את הסיפור הזה אני מתחיל מהסוף. אני לא מנסה להיות אובייקטיבי. גם לא רוצה להביע את עמדתי. אבל את הסיפור הזה אני כותב עם גרון חנוק.

ביום שישי האחרון נהרג סמ״ר גיא לוי. עוד חמישה חיילים נפצעו. הם היו חלק מחטיבה 7 של השריון, בפיקודו של אל״מ נדב לוטן. החטיבה כוללת כוחות חי״ר, שיריון, הנדסה וכוחות מן האוויר. כמה שעות קודם לאירוע הצטרפתי אל הכוח. הקדמתי, אז יצאנו מוקדם יותר. הכיוון: מרכז הרצועה. זה סיפור שמתחיל עם חיוך, אבל נגמר בדמעות.

אנחנו יוצאים ממפקדת החטיבה, על הג׳יפ של המח״ט נדב. נסיעה קצרה ואנחנו בליבו של שטח הכינוס. יחד עם רס״ן ארבל, הקשר החטיבתי, אני מצוות לכוח המאבטח של המח״ט: ״כבר במאי המח״ט הודיע לנו שבמקרה ויהיה מבצע, התפקיד שלנו יהיה לאבטח אותו״, מגלה לי רב״ט עומרי, בן 20 מעין חרוד, לוחם בצוות על הנגמ״ש שלנו.

הנסיעה מתחילה, ואני יושב בפנים. נראה לי הכי בטוח. אחרי רגע, בשעת צהריים מוקדמת, כשהשמש מתחילה לתת את אותותיה, אני שוקל להוציא את הראש מחוץ ל״מדף״, פתח תא הלוחמים בנגמ״ש.


"אויר עם ענן עמוס בפודרה". חטיבה 7. צילום: אבירם זינו

עומרי שמורגל בפנים הנגמ״ש מציע לי בקבוק מים קרים ושיחה על הלחימה מנקודת מבטו של חייל שרק לפני רגע סיים טירונות, וכבר מוצא את עצמו בשדה הקרב האמיתי. המציאות הישראלית בשיאה. בחוץ, רב״ט ילי, 19, מראש העין, מציע לי אוויר פתוח, עמוס ״פודרה״, ענני אבק עצומים, ושיחה דומה. אני נעמד ומוציא את הראש החוצה.

20ג, טנק המרכבה סימן 2 שמוביל את המח״ט שועט קדימה, לעבר מעבר שנפתח במרכז הרצועה. ״אוויר צח אה״, ילי צוחק עלי, שאני נאבק בענני האבק. בין לבין אני רואה את הרצועה מקרוב, 9 שנים מאז כף רגלי דרכה בתוך הרצועה בפעם האחרונה, ערב ההיתנתקות.

ברקע נשמעים קולות פיצוצים. כולם דרוכים. לפני, בתא המפקד, נמצא סמל יגל שמדריך את הנהג. לצידי ילי, ארבל וסג״מ שאול, המפק״צ. למטה: אדר, עומר ועומרי.

הנוף הפתוח מצביע על עיר ענקית עצובה, ולאחריה חוף ים כחול אין סופי. על הציר שלנו בתים הרוסים, תא שטח שצה״ל סרק והרס, אחרי שהתברר כמקור לירי רקטות ופעילות טרור. אנחנו מתקרבים לכיוון מנהרה שנחשפה כאן יום קודם לכן. אנחנו נעצרים לרגע.

המח״ט נותן פקודה ובכל הכלים חוזרים אחריה: ״יהלום יהלום פעל״. אנחנו למטה. נפרסים בשטח. השמש מכה חזק, אבל אף אחד לא מתלונן. כל אחד יודע בדיוק מה התפקיד שלו. רגע עובר והכל משתנה ברגע. החיוך שלא הצלחתי למחוק מאז הודיעו לי שאני נכנס פנימה נעלם ברגע.

עכשיו אף אחד לא נוסע עם הראש בחוץ

בום. קול פיצוץ אדיר נשמע. ואז עוד אחד. ואז קריאה גדולה לעבר הכוחות: ״גשם סגול״, ירי פצצות מרגמה (פצמ״רים) בשפה הצבאית. 20 מטר מאיתנו נופל פצמ״ר, והרסיסים עפים לכל עבר. יש נפגעים מההתקפה הזו. כולם חוזרים לכלים.

עכשיו אף אחד לא נוסע עם הראש החוץ, המדפים נסגרים ואנחנו ממשיכים בתנועה. עוד דקה ארוכה עוברת ושוב אנחנו פורקים מהכלים. הכוחות נפרסים מסביב.

אנחנו נעים בשני טורים מסודרים אחרי המח״ט. אני שואל את נדב מה נשתנה בין מלחמת לבנון השנייה לעזה. בין מלחמה שנטען כי נוהלה ממסכי הפלזמה, שהקצינים הבכירים מאחור, לבין לחימה שהחזית שלה מורכבת מהקצינים הבכירים ביותר. והיא גם גובה מחיר יקר. נדב לא מתבלבל, ״בסוף אתה מחליט על פי הערכת המצב את עומק הכניסה וההובלה של הכוחות.

"צריך לנוע כל הזמן. בעזה, בשונה מלבנון, ההבדל בין החזית הקדמית לאחורית הוא קטן באופן משמעותי מזה שאפיין את לבנון״. נדב, 41, נשוי חגית ואבא גאה לארבעה: אורי (11), אדם (8), רוני (5), ויאיר (2). את כולם לא ראה כבר שבועות ארוכים.

את דרכו הצבאית החל בחטיבה הזו, כחייל, ובדרך עבר שורת תפקידים מכובדים, בניהם כמג״ד, קצין אג״ם של יו״שׁ, מח״ט מילואים והיה ראש תורת חיל השיריון, שם עסק בעיקר בטכנולגיית ״מעיל רוח״, שמגנה על הטנקים וטנק מרכבה. בדרך גם הספיק לסיים לימודי משפטים ומנהל עסקים.


"יש לנו פרחים". סמ"ר גיא לוי ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה


בזמן שאנחנו נפרסים בנקודת תצפית שחולשת על הגזרה, מגיע ארבל לנדב ומספר לו שיש ״פרחים״. התמונה מתחילה להתבהר. במהלך הפעילות בוצע ירי על כוחות החטיבה. הירי כולל פצצות מרגמה וטילים נגד טנקים. אחד הפצועים מוגדר אנוש. לא חולף זמן רב ומותו נקבע. כולם עסוקים במהלך המבצע. הכאב ניכר, אבל מוכרחים להמשיך, ולהיות מקצועיים. הכוחות מגיבים בירי ארטילרי.

נדב מבקש לבדוק איזה אמצעים עומדים לרשותו. סריקת השטח מבציעה באופן ברור על ירי מכיוון בית הספר של אונר״א במרכז הרצועה. הפקודה ניתנת ונורה טיל תמוז לעבר בית הספר. אלוף הפיקוד שיגיע לחמ״ל של החטיבה מאוחר יותר אומר בתגובה, ״זו דוגמא נוספת לשימוש הציני של חמאס במתקנים אזרחיים למטרות טרור״.

קצת מכעיס. כי החטיבה ניסתה מאז תחילת המבצע לשמור על פגיעה מזערית, ככל שניתן, ״בבלתי מעורבים״. דוגמא לכך הייתה בבניין בן שלוש קומות בגזרה, שהיה מידע מודיעיני לגבי פעיל חמאס ששהה בו לבדו. מסוק שפועל במסגרת כוחות אוווירים שנמצאים תחת פיקודו של נדב המח״ט, תקף את הבניין, אולם מספר דקות לאחר מכן הפעיל נצפה שהוא רץ לעבר גן ילדים. כדי שלא לפגוע בילדים המשך התקיפה בוטל. אני לא אתפלא אם יתברר שגן הילדים כבר הפך לקן טרור.

בשטח אף אחד לא עושה חשבונות. כאן ממלאים פקודות. אבל הכאב נמצא בכל מקום. לכולם כאן יש חברים שנמצאים בתאי שטח אחרים. חלקם כבר פגשו בשכול מקרוב. שאול איבד כבר שלושה חברים, ״זה כואב מאוד. אבל זו גם הסיבה שאנחנו נמצאים כאן. לשמור על המדינה. להפסיק את הטרור הזה. זה יכל בקלות להיות אחד מהחבר׳ה שלי. אתה לוקח את הכאב למקום אחר. יותר מציאותי״, הוא מספר בכאב.


לוקחים את הכאב למקום אחר. אבירם זינו עם החיילים

זו השבת החמישית שחיילי הגדוד סוגרים. חלקם הוקפץ בשיאה של הרגילה, החופשה הצבאית שקיבלו. הם היו קודם לכן בתרג״ד. חיילי המילואים סוגרים כבר שבת שלישית. ״למרות זאת, המוטבציה כאן גבוהה״, מסביר שאול, ״באנו לכאן אחרי הרבה זמן שלא הייתה לוותיקים בינינו תעסוקה מבצעית מסוג כזה. אני מרגיש שאני אשכרה תורם וחלק מההגנה על המדינה״.

יגל מעיד על עצמו, ״אני לא איש של מלחמה. אבל יש מוטיבציה גבוה. ואם הייתה אפשרות שלא תהיה לחימה אז כנראה היינו בוחרים בה. אבל אין כרגע אפשרות כזאת״.

בינתיים בשטח התצפית חובר אלינו סא״ל שמואל (מולי). נראה צעיר בהרבה לתפקידו ומעמדו. הוא סוקר את הפעילות עד כה. ״חשפנו מנהרה ופיר משמעותיים״, הוא מסביר, ״מצאנו שם אמל״ח בכמויות גדולות. מאז תחילת מבצע ״צוק איתן״ חטיבה 7 פועלת בגזרה.

"החטיבה הספיקה לחשוף 26 פירים, 14 מנהרות והרגה 60 מחבלים. כבר ביום הראשון לכניסה הקרקעית חשפה החטיבה פיר מרכזי של מנהרה התקפית שמגיעה לשטחי ישראל. הפיר היה צמוד למתחם של מסגד ובו נמצאו מדים וציוד צבאי״.

זו כנראה הסיבה לתמיכה הגדולה בציבור סביב המבצע. הסכמה רחבה שלא נסתרת מעיניו של נדב: ״זו אחת המערכות עם הקונצנזוס הכי גדול. והשתתפתי במספר מערכות. יש פה בסוף מצב בלתי נסבל כבר הרבה מאוד זמן. עשינו הכנות למערכה הזו בחצי שנה האחרונה, עם דגשים על המנהרות. 13 שבועות של אימון מאוד אינטנסיבי״, הוא מסביר, ״החטיבה מגיעה במוכנות גבוהה מאוד.


לא נאיביים. חטיבה 7 בסריקות. צילום: אבירם זינו

"נערכנו לתרחיש שבקיץ נצא למערכה מול חמאס. הייתה הכנה מודיעינית, כשירות ומורל של האנשים. עוצמת האיום על הביטחון השוטף מובנת מאליה, וצריך לעשות סדר חדש. ואני לא נאיבי״, מודה נדב מיד, ״לא אתפלא עם נזקק לסבב נוסף, אבל המטרה היא שהסדר החדש יישמר לפחות כמה שנים״.

בין הבתים שאני נמצא לידם אני מביט על מרכז הרצועה. ירי ארטלרי כבד של צה״ל שנענה בירי בפצמר״ים ניכר היטב מעלינו ולעברינו. האש נורית כמעט ללא הפסקה, משני הצדדים. הפחד נעלם בשלב הזה לטובת הדריכות. ברקע הראש כל הזמן חושב: יש הרוג. אני חושב על האמא שעוד רגע יצאו קציני הנפגעים להודיע לה את הנורא מכל.

אני מביט בחיילים שלצידי. ״קשה לי גם. אני לא משתף את ההורים יותר מידי״, מסביר לי ילי, ״כשאני מדבר איתם, אני מרגיע אותם. אני רוצה שישנו טוב. זה לא קל בכלל״. את הוריו של גיא אף אחד לא ירגיע. אנחנו עושים את דרכנו חזרה לתחומי מדינת ישראל, אל המפקדה של החטיבה. לחמ״ל מגיע אלוף פיקוד הדרום.

כולם נכנסים להערכות מצב. אני מבין שאלמלא הערנות של נדב לשטח, אני הייתי יכול להיות שם בחשבון היקר שהמלחמה הזו גובה מאיתנו. בדרך הביתה אני מרשה לדמעות לזלוג. בלי קול של בכי. אני לא מכיר אף אחד באופן אישי, אבל הם כולם הבנים שלנו, ולאבד עוד ילד זה כואב. זה סיפור שנגמר בדמעות.