזומה העשיר לא עזר לו במלחמות הסכינאים. היום, בגילו המתקדם הוא מתפקד כיו"ר האגודה למען החייל, די רחוק מאור הזרקורים, אבל טוב לו.

"יש לי פה ושם 'קרעכצן' של הגיל, אבל זו תוצאה מהפציעה שעברתי במלחמת ששת הימים", הוא מעדכן. "בכל זאת, 17 ניתוחים עברתי, החלפתי ברך, אבל חוץ מזה אני מרגיש בשיא אוני ביכולת החשיבה, היצירה, הריכוז והמחשבה. יש לי עשרה שירים ברדיו, חמישה ספרים שכתבתי. אני עומד על במות ונואם ללא פתק. חשבתי שבגיל 70 צריך פיליפינית צמודה. כנראה שלא. אני מתאמן, אוכל נכון. לחץ דם בסדר, כולסטרול גם. שום כדור אני לא לוקח ואם יש כאב חזק ברגל, אני אומר שזו הבעיה של הרגל ולא שלי".

אתה בגיל שבו צריכים לשבת ולנוח. "אני אומנם נתלה באילנות גבוהים, אבל גם אם הנשיא שמעון פרס ייצא לפנסיה הוא יכול לקמול, ואני מקווה שהוא לא. הנושא של הפנסיה זה מעין 'שב, תנוח ותחכה ליום שבו תחזיר ציוד'. זה הורג אותי. תן לי חמש דקות ואני מיד כותב שיר. לא יכול לנוח. יכול להיות שאלה טראומות שאני סוחב מאז שקברתי את מרבית חבריי בגילאי העשרים. אני לא יכול לשכוח את התמונה שבה אני זורק חול על ארונם ואומר לעצמי 'רגע, הם לא שתלו שתיל, לא גידלו ילד. לא השאירו דבר, וכולנו נועדנו להשאיר משהו רוחני, יצירתי'. אז אני לא יודע היום לשחק שש-בש, ולא לשחק קלפים ובטח שלא להמר. יש לי כל כך הרבה דברים לעשות".

>> רוצים לקבל ניוזלטר של מעריב השבוע? הירשמו כאן


"לא יכול לנוח". קהלני. צילום: רענן כהן

החיים עוברים מהר?
"וואו. בכיתה ו' השנה לא עברה לי במהירות כזו. החיים עוברים מהר מאוד. מהר מדי. ולכן כשאתה עובר בפרדס תקטוף עוד ועוד מהפירות. אין מה לעשות, שלא תתחרט אחרי זה. והעיקר, תשיג בלי לדרוך על חברים".

היית קרוב כמה פעמים למוות, תאר לך שהיית מפסיד את מה שעברת. טוב למות בעד ארצנו?
"טוב שהאויב ימות בעד ארצו. זה יישמע לך מוזר. בטח תגיד שהאיש הזה דפוק ושצריך לאשפז אותו, אבל אני חשתי כמו חבריי ששכבו בארון. הם שכבו עם ידיים משולבות, חברים טובים, כמו אחים. פחדתי שאני אשמע את הבומים של היריות ואגיד, 'סליחה, עוד לא הספקתי'. לכן אני רואה את הצורך הזה לגעת בכל דבר, לעבור כל חוויה. לפני כמה שנים נסעתי עם הנכד שלי לטיול ג'יפים. טיפסנו על איזה מקום והוא ביקש לרדת. אמר, 'זה נורא מפחיד'. עניתי, 'מה מפחיד, זה כלום'. והוא פנתר, רוכב על אופנועי שטח, אמר, 'סבא, יש אנשים שנולדו עם פחד, אתה לא מסוגל להבין את זה'".

הוא צדק?
"מפקדים יותר אמיצים מחיילים, לא בגלל שחייל פחות אמיץ, כי המפקד הוא כמו שחקן על במה. יהיה לו כאב ראש או כאב בטן והוא ימשיך לשחק כי מצפים ממנו. לכן למפקדים יש יכולות שהם לא מודעים אליהן. לי באופן אישי הייתה בעיה במעבר ממלחמת ששת הימים ליום כיפור. היו לי המון סימני שאלה שלא גיליתי לאיש. חששתי שיש לי איזו פוסט-טראומה שמונחת במוח האחורי וברגע האמת אני אשתתק".

למה אתה מתכוון?
"בששת הימים, בפציעה, היציאה שלי מהטנק הייתה תוך כדי אש, ושניים מחבריי נשרפו בפנים. לחזור לטנק ביום כיפור - זה היה מבחן אומץ ויכולת להתגבר. כשהתחילה המלחמה פתאום התייבש לי הפה. שתיתי מים כי הרגשתי איך החך נדבק. אמרתי, 'הלו, מה זה צריך להיות?' וככה נכנסתי לקרבות. הייתה שם סיטואציה אחת שפגעתי בטנק ממרחק של כמה מטרים. המפקד הסורי קפץ החוצה כולו בוער. הרגשתי מכת זרם בכל הגוף. הסטתי את הראש הצדה בכוח, כי כאילו ראיתי את עצמי. ראיתי את הפנים שלו, שהוא זועק ומתגלגל על האדמה וזה נתן לי בום. הרי לא יריתי בו מתוך שנאה, זה היה או אני, או הוא. כל הזמן חששתי שיכול לקרות לי משהו".

החיים חישלו אותך?
"מאוד, אבל מלחמת יום הכיפורים שינתה אותי. אני רואה היום אמא שלא ראתה את הבן שלה הרבה זמן וזה מרגש אותי. אני מדבר על אחי שנהרג ומיד אני נחנק. קרה לי משהו. אני יותר רגיש".


עם יוסי אלדר, במלחמת יום הכיפורים. צילום: עוזי קרן, באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון‎

שנים יפות

קהלני ניסה בזמנו למנף את הפופולריות בציבור גם לפוליטיקה המקומית. הוא היה חבר כנסת במפלגת העבודה, ממקימי תנועת "הדרך השלישית". שימש כשר לביטחון פנים בכנסת ה-14 אבל בבחירות ב-1999 מפלגתו לא עברה את אחוז החסימה ומאז לא חזר לפרונט.

"אני לא מתחרט על שום צעד שעשיתי בחיי", הוא מדגיש. "אני בחרתי, אני לחמתי, אני החלטתי ואף אחד לא זרק אותי פנימה. הייתי בפוליטיקה והיו לי שם שנים יפות. יש המון עצות ואני מעולם לא עשיתי דבר שאני לא יכול לחיות איתו. אמא שלי אמרה פעם 'אל תשקר'. אמרתי לה 'אבל כל מי שמשקר מצליח בחיים'. אז היא ענתה 'תקום כל בוקר עם כאב ראש'. לכן אני חי את חיי".

בשנת 2000 ניסו להטיל בו דופי. הוא נחשד שקיבל טובות הנאה מעופר נמרודי, מו"ל מעריב באותם ימים. הפרשה הגיעה לבית משפט שם קהלני זוכה לחלוטין.

"אתה שואל אם יש לי שלדים בארון? אני לא חושב", הוא עונה מיד. "כל חיי הייתי שכיר, אני נוהג ביושר. בגיל 31 עשו עלי 'חיים שכאלה' - ופתאום אתה מוצא את עצמך חשוף. אתה מבין שתמיד יצפו ממך, וזה הפך אצלי לרגישות יתר. לא למעוד. נתתי צ'ק, אז מישהו אמר שהוא תולה אותו על הקיר. אמרתי לו שאין מצב. הלכתי למסעדה והבעלים אמר 'לכבוד הוא לנו'. לא רצה שאני אשלם. בחיים לא. בטח ששילמתי. נורא קל למעוד, וכשאתה דוגמה אישית אתה תשלם או בכבודך, או בנוחיותך, או בכספך, או בחייך. אני רוצה להיות דוגמה אישית".

ביקשת לרוץ לנשיאות המדינה?
"פתחתי טלוויזיה ביום שישי בערב ואמרו שאני בין המועמדים. לא פניתי לאיש בנושא. לחצו עלי מכל הכיוונים שאני אגיש מועמדות, ועניתי שכשאני קופץ לבריכה, אני קודם בודק אם יש מים. אומרים 'עשית טעות'. אני שלם עם עצמי. זה כבוד גדול להיות נשיא, להצדיע למי שנבחר, אבל חייבים לבדוק מי הבוחרים. מכיוון שהייתי בכנסת והשתתפתי בבחירות, אני יודע שיש שיקולים שלא כרוכים במי העם רוצה, אלא קואליציוניים. תן לי נשיא, אני אתן לך יו"ר כנסת. אתה לא נכנס למקום כזה בלי שהמערכת הפוליטית תומכת בך".


קהלני וברק. צילום: ראובן קסטרו

היית עושה לעצמך לובי.
"פעם אחת ביקש ממני עיתונאי שאספר לו משהו. התקשרתי אליו כשחזרתי הביתה מהכנסת ואמרתי 'עשיתי ככה וככה'. פתאום התביישתי בעצמי. בחיים לא פניתי לאיש. הרגשתי נבוך שאני מתקשר למישהו ומבקש שיפרסם משהו שעשיתי, ועשיתי הרבה בחיי".

קהלני נשאר באגודה למען החייל שם הוא משמש כיו"ר מסוף 2007. נותרו לו שנה וחצי עד שיסיים את הקדנציה השנייה, ולמעשה את תפקידו. קהלני אוהב את המקום. יש שם 570 עובדים, וכשנכנס קיצץ, ייעל. אין עוזרים, אין נהגים. הוא הקטין את הלשכה שלו בשלושה מטרים, כדי שלמזכירה יהיה יותר, ושם מטאטא בכל חדר, כדי שהאנשים ינקו לבד ולא יסתמכו על המנקה.

"אחד התפקידים הקשים בחיי", הוא אומר ברצינות. "אני קם בארבע בבוקר עם ים מחשבות. היו מצבים שלא היה לי מהיכן לשלם משכורות ופיטרתי המון וייעלתי. היום אני קובע את המחירים של הוופלות בשק"ם. מאוד צנטרליסט. חותם על הקבלות של כל ההוצאות הקטנות באגודה, שיבינו שיש בעל בית. אין חצי תקן שנוצר בלי שאני אישית אחתום ואאשר. היו לי פה ויכוחים של הסתדרות וועדים. אמרו, 'לא יוצא ממך שום דבר', ואני עניתי, 'תצאו החוצה ותצעקו: יש!' שאלו אותי על מה. אמרתי להם שיש פה מקום עבודה. אל תנסו לסחוט ממני כי גם כשאני ישן אני ער והמערכת הזו יכולה לקרוס ביום אחד".

הצרות מגיעות לבד

לרגל חגיגות השבעים קהלני כתב בעמוד הפייסבוק שלו. "החלטתי לחגוג, כי ממרום שנותיי יודע אני שאת השמחה אנחנו אל חיינו נכניס, והצרות כבר תגענה לבד". הוא אומנם מחייך, אבל הביוגרפיה שלו, על שלל מהמורותיה ובורותיה, יכולה לפרנס חמישה אישים בכירים. לא מזמן אשתו סבלה מבעיה בריאותית והוא עמד לצדה, כתב לה שיר: "את כמו הרוח, המלטפת את המים/ ואני לך כמו נשר, השומר מן השמים/ והייתי מפרש, לנווט את ספינתנו/ ובשתי ידייך, נגעת בכל חיינו/ ובחוט זהב, נרקם לו חלומנו".

קהלני מקריא ואת הרעד מרגישים היטב בקולו. "החיים הם מסלול מכשולים ארוך", נאנח. "מהיום שנולדת וגם בבית אבות מתווכחים כמה יישנו בחדר, ובבית הקברות מי ייקבר ליד החניה. מי שנולד לחיים האלה עובר המון מכשולים, והשאלה היא אם אתה מלמד את ילדך לעבור, או שהוא שוכב על הרצפה ומחכה שתרים אותו. תפיסת עולמי ללמד איך לעבור וזה גם מה שאני עושה לעצמי".


"מפקדים יותר אמיצים מחיילים". קהלני. צילום: רענן כהן

מאיפה יכולת הכתיבה שלך?
"בבגרות, בחיבור, קיבלתי 6. אף אחד לא אמר שיש לי כישרון, אבל בגיל 29 כשסיימתי את מלחמת יום כיפור, החלטתי שאני כותב את 'עוז 77'. שמתי את היד על העט ולא הצלחתי לעצור. הספר הזה נמכר לפי הערכתי ב-140-130 אלף עותקים, ואני מדבר רק על הגרסה העברית. באנגלית זה עוד עשרות אלפים. גיליתי פתאום שיש בי משהו. עכשיו תן לי חמש דקות ואני כותב לך שיר. רק צריך נושא. אני בטוח שלעולם לא יקראו לי סופר או משורר, ויזכרו אותי על הטנק וזה בסדר, כל אחד עם התווית שלו. אני כותב וזה עושה לי טוב".

לחגיגות השבעים שלו הגיע הרמטכ"ל בני גנץ, שהיה חניכו של קהלני בבית ספר לפיקוד ומטה. עד היום גנץ קורא לקהלני המפקד. שאלתי את אביגדור מה דעתו על פרשת גבי אשכנזי, שהטילה כתם שחור על הפיקוד הגבוה. הוא לפתע הרצין. "אני לא נכנס לזה. גבי היה רמטכ"ל טוב, קרה פה משהו וצריך לנתח בזווית ראייה אחרת".

אתה מודאג, כאיש צבא, ממה שקורה היום עם סוריה וחמאס?
"בכלל לא. בסוריה אלה בעיות פנימיות. אין להם כוונה להתחיל איתנו. פה ושם פליטת כדור או פגז. גם המצב הפלסטיני הוא לא איום קיומי. צריך להיפרד מהם לשלום, אבל לשמור על המקומות בהם אנחנו יושבים. העולם הוא ג'ונגל ושם אוכלים את החלש והנחמד. אפשר לדבר על הפצצה האיראנית, אבל גם היא אי שם מעבר להרי החושך. חייבים להבין שמנוחה לא תהיה פה. לאורך אלפי שנים יש את ה'פיקים' האלה, ואני לא מאלה שאומרים, 'פעם היה פה יותר טוב'. שטויות במיץ עגבניות".

אז מה בכל זאת הבעיה?
"הבעיה היום היא עצמנו. המדינה תתקיים אם היא תשמור על עצמה מבחינה חברתית וערכית. שחייל לא יקום בבוקר וישאל 'יש בשביל מי ובשביל מה?' ברגע שהנפקד והעריק יהיו מלכי השכונה ויקבלו כבוד, באותו יום הלכה המדינה. לכן צריך לשים שמן על המכונה ולא לקבל הכל כמובן מאליו. הנה קיבלת את פילוסופיית החיים שלי על רגל אחת".

אז מה נותר לאחל לך?
"בריאות".