דניאל, לוחם צנחנים, סופר את הימים שלא ראה את הבית בגדרה. "חשוב לי שההורים שלי יראו אותי, שידעו שהכל בסדר", הוא אומר. "כבר 50 יום הם לא ראו אותי. אני רוצה שאמא תישן בשקט". במחשבה שנייה, הוא יודע שאם האמא שלו תראה איפה הוא נמצא בעזה, בבית הרוס למחצה, אי שם בפאתי חאן יונס, שבתוכו אותרה מנהרה התקפית, היא בטח לא תישן בשקט.

"נלחמים כמו פחדנים"

יצאנו לחאן יונס עם הלוחמים מנקודת המפגש, באחד היישובים בעוטף עזה. מרחק הליכה של דקות. מתחתינו עברה מנהרה התקפית שיצאה מהרצועה והגיעה עד מרחק קצר מיישובים בתוך ישראל. מנהרה בנויה היטב, שניכר כי הושקעו בה ידע ומאמץ. עם חיווט חשמל וקירות בטון. חוליית מחבלים יכולה לנוע בה במהירות ובקלות, ולהגיע לכל יישוב באזור.

לא צריך להסביר ללוחמים כמה חשוב לחשוף ולהשמיד אותה. "אנחנו כאן כדי לעמוד במשימה - לשמור על המדינה", הם מספרים. כמו דניאל, כולם לא ראו את הבית כמעט חודשיים. "התחלנו את הלחימה עוד במבצע שובו אחים, בחיפושים אחרי הנערים שנחטפו", מספר מח"ט הצנחנים אל"מ אליעזר טולדנו (41), "בשבילי זה לא מבצע, זו מלחמה, אני נלחם. איך אמר מח"ט גולני? מבצעים יש בקניון. אנחנו נלחמים".


"לפעמים אתה מגיע לקומה השנייה ורק אז מגלה שאתה בבית ממולכד״. צילום: אבירם זינו

הלוחמים נערכים בתוך הבית ההרוס. באחת הפינות מרכזים ציוד, מול כל חלון מוצב מאבטח. המח"ט מוודא שאף אחד לא חשוף מדי. יורדים אל קומת המרתף, שם גם נמצאו אמצעי הלחימה שנתפסו. כרזות, מדים, ציוד חפירה, מטול אר.פי.ג'י, שיחד עם טילי הנ"ט הפך לאחד האיומים העיקריים מול צה"ל.

"הם נלחמים כמו פחדנים", מסביר אחד הלוחמים, "אנחנו צבא והם ארגון טרור. אתה רואה את זה בלחימה שלהם. הם לא באים פנים אל פנים. יורים עליך מרחוק. נ"ט אואר.פי.ג'י, יוצאים אליך מתוך מנהרה או ממלכדים את הבית. הם יודעים שבמלחמה פנים אל פנים אנחנו חזקים מהם".

בקומה השנייה של הבית יש פתח ענק בקיר, שדרכו אני מביט אל השכונה שהייתה כאן לפני שצה"ל הפציץ את המקום ושינה הכל. מבנים כפריים, בשטח שאפשר היה להגדיר כפסטורלי, אם רק לא הייתה בו מלחמה. הטרגדיה והכאב זועקים מכל פינה, מכל שריד של קירות ומכל אבני בניין שנערמים באי סדר. מסביב שטחי חקלאות נרחבים, חצילים ואבטיחים שלא קיבלו מים ומתחילים לנבול.


חיילי צה"ל "מיישרים" את השטח במהלך החיפושים. צילום: אבירם זינו

חמאס ערוך היטב

המנהרות הן חלק מרכזי בסיפור המלחמה הזה. המודיעין ידע עליהם הרבה קודם, אבל הם נותרו כאיום, כפצצה מתקתקת, שהופעלה במבצע הזה. הלוחמים מספרים שעברו הכשרה למנהרות, הקצינים מסבירים שהכירו את האיום, אבל אף אחד לא חזה את עוצמתו והיקפו. בניגוד למבצע עופרת יצוקה, שהתרחש לפני כשש שנים, הפעם חמאס ערוך הרבה יותר טוב, ולוחמי צה"ל רואים את זה יום יום, שעה שעה. "הופתענו מהמנהרות", מספר אחד מקציני היחידה, "לא מעצם קיומן. התאמנו על תרחישים כאלה. אבל לא תיארתי לעצמי שזה ההיקף, שזו האיכות".

"האתגר הגדול הוא לא הפירים שיוצאים בישראל״, מסביר רס״ן ניר, קצין האג"מ של החטיבה, "האתגר הוא גם מה שקורה כאן, בתוך שטח הלחימה. אתה מזהה את המחבל, ואז הוא נכנס לתוך בית, וכשאתה בבית הוא כבר יוצא ויורה עליך מבחוץ, ואז הוא נכנס לבית שני, ומשם לבית שלישי, שיכול להיות ממולכד. לא רק אנחנו השתפרנו מאז עופרת יצוקה, גם הם השתפרו. פעם המלכוד היה מבחוץ, כזה שאתה מבחין בו תוך רגע. עכשיו קורה שאתה מגיע לקומה השנייה ורק אז מגלה שאתה בבית ממולכד".

רס"ן ניר (31), תושב ברוכים. יש לו שני אחים בגזרה. "אנחנו מדברים בטלפון האדום אחת לכמה ימים", הוא מספר, "יש לי אח סגן מפקד פלוגה בנח"ל ועוד אח מפקד פלוגה בגולני, ואמא בתל אביב דואגת", הוא אומר בחיוך כובש. "הסיפור של הלחימה כאן הוא התנועה ב-360 מעלות", מסביר לי ניר. "שיתוף מלא שלהכוחות - מהאוויר, מהים ומהיבשה. כדי לנוע ככה אתה חייב להיות עם מסוקי קרב באוויר, ועם כלי הנדסי, וכוח הנדסה, וכלב, ואתה צריך את הכל, כי אם לא אתה תחטוף, והיו מי שחטפו. גם אצלנו".

"המוטיבציה גבוהה", מספר המ"מ,"אנחנו מבינים את כל הסיכונים ויודעים איך מרגישות המשפחות שלנו. החיילים רוצים להמשיך הלאה ולסיים עם זה. הכאב על הנפגעים הוא גדול מאוד. כאב שקשה להכיל. אני מכיר אנשים, חברים מהצבא, מבית ספר, שנהרגו. זה קשה, אבל אנחנו יודעים שאם לא נמשיך הלאה, אז לא יהיה מי שיפתור את זה. התפקיד שלנו הוא לסיים את המשימה, להוריד את האיום לרמה הכי נמוכה שאפשר".


פיר מנהרה שאותר על ידי חיילי צה"ל. צילום: אבירם זינו

הרעש שמעצבן 

בחזרה לדניאל, בבית ההרוס למחצה. ברקע קולות פיצוצים ללא הרף. אני מתקשה להבחין ביניהם. דניאל עושה לי שיעור קצר. "בדרך כלל, אצלנו באמצע תקיפות אתה לומד להבדיל בין טנק, מסוק או מטוס שלנו, או יציאה שלהם", הוא אומר, "הקול של הרקטה מזכיר מטוס שממריא. סילון כזה. אתה רואה אתזה וחוטף עצבים. זו חוצפה. אנחנו פה, ואתה רואה שהם יורים לך על המדינה. הם ממשיכים לירות בשיא החוצפה. בכל פעם שתיים או שלוש רקטות. כשאנחנו רואים את "כיפת ברזל" מיירטת, אתה חש גאווה, נרגע".

רגע לפני שאני חוזר לשטח ישראל ומשאיר את הלוחמים להמשיך במלאכה הכל כך חשובה ומסוכנת, אני מחליף מבט עם גדליהו (20), מתל אביב, שעומד ליד החלון ומאבטח את הכוח. גם הוא מתגעגע לבית ולהורים. העיניים שלו בורקות והוא מבקש להגיד כמה מילים, שיופיעו בעיתון. "תכתוב שאני מתגעגע לאבא ואמא ולחברה שלי", הוא אומר. "תכתוב: נוי, אני אוהב אותך".


יוצאים למשימה בכוחות משולבים. צילום: אבירם זינו