פניו של היטלר קדרו. זה עתה נודע לו שרוסי במדי קולונל נאצי חדר למתחם הבונקר שלו בוויניצה, אוקראינה. "מי בנה את המחנה?", שאל את מפקד המתקן, מקס תומאס. "בעיקר שבויים רוסים", הייתה התשובה. פניו של היטלר התעננו שוב. "אתה חייב לירות בכולם", ציווה על שטנדרטנפיהרר (קולונל) תומאס, "אין לבזבז רגע, הם יודעים יותר מדי על המפקדה שלי". תומאס נקש בעקביו אמר: "לפקודתך מיין פיהרר", הפנה את גבו והזדרז אל משימתו.

שרידי הבטון ביער האורן נקראו פעם Wehrwolf ("הזאב החמוש"). "וולף" הוא גם כינוי גרמני עתיק ל"אדולף". מכאן ניהל אדולף את מערכת הנפל על סטלינגרד, כאן ראה את הסוף. בתחילת המלחמה לא היו להיטלר מטות קבועים מחוץ לברלין. כדי להגיע לחזית השתמש במטוסים וברכבת שהייתה למעשה מפקדת השדה הראשונה שלו.

מהמטה הקבוע הראשון שלו ניהל את המערכה על צרפת. אחריו באו עוד 13. הידוע שבהם היה הבונקר מתחת לגן משרד הקנצלר בברלין, שבו התאבד. היסטורי כמעט באותה מידה היה ה-Wolfsschanze ("מאורת הזאב") במזרח פרוסיה, שם ניסה קלאוס פון שטאופנברג לרצוח את היטלר. הפיהרר שהה בוורוולף שלוש פעמים. מ-16 ביולי עד 30 באוקטובר 1942, מ-19 בפברואר עד 13 במרץ 1943 (בפעם הזאת התגלתה במטוס שעמד להחזירו לברלין פצצה שהטמין איש מחתרת גרמני) ומ-27 באוגוסט עד 15 בספטמבר 1943.

שדות מוקשים ובית תה

מתחם וורוולף הוא כיום פנינה נדל"נית. בבוקר שישי קר אתה צועד על מצע מחטי האורן ורואה את השלטים. כל הקבלנים, כל היזמים, כל פתייני "החיים הטובים", כולם קוראים לך ליער. מי מוכן להיות שכן של היטלר? מתברר שלא מעטים. המון בתים יפים כבר מתנוססים באזור. מנסים להעלים את הדרך לוורוולף. לטשטש את עקבות הרשע. כדורים כבר לא נורים כאן. הכדור היחיד שעלול להרוג הוא זה שנורה מאחד ממגרשי הטניס ועדיין האוויר סמיך והזיכרון כבד.

האוקראינים, לעומת זה, אוהבים לחגוג ולא משנה איפה. מצבות, קברים המוניים, אתרים היסטוריים - כולם סיבה לפיקניק. בחג או סתם בוויקנד, גם בוורוולף נפתח המנגל. כשצינת הלילה מפזרת את עשן הנקניקיות, מגיעה שעתם של הארכיאולוגים השחורים. סמלי גולגולת של האס. אס. דרגות שטורבנפיהרר פרומות, מימיות חלודות, מפות אבודות. הכל הם צדים ומוכרים לאספנים.

אבל בבוקר שבו הגעתי מצאתי רק דבוקת כלבים. זנבם היה זקור והם התרוצצו בין שרידי הבונקר כפטרול של בוקר. בטוח שכמה היו צאצי צאצאים של "בלונדי", זאב הרועים הגרמני של היטלר. ואולי של "נגוס" ו"סטאסי", הטריירים של פילגשו אווה בראון.


צאצאי הכלבים של היטלר ואווה בראון? צילום: יוסי אלוני

היטלר הוא שהחליט למקם את וורוולף כ-10 ק"מ מצפון לוויניצה על דרך המלך לקייב. אפשר שרצה לחבר את הבסיס לאוטוסטרדה הטרנס-אירופית לכיוון חצי האי קרים. הנאצים כבשו את האזור בקיץ 41' וכבר הספיקו להתמקם בו. המטה של הוורמאכט היה בעיר ויניצה, בסיס חשוב של הלופטוואפה (חיל האוויר) שכן בקלינובקה, כ-20 ק"מ מכאן.

ייתכן שהיטלר בחר ביער בגלל סיבות אפלות יותר. אומרים שהיה מכור למגיה. מספרים שבחשאי הביא לכאן מכשפים. לאחר שלמדו את השטח זיהו כוחות שחורים. "הם יעזרו לך להשתלט על העולם", הבטיחו לו. אז מה בכל זאת השתבש למזלנו? אחת הסברות הידעוניות גורסת שאבני הגרניט שהובאו מאודסה פיזרו קרינה רדיו-אקטיבית. גליה פגשו את מוחותיהם של היטלר ויועציו ושיבשו את כל החלטותיהם.

ב-1 בנובמבר 1941 התחילו העבודות והן ארכו כשבעה חודשים. 2,000 שבויי מלחמה רוסים ו-8,000 עובדי כפייה שכונו "פרונטארבייטר" הוציאו כאן את נשמתם. רבים מהם פשוטו כמשמעו. לפיהרר נבנתה בקתת עץ די רגילה עם חצר ובונקר משלה. לצדה הוקמו עוד 20 בקתות ושלושה בונקרים נוספים מסוג B. הבונקרים הוקפו בגדרות תיל וחוברו בתעלות תת-קרקעיות. מגדלי תצפית נבטו בין עצי האלון שסביב היער. האזור כולו נסגר ונחתם בבונקרים, בעמדות תותחי נ.מ., בטנקים, בתעלות נגד טנקים ובשדות מוקשים.

במתחם עצמו פעלו בית תה, מספרה, בית מרחץ עם סאונה ואולם קולנוע. תחת כיפת השמיים נחפרה בריכת שחיה למען היטלר וקציניו. ירקות ופירות סופקו מגן שהקימה חברת "זיידנספינר" הגרמנית, מים סופקו משתי בארות ארטזיות וחשמל מגנרטורים.

קורות היטלר ביער, כפי שיסופרו להלן, מובאים הודות ליוזף סטלין. כשהסתיימה המלחמה הורה להכין את "תיק היטלר". לא רק ההכרעות הקריטיות שקיבל, גם מיטב הבנאליה והאיזוטריה: מעיליו זקורי הצווארון, מוסיקת האבל ששמע, יראתו הבלתי שפויה מפני יתושים ומעופפים אחרים.

ההיסטוריונים הסובייטים התבססו על שניים מעוזריו הקרובים ביותר, ששבה הצבא האדום בבונקר בברלין. היינץ לינג היה השרת האישי של הפיהרר ואוטו גנשה היה שלישו מטעם ה-ס.ס. אבל למרבה התמיהה, "ספר היטלר" בעריכת הנריק אברלה ומטיאס אול פורסם במערב רק ב-2006. הוא מאשר את הידוע, אך גם מספק פרטים על הרוטינה של הרשע. ההיטלר שבפרקים על וורוולף הוא איש גחמני, אובססיבי, רעוע, נפחד, לבלר קטן בסגנון אייכמני שמקפיד על כל תו במכתבי המינוי של שלוחיו האכזריים.

הפיהרר וזכוכית המגדלת

היטלר הגיע לראשונה לבונקר בוויניצה ב-16 ביולי 1942. אוקראינה בערה אז מאש פגזים ומאש שמים. הטמפרטורה הסתחררה ל-45 מעלות והלחות הייתה בלתי אפשרית. היטלר חטף שפעת וחומו עלה ל-40 מעלות. במצב הזה הוציא את "צו 45" שחילק את קבוצת הארמיות "דרום" לשני מחנות. זה שילך על סטלינגרד וזה שילך על שדות הנפט בקווקז.

מדי יום, לעיתים בחברת מפקד המתקן מקס תומאס, סרק את מפת המחוזות האירופיים של בריה"מ. פעם הניח אצבע על רוסטוב והמשיך לסטלינגרד. "בקרוב תצטרך להכניס כמה תיקונים למפה הזאת", אמר לתומאס, "נחטיף להם מכה שתוריד אותם על הברכיים".


"העיקר לא לבזבז תחמושת". הנאצים טובחים ביהודי ברית המועצות. צילום: רפרודוקציה

תומאס מצדו הוציא את הבוס החוצה והראה לו את אמצעי הביטחון. סיפר על רוסי שהתחזה למייג'ור גרמני וזמם לרצוח אותו. היטלר ביקש לדעת מי בנה את כל המחנה. כששמע שמדובר בשבויים ובעובדי כפייה, ציווה להרוג אותם מיד. "הם יודעים יותר מדי", נימק. תומאס הרחיב את ההוראה גם כלפי גרמנים שהיו בסוד הבנייה. מטוס שהמריא עם טכנאים ואנשי מקצוע אחרים התפוצץ באוויר בנסיבות מסתוריות.

הפחד היה דייר קבוע בוורוולף. ערב אחד פרטיזנים ארבו למכונית של שטורבנפיהרר שנאבל, הטייס של הימלר. שנאבל ישב עם עוד קצין ושתי רוסיות שליוו לבתיהן. שני הגרמנים חוסלו, הרוסיות נמלטו. הימלר הורה לסגור את האזור וללכוד את הקושרים. הפרטיזנים מעולם לא נמצאו. היטלר בתגובה הורה לרצוח את תושבי הכפרים סביב. נשים שביקשו חמלה נהדפו בקתות ונורו, ילדים נותקו משמלות אמהותיהם ונרצחו, גברים מתים הושלכו למחפורות שהכינו מראש. אנשי ס.ס מיחידת שומרי הראש של היטלר הגיעו מוורוולף לצפות באורגיית הרצח.

ויניצה מרמה אותך. אתה נוכח בשגשוג יחסי שמנסה להסתיר עבר נורא. שנים של רצח המוני בדם קר. לפני וורוולף עצרנו בעיבורי העיר. ליד בורות שבהם ילדים יהודים נקברו חיים. מי שלא הושלך - ראשו רוסק כנגד הסלע. "העיקר לא לבזבז תחמושת", אמר הימלר לקלגסיו, "אנחנו זקוקים לכל כדור בחזית". שדה הכרוב שבו הלכנו מאיים לטפס על הקברים ולהעלים אותם לגמרי.

חיים צ'סלר, מייסד "לימוד FSU" שארגן את המסע לקהילת ויניצה ולוורוולף, עמד לידי ונחנק. הרב מנחם הכהן, לשעבר ח"כ ורב תנועת המושבים, אמר שכך נראית הכחשת שואה. "לא מחקרים באוניברסיטה, לא מאמרים מלומדים בעיתון. פשוט כרוביות במקום מצבות".

באותם ימי זוועה ישב היטלר בוורוולף עטוף הזיות. משום מה חשב שהנה הוא הודף את הרוסים לוולגה. פקד על לינג שרתו להביא לו מכשירי כתיבה, כלי שרטוט, אטלס, זכוכית מגדלת ומפה צבעונית של מרבצי המינרלים ברוסיה. היה נרגש מאוד. שוב שיגר אצבע אל רוסטוב ואמר: "כשנשלוט כאן אוכל להמשיך במלחמה ללא דאגה". אז המשיכה האצבע לנוע אל הקווקז. "ואנחנו נשיג את הנפט שלנו מכאן, נפט שאנחנו כל כך זקוקים לו". והאצבע הוסיפה לנדוד לאזור אסטרחן, "כאן אחתוך את אבי העורקים של הרוסים ואז הכל ייגמר. ה-כ-ל".

אחרי האצבע הגיעו הטנקים. היטלר פתח במתקפה לכיוון הקווקזים וסטלינגרד ובוורולף הורמו כוסיות השנאפס. הרייכסקומיסר אריך קוך, שכונה "קיסר אוקראינה", מילא את המזווים. משאיות האספקה סתמו את הדרכים באזור ויניצה. איכרים התייצבו עם קמח, חמאה, ביצים, עופות וקותלי חזיר. אווה בראון חיבבה במיוחד את הבייקון האוקראיני. כשלא שהתה עם אהובה במזרח, דרשה לשלוח לה משלוח מיוחד לברלין. אבל לא רק לה. מזון שנגנב מהעם האוקראיני נחת גם בלשכת הפיהרר בברלין ובמעונו בברגהוף שבאוברזלצבורג.

המסיבות הלילות בבונקר

האוכל הכלה והולך הטריד את ברוני המלחמה של היטלר. כשהמתינו להיכנס אליו בוורוולף שוחחו על השוק השחור שצמח בגרמניה. גרינג, עטוף במדי פילדמרשל כחולים ופומפוזי כתמיד, היה אומר: "אם נשלח לכלא את כל מי שמבריח נאלץ לכלוא את כל גרמניה". כעבור כמה דקות היה לינג נקרא אל היטלר ושב מיד: "הפיהרר ממתין לכם". גרינג היה שועט ראשון פנימה. אלפרד רוזנברג, אידיאולוג המפלגה ושר לענייני השטחים הכבושים, היה עוקף אותו. וקוך היה עוקף את שניהם. מרטין בורמן, עוזרו האישי של היטלר, היה נכנס לאיטו אחרון. היה תופס את מקומו לצד היטלר ומנקר את עיני האחרים שכמהו גם הם לחסדי הפיהרר.

לאחר הדיונים הכבדים, היה היטלר מתפנה למנהלות. באחת הפעמים זימן אליו לוויניצה את פריץ זאוקל, מקים בווכנוואלד. כשנכנס התחוור לזאוקל שהוא מתמנה לאחראי על הגירוש ההמוני מבריה"מ ומחבלים אחרים באירופה. בורמן חיבר את כתב המינוי, היטלר קרא, תיקן פעמיים וחתם. כך, בכמה דקות ובהליך בירוקרטי דהוי, הושלך גורלם של מיליוני יהודים, רוסים, אוקראינים, ליטאים, אסטונים, פולנים, צ'כים, צרפתים, בלגים, הולנדים, סרבים ויוונים לידי האיש שנתן לעולם את בוכנוואלד.


אנשי FSU על הבונקר (מימין: חיים צ'סלר. משמאל: הרב מנחם הכהן). צילום: יוסי אלוני

את הערב שלפני וורוולף עשינו ב"חסד" ויניצה. "חסד" הוא מוסד של הג'וינט שמטפל בוותיקי הקהילה היהודית. נושא המפגש היה חיים נחמן ביאליק, במלאת 140 שנה להיוולדו. די מהר התגלגל הדיון לפוגרום בקישינב, ל"על השחיטה" ו"בעיר ההריגה". "כמה מכם חוו פוגרום?", שאלנו. אחד אמר שסבא שלו נרצח באותו פוגרום בקישינב, אחרים בחרו לספר על פוגרומים מאוחרים יותר. של הסובייטים ושל הגרמנים.

מנהלת המועדון, אולגה ויינשטיין, נתנה לנו את "האם לסבל נולדו?", ספר עדויות מפי ניצולים. ריבה גרגורייבנה מולוקובסקיאה מספרת שם על זאוקל בשטח בלי לנקוב בשמו. איך אותו מינוי שיגרתי בוורהולף שהיטלר עשה בו שתי הגהות ריסק לאנשים את החיים. "זה היה בערב יום כיפור, הסתתרנו במרתף, הנאצים שאגו, בעטו והכו... הלכנו ברחוב ירוזולימסקה, ראינו איך יהודים מגורשים מכל בית, הגענו לרחוב פרבומיסקאיה. חיכינו. משאית שחורה נסעה הלוך וחזור, אחרי כל נסיעה שלה נשארו פחות אנשים...".

בוורוולף צלל אז מצב רוחו של היטלר. המערכה על סטלינגרד נתקעה, המתקפה המשוריינת בקווקז נעצרה. כפרידריך הגדול שנפרד ממצביאיו כשחשד שהם מרמים אותו, התנתק גם היטלר מהגנרלים הכושלים שלו. שוב לא אכל איתם צהריים, בערבים ביקש שינגנו לו תקליטי מוסיקת אבל ושקע ב"אני קלאודיוס, קיסר ואלוהים", ספרו האהוב שמתאר מאבקי דמים על כס הקיסר ברומי. וחוץ מזה היה מתוח וקופצני. זבוב על הקיר או פרפר שחדר למרחב האווירי שלו העלו את חמתו. על חלונותיו נמתחו רשתות, עוזריו ריססו את חדריו בקוטלי חרקים, על שולחנו הונחו כוסות דבש למשוך מזיקים, במסדרונו הותקנו נורות כחולות שיפתו אליהם מעופפים מעצבנים וישמידו אותם.

אבל עוזריו של היטלר עשו חיים בוורוולף. חוללו במסיבות עם הקצרניות, ארגנו לעצמם ערבי שיכורים שהסתיימו בדרך כלל בשירי מלחמה כמו "הפרשים הכחולים דוהרים". במצב של עליזות עילאית אהבו גם למתוח זה את זה. לילה אחד קצין ושמו שמידט מסמר את דלתו של אחר ושמו שאוב, שייבש בקבוקים בחדר האוכל עם הופמן - הצלם האישי של הפיהרר. הצחוק היה גדול ולינג נחלץ להזהיר אותם שלא להעיר את הפיהרר.

בבקרים שאחרי הלילות הפרועים, היה היטלר מגיח מחדרו כשטבעות שחורות סביב עיניו. אז התרחקו אנשיו מטווח האש שלו. "איך הוא היום?", היו הזקיפים שואלים זה את זה בחילופי המשמרות. כשהרגיש את הבל פי התותחים הסובייטים עזב את ויניצה, אך השאיר מאחוריו סימנים שניכרים עד היום.

ואז הגיעו הרוסים

קו הטלפון לברלין עדיין בשימוש. מכוניות נוסעות בכבישים שסללו השבויים. לשרידים בוורוולף קשה לקרוא הריסות כי הם מביעים עוצמה לא נסתרת. נתחי הבטון עבים מאוד. טיל שתקוע באחד, פתח אוורור שמציץ מתקרת בונקר, נותנים תחושה שהמלחמה בתוקף. אני מטפס על התקרה הזאת ומוצא את הרב מנחם הכהן (82) שהקדים אותי. חיים צ'סלר שמצטרף אלינו אומר שבמקום הזה אפשר לגעת ברוע. לשמוע עדיין את רוחות הקרב.

אנחנו הולכים ביער וכל כך שקט. אפילו הציפורים אינן מעזות לצייץ. מכל מה שעמד כאן, רק הבריכה שרדה במלואה. בטון אפור, שלושה מטרים עומק ובקרקעית מים עכורים. על הקירות כתובות שחורות. אחת מהן היא "לנינגרד". העיר החזיקה מעמד במצור נאצי בן 900 יום. לא ברור אם הבריכה שעל שפתה אנחנו עומדים שימשה למאגר מים או לשחייה ואם היטלר קפץ כאן ראש. אבל ב-10 לפברואר 1943 נמלט לוורוולף להישאר עם ראש מעל המים.

כשהיה בזפורוז'יה שבדרום-מזרח אוקראינה, נודע לו שהרוסים עומדים לקחת את שדה התעופה. ברגע אחרון ברח לוורוולף ומינה את גנרל-מייג'ור סטאהל למפקד זפורוז'יה. "טוס לשם כי אתה חייב להחזיק בה", ציווה עליו, "הכנס כל חייל לעמדת ירי! אסוף את כל הרוסים ואלץ אותם לבנות ביצורים עד זוב דם!". סטהאל, נאצי אכזרי במיוחד, שאל איזה סוג סמכויות יש לו, הפיהרר השיב: "כל הסמכויות. עשה כל מה שאתה רוצה בלי להתחשב בכל השטויות האלה שקוראים להן 'רגשות'".


על שפת בריכת השחייה של היטלר. צילום: יוסי אלוני

אורח אחר בוורוולף היה אז הפילדמרשל ארווין רומל. "שועל המדבר" שניגף בצפון אפריקה הגיע רותח ומבעבע לאוקראינה. עלי האלון שנוספו לצלב האבירות שלו לא הפיסו את דעתו. "לו שיגרת את התגבורת שהבטחת יכולתי להתקדם לכיוון אלכסנדריה", הטיח במנהיגו.

היטלר, בצעד נדיר, נאלץ להתנצל. "עליך להבין", אמר לרומל, "שלא יכולתי להטיל את כל הכוחות באפריקה ולהפסיד את המלחמה ברוסיה". היטלר גם נשמע מוטרד מאוד מהחזית המערבית. "נחיתה בצרפת תהיה קטסטרופלית לגרמניה", אמר למצביא המחונן. "עליך לחזק את 'החומה האטלנטית' (מערך ההגנה שהקים הרייך לאורך חופי מערב אירופה)", ציווה על רומל.

רומל יצא למערב, אך במזרח המשיכה החזית להתמוטט. ב-15 בספטמבר 1943 נאלץ היטלר לעזוב את וורוולף לבלי שוב. הנאצים הנסוגים פוצצו את הבונקרים ומיקשו את המעברים למערכת התת-קרקעית. הצבא האדום השתלט על האזור ובהוראתו של סטלין הבונקרים נסרקו. שום תיעוד לא נמצא. הרוסים שחששו מפני עולי רגל לאתר של היטלר חסמו את הכניסות ואת דרכי הגישה. קבר האחים של פועלי הכפייה שבנו את וורוולף לא נמצא עד היום.