הטרמפ התמים מטבריה לירושלים, באוקטובר 1992, היה נקודת המפנה בחייו של נחמיה משבאום. הוא התיישב על המושב האחורי ועיניו ננעצו בכיס האפוד הצבאי שהיה מונח ברישול לצדו, וממנו בצבץ רימון רסס צה"לי. משבאום המהופנט ליטף את הרימון בדממה והחליק אותו לכיסו. באותו רגע ידע כי מצא את הנשק שבו ישתמשו הוא וחבריו ל"סיירת הנקמה" לביצוע פיגוע תגובה על הירצחו של הרב מאיר כהנא שנתיים קודם לכן.

הם היו ארבעה חברים בתנועת "כהנא חי", תלמידי כיתה י', שהיוו את ארגון הטרור היהודי הצעיר ביותר שהוקם בארץ. ב-16 בנובמבר 1992 הוציאו את תוכניתם לפועל, כאשר השליכו את הרימון לעבר שוק הקצבים בעיר העתיקה וגבו את חייו של עבדל ראזק אדקידק. שבעה אזרחים נפגעו באורח קשה, וכ-20 נפצעו באורח קל. בית המשפט סימן את משבאום כרוח החיה מאחורי הנקמה וכנער שהשליך את הרימון. הוא הורשע ברצח ונשלח ל-15 שנות מאסר. חבריו נידונו למאסרים קצרים בהרבה. עונשו של משבאום הומתק על ידי הנשיא לשעבר, עזר ויצמן, עם ההחלטה על שחרורו של מנהיג חמאס דאז, אחמד יאסין.

לאחר עשר שנים מאחורי הסורגים עזב משבאום את הכלא כבוגר בן 26, מכור לחשיש, ללא כישורים חברתיים ועם גינונים של עבריין. תקופות ארוכות התנהל כהומלס ואף ריצה מספר מאסרים בגין עבירות רכוש, סמים ואלימות. לפני כשלוש שנים, בעודו שיכור כלוט, פרץ לביתו של קצין מודיעין ממשטרת ירושלים, גנב חפצי יודאיקה בשווי של 80 אלף שקל וברח כשהוא משאיר מאחוריו עשרות טביעות אצבעות. רק כשנעצר שוב הבין משבאום כי הוא ניצב על מסלול התדרדרות תלול, והחליט לשנות את דרכיו. הוא הודה בפריצה, נגמל מסמים, ונכנס להליך שיקומי ארוך.

לפני כחודש הסתיים משפטו האחרון בצורה יוצאת דופן. בית המשפט האמין לחרטתו של משבאום, המיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית, ולמרות עברו הפלילי העשיר הוחלט שלא לשלוח אותו שוב לכלא. על משבאום הוטלו עבודות שירות במעון "צ'יימס" לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, ובמקביל הוא מתנדב כמדריך בהוסטל שבו עבר את השיקום.

לראשונה חושף משבאום את חייו לתקשורת, ומדבר על סיירת הנקמה, מגולל את גרסתו לפיגוע היהודי ויוצא נגד מנהיגי הימין שלטענתו מאפשרים לבני הנוער לעמוד בחזית המחאה מבלי לשקול את ההשלכות העתידיות על חייהם.

"ילדים אלה אינם מודעים למה שצפוי להם", הוא תוקף. "גם אני עברתי מניפולציה שקטה. אף אחד לא אומר לך ותעשה, אבל המסר קיים והוא חודר אליך. אני רואה נערים בחזית פינוי יישובים, כמו קוסרא ומגרון, וקורא למנהיגים שלהם לעצור את השופלים בעצמם. הצעירים הם כמו פלסטלינה, אפשר לעצב אותם על פי רצון המבוגרים".

רק בן 12 היה משבאום כשהצטרף לכ"ך ולאחר מכן ל"כהנא חי". בגיל 16 הוא הוכרז כרוצח על רקע פוליטי. בנערותו לא הבין את משמעות שלילת החופש ורק אחר כך החלה ההפנמה. "כלא הוא עוול לנפש של נערים", אומר משבאום. "עברתי עשר שנים של הרס הנשמה, ואחר כך עוד עשר שנים עד שהפנמתי את הצורך בשיקום. לאורך המאסר, וגם בשנים האחרונות, לא היה אכפת לי שאמרו כי זרקתי את הרימון, היום אני מוכן לגלות שזה לא אני. חטפתי עונש כבד יותר משאר החברים רק משום שלא פתחתי את הפה".

>> רוצים לקבל ניוזלטר של מעריב השבוע? הירשמו כאן


"הצעירים הם כמו פלסטלינה, אפשר לעצב אותם על פי רצון המבוגרים". משבאום. צילום: רענן כהן

חבריך טענו שאתה הזורק ובתחילה אף הודית בכך במשטרה.
"נכון, אבל בדיקה של השחזור המשטרתי תגלה שזה לא מדויק. הייתה לנו תוכנית מסודרת ולכל אחד היה תפקיד, אבל בשטח זה השתנה".

בדיעבד, אתה מתחרט על הפיגוע?
"אני מצטער על הישיבה בכלא. היום לא הייתי הורס את חיי בצורה כזו. בעבר, חייו של יהודי נחשבו יותר בעיני המדינה, היום פחות. אם תמורת חייל שבוי מוכנים לשחרר אלף מחבלים, אין פלא שחוטפים אחר כך שלושה צעירים. כששמעתי על החטיפה חשבתי מיד על נחשון וקסמן ועל הימים שבהם התפללנו יחד באותו בית כנסת".

חשבת גם על נקמה?
"לא. עכשיו אני חושב אחרת, למרות שאף אחד לא לוקח את החוק לידיים, גם לא המדינה. אם הייתה תגובה הולמת בכל פעם שפוגעים ביהודי, המחבלים היו חושבים פעמיים. גם אני בעד שחרור מחבלים, אבל מהקומה ה-18 של אחד המגדלים".

אתה עדיין מחזיק בעמדותיה של כ"ך?
"דבר לא השתנה באידיאולוגיה שלי. אני פשוט לא מתעניין יותר בפוליטיקה, לא הצבעתי מעולם בבחירות וגם לא אצביע. אין בעיני אלטרנטיבה ראויה לרב כהנא. כיום מעניינת אותי רק הקרקע שעליה אני יושב".

אתה מתגורר בהתיישבות איתמר, מה היית עושה לו נדרשת לפנות את ביתך?
"הייתי ממשיך לגור כנראה תחת שליטה פלסטינית. אני אומנם בעד ארץ ישראל השלמה, אבל היא לא שווה אף נפש של נער יהודי".

רציתי להרוג יותר

הרימון ששימש לפיגוע בשוק הקצבים בירושלים שכב במשך חודש בתוך קופת צדקה במטה של "כהנא חי" בעיר, ללא ידיעת שאר הפעילים. "בהתחלה לא אמרתי לחברים שלי כלום, כי מי חשב שזה מסוכן", מספר משבאום, כשזיק של צחוק משתלט בכוח על עיניו התכולות. "באותם ימים דיברנו על תגובה לרצח הרב, וגם בחרנו בשם 'סיירת הנקמה', אבל לא הייתה תוכנית פעולה. אני זוכר שלאחר כמה ימים אמרתי לחברים שאני רוצה לפגוש אותם בגן ציבורי. הוצאתי את הרימון ואחד מהם ידע במה מדובר ואמר שצריך לשלוף את הנצרה כדי שהרימון יתפוצץ. מאותו רגע תכננו את הנקמה. בתחילה ידענו רק שנזרוק את הרימון במקום הומה ערבים, ושזה יקרה ביום השנה לרצח כהנא".

משבאום וחבריו סיירו במשך ימים ארוכים באזור העיר העתיקה, עד שבחרו את שוק הקצבים. "שלוש סיבות הובילו אותנו לבחירה", הוא אומר. "במקום לא עוברים יהודים, שבועיים לפני כן נדקרו בסמוך לשוק שלושה יהודים, והגישה הנוחה מחצר גליציה שנמצאה מעל. כל מה שהיה צריך לעשות הוא להשליך את הרימון ולברוח".

לא חששתם שיתפסו אתכם?
"זה לא עלה לרגע במוחנו. בדקנו את הגישה לחצר, עקבנו אחרי הסיורים של מג"ב ולא האמנו שמישהו יחשוד בנערים. קבענו את הפיגוע ליום ראשון 15 בנובמבר, אבל באותו יום התקיימה אזכרה לרב כהנא והייתה שם מהומת אלוהים. נעצרנו עם עוד עשרות אנשים ורק למחרת שוחררנו. דחינו את הפיגוע ליום שני והשעה שנקבעה הייתה אחת בצהריים. ידענו מה כל אחד אמור לעשות, דרך המילוט סומנה מראש ואפילו ארגנו אליבי".

חלוקת התפקידים נקבעה בהגרלה שקיימו ארבעת הנערים. זאב נבחר לזורק הרימון, טל לאחראי על ההודעה שתועבר לכלי התקשורת, גרשון ומשבאום היו אמורים לתצפת. אלא שאז השתבשה התוכנית, כאשר טל קיבל רגליים קרות. משבאום עלה עם אחד מחבריו לחצר הגבוהה, והשלישי חיכה ליד טלפון ציבורי. שעת השין התקרבה, ושני הצעירים התכוננו לזריקה, אלאשמאחד הבתים יצאה אישה עם תינוק בעגלה.

"היה לחץ", נזכר משבאום. "התחבאנו וחיכינו שהיא תעבור. חשבתי רק שההודעה לתקשורת כבר נמסרה ובעצם לא קורה כלום. אני זוכר את הזריקה והפיצוץ המקדים. החבר שהיה איתי נכנס להלם. גררתי אותו ביד ורצנו אל מחוץ לחומות".

במשפט הרצח עלתה תמונה שונה. בהכרעת הדין נקבע כי זאב היסס לפני זריקת הרימון, ומשבאום נטל אותו מידו והשליכו לכיוון השוק. "אני אומר לך חד-משמעית שלא אני זרקתי", הוא מתעקש.


"הוא הביט בי ואמר משהו כמו 'הילד הזה נרו יאיר'". כהנא בהפגנה. צילום: יצחק אלהרר, סקופ 80

אולי השנים גרמו לך לשכחה?
"לא שוכחים רגעים כאלה. אני בחרתי לא להלשין, זה הכל. נהניתי אז מהתדמית של מי שזרק ולא ממש נלחמתי בה, אבל החברים שלי הפילו אותי. האמת שזה מאחורי. הורשעתי, ריציתי עונש, וזה כבר לא משנה כעת".

מיד לאחר הפיגוע ברחו השלושה לתחנה המרכזית בירושלים, משם לקחו אוטובוס לתל אביב כדי להשתתף בהפגנה גדולה של הימין, ששימשה כאליבי. בדרך שמעו ברדיו על תוצאות הפיגוע. כאשר נעצרו למחרת עם רבים מפעילי "כהנא חי", הציגו חברי סיירת הנקמה את כרטיסי האוטובוס, ושוחררו. במשך שמונה חודשים הם היו חופשיים עד שאחד מחבריהם פתח את הפה.

כשראית את תוצאות פגיעת הרימון, כיצד הרגשת?
"התאכזבתי".

מדוע?
"כי היה רק הרוג אחד וכ־ 26 פצועים. רציתי את ההפך".

מאז חזרת לכיכר גליציה?
"ביקרתי שם כחצי שנה לאחר השחרור. סקרן אותי לראות אם אני עדיין מרגיש את אותן תחושות או אם יש לי סיוטים. לא הרגשתי שאני מתחבר למקום. הסתכלתי לכיוון השוק וחשבתי שרגע אחד של חוסר מחשבה ופזיזות יכול להפוך חיים שלמים. מאז לא חזרתי יותר לחצר".

הרגשתי שהכל מת

נחמיה משבאום (38) גדל בירושלים להורים שעלו לישראל מארצות הברית. המשפחה הייתה ציונית, אולם המילים ימין ושמאל לא נשמעו בהקשרים פוליטיים. "בהתחלה התגוררנו בשכונת גבעת שמואל, שהייתה מאוד אידיאליסטית, אבל ההתפתחות שלי הייתה כשעברנו לרמות", הוא מספר. "כבן 12, במהלך בחירות 1988, נהגתי להסתובב עם החברים משרדי המפלגות ולאסוף מדבקות. היו לי סטיקרים של הליכוד ומפ"ם אבל של כ"ך נחשבו ליקרות ערך, משום שהתקשינו להשיג אותן. לקח זמן רב עד שמצאנו את מטה המפלגה ברחוב אגריפס ודפקנו על הדלת. מי שקיבל את פנינו הזמין אותנו לשמוע הרצאה של הרב כהנא. חזרנו למטה באותו ערב".

מה משך אותך לשם?
"סקרנות. היינו הכי צעירים שם והתרשמתי מהכריזמה של כהנא. בסיומה של קבוצת דיון הוא הסתכל עלי ואמר משהו בסגנון 'הילד הזה נרו יאיר'. הוא שבה אותי באותו רגע".

הבנת את המסרים שלו?
"לא ממש. ידעתי רק שיש יהודים וגויים, וצריכה להיות הפרדה ביניהם".

איך הגיבו ההורים?
"הם לא היו מרוצים, כי הם לא תמכו באידיאל של התנועה, אבל לי לא היה אכפת. אפילו קניתי חולצה צהובה של כ"ך והסתובבתי איתה כל היום. לאחר שכהנא נפסל על ידי ועדת הבחירות המשכתי להגיע למטה, ועם החברים עניתי לטלפונים, סידרתי קצת ועזרתי למזכירה. פעמיים אפילו נעצרתי". 

"הפעם הראשונה הייתה על התפרצות למשרדי מפ"ם וגרימת ונדליזם, והפעם השנייה לאחר התפרעות בהפגנה של 'נשים בשחור'. בעקבות המעצרים זרקו אותי מבית הספר, למרות שהייתי לקראת סיום כיתה ח', וגם בפנימייה הצבאית 'אור עציון' ביטלו את ההרשמה שלי. נאלצתי להירשם לבית ספר של ילדים מתקשים והיה ברור שאני לא הולך לכיוונים טובים. אז לא הבנתי את המשמעות, חשבתי שמעצרים זה פאן וצחוקים. היום, המחשבה שהבן שלי בן ה-8 ייעצר, הופכת לי את הבטן. אין ספק שזו הייתה מציאות מעוותת. ילדים בגיל הזה אמורים להתרכז רק בלימודים".

לא רק הסילוק מהלימודים שינה את גורלו של משבאום. כחצי שנה אחר כך, ב-5 בנובמבר
1990 , נרצח מאיר כהנא בעת שנאם במלון "מריוט" בניו יורק, כאשר מתנקש ערבי, שהתחפש ליהודי חרדי, ירה בו שני כדורי אקדח. משבאום לא עיכל בתחילה את המוות.

"באותו יום נסעתי באוטובוס ללימודים כשאני כרגיל עם החולצה הצהובה", הוא נזכר. "שמעתי את החדשות ברדיו ולא הגבתי. זה נשמע כמו סיפור בדיוני. רק כשהגעתי לבית הספר ושמעתי שוב שכהנא נרצח הבנתי מה קרה. זו הייתה נקודת השבר הגדולה ביותר בחיי, והייתי רק בן 14. נכנסתי לדיכאון, הרגשתי שהכל מת סביבי. הסתגרתי בבית חצי שנה. רק כשהוקמה 'כהנא חי' חזרתי לפעילות".


"המאסר הרס כל חלקה טובה שעוד הייתה בי". משבאום. צילום: רענן כהן

לאורך שנה התנהל משבאום בשקט יחסי, עד שעלה רעיון הנקמה. באותם ימים פעלו בישראל מספר גופים שהשתייכו לטרור היהודי, ביניהם כנופיית ליפתא והמחתרת היהודית. ארבעת הנערים הסתכלו על הארגונים בהערצה, ובחרו להיקרא "הסיקריקים הצעירים".

לאחר מספר חודשים שינו את שמם ל"סיירת הנקמה". למרות הקשר הקרוב בין הארבעה, הביא הפיגוע בשוק הקצבים לנתק ביניהם. במשך שמונה חודשים, עד למעצרם, הם כמעט לא התראו. עד היום אין ביניהם כל קשר. "אחד החברים דיבר עם מישהו וזה הגיע למשטרה", מתכווץ משבאום בכיסאו. "עצרו אותי בישיבת הרעיון היהודי בכפר תפוח, ולא הודיתי במעשה. נתתי למשטרה לחשוב מה שהיא רוצה".

כיצד הרגשת כשנכנסת לכלא?
"היה לי קשה מאוד. המאסר הרס כל חלקה טובה שעוד הייתה בי. בהתחלה היה לי קצת מצב רוח, אז כל בוקר קיללתי את אחמד יאסין, שהיה כלוא לא רחוק ממני בהפרדה. אחר כך הבנתי שחטפתי סטירת לחי חזקה. ההתדרדרות הייתה כמעט בלתי נמנעת. לא יכולתי להתמודד ורציתי לא להרגיש. המפלט היה החשיש".

נס הפרקליט הערבי

ממבט ראשון נראה משבאום כמו ילד נאיבי זהוב שיער. עיניו הבהירות בוהות בסביבה בסקרנות, ועל חלק מהשאלות הוא מגיב בהומור ציני. רק תליון הכסף שעל צווארו מסגיר את אמונתו: מגן דוד קטן שעליו מוטבע האגרוף הכהניסטי המוכר. בית המשפט לא הלך שבי אחר המראה התמים והתייחס לפיגוע בחומרה. משבאום, מבחינתם, היה המבצע העיקרי של הרצח. הוא היה גם היחידי שלא הביע חרטה על המעשה.

מדוע לא נהגת כמו חבריך למעשה?
"כי לא חשבתי שצריך וראוי. לא רציתי להיות צבוע".

השחרור לאחר עשר שנים ללא חרטה תפס את משבאום לא מוכן. הוא לא רצה לחזור לבית ההורים וחבריו מהעבר המשיכו בחייהם. משבאום התחתן עם פעילה של "כהנא חי", אולם מספר חודשים לאחר מכן נעצר שוב על עבירות סמים והחזקת אקדח. איתרע מזלו, ומטעם הסנגוריה הציבורית נשלח אליו עורך הדין פתחי פוקרא. משבאום המופתע הרגיש כי יש ביניהם שפה משותפת והתעקש שימשיך לייצגו למרות החלחלה שהפגינה אשתו.

"נראה לי שבזכות פתחי התרככתי", הוא צוחק. "זה מוזר, אבל אני מחבב אותו. בעבר לא יכולתי להיות חבר של ערבים או להריח אותם, אבל אני מרגיש שפתחי שינה אותי. במהלך השיקום עבדתי בחברת בנייה שהעסיקה רק פועלים ערבים ועברתי את זה בשלום. לך זה נראה טבעי, אבל למי שגדל כמוני זה ממש פלא".

כשנה לאחר נישואיו התגרש משבאום ומצא עצמו חסר בית. במשך עשרה חודשים התגורר במערה ליד ההתנחלות יצהר והמעיין הסמוך שימש לו כמקור שתייה וכמקלחת. כשהיה קר הדליק מדורה, וכשרצה לאכול יצא לעבודות מזדמנות. "התקיימתי בעיקר על חשיש וקפה", מספר משבאום. "לא הייתי חברותי ולא חברתי. התנתקתי מאנשי הימין ולמדתי קצת תורה. באחד הלילות הגיעו למערה מחבלים, אז עברתי לשמורת טבע מבודדת יותר, מתחת להר ברכה, שנקראת נבי איסמעיל או עמק האלות האטלנטיות. חייתי שם שנתיים. מדי פעם עבדתי עם חבר כטייח ואלף שקל בחודש הספיקו לכל צרכי".

מה גרם לך לעזוב?
"רב מאיתמר הגיע לבקר אותי וביקש שאחזור לציוויליזציה. הוא הכיר לי את אשתי, תפארת, והיום יש לנו חמישה ילדים".

מה שכנע אותה להכיר רוצח לשעבר?
"כנראה הסקרנות", הוא מתגלגל מצחוק. "גם הדעות הפוליטיות שלנו לא זהות. אני חושב שהיא היחידה באיתמר שמצביעה למפלגות השמאל".

אלא שגם לחייו החדשים התקשה משבאום להסתגל. הסמים גררו אותו לתהומות שלא שיער. אחר כך הגיע גם האלכוהול. "השתייה היא שהובילה אותי להתפרצות לבית השוטר", טוען משבאום. "רק אז עיכלתי מה עשיתי, התנצלתי והחזרתי את הפריטים שגנבתי. במהלך מעצר הבית נפל לי האסימון. אשתי צילמה אותי כשאני שיכור ואחרי שלקחתי כדור 'נייס גאיי'. ראיתי בסרטון אדם מטורף עם הזיות, שמדבר לטלוויזיה כאילו היא בן אדם. ההתנהגות הפסיכית הנחיתה אותי לקרקע. מאז, שנתיים ושמונה חודשים, לא נגעתי בסמים ובאלכוהול".


הפגנת אנשי כ"ך בירושלים של תחילת שנות ה-90 (למצולמים אין קשר לכתבה). צילום: פלאש 90

למרות כוח הרצון, הבין משבאום כי לא יוכל להמשיך ללא שיקום מסודר. בעזרת עו"ד ארז בר צבי מהסנגוריה הציבורית הוא נכנס לטיפול בהוסטל "בית אברהם", המיועד לאסירים דתיים משוחררים. "הם הצליחו לנקות ממני את כל השפעות המאסר", אומר משבאום. "במשך שנים חייתי בהכחשה ולא טופלתי, ובית אברהם נתן לי את הכלים להתנהל בחברה. בעבר לא יכולתי אפילו לנהל שיחה של חמש דקות. כיום אני מרגיש כמו אחרי תחיית המתים".

עו"ד בר צבי מסכים עמו. "השופטת חנה מרים לומפ הלכה איתו עקב בצד אגודל וראתה את המהפך שנחמיה עבר", הוא אומר. "לראשונה נחמיה קיבל הזדמנות לתקן את דרכיו והוא עשה זאת. נחמיה קיבל את הכלים המתאימים להתנהגות נורמטיבית ואין לי ספק שהוא ימשיך לגמול לחברה על הצ'אנס שהוא קיבל ממנה".