37 פעמים נשא ריצ'רד ניקסון, הנשיא ה־37 של ארצות הברית, נאום לאומה מהחדר הסגלגל, אבל הנאום האחרון הוא שייזכר יותר מכל. ביום חמישי, ב־8 באוגוסט 1974, בשעה תשע בערב, הופיע ניקסון מול המצלמות ואמר משפט שאף נשיא לא אמר לפניו, ואף נשיא לא הוציא מפיו אחריו: "אני מתפטר".

למחרת, עלה ניקסון למסוק הנשיאותי ממדשאת הבית הלבן, לא לפני שהניף את שתי ידיו עם סימן הניצחון בצילום שהפך לאייקון, בעוד מפגינים מעבר לגדר קוראים "כלאו את הצ'יף" (משחק מילים באנגלית על ההמנון הנשיאותי "הללו את הצ'יף"). כעבור דקות אחדות, המריא ניקסון בדרכו לביתו בקליפורניה. בכך תמה כהונתו של אחד הנשיאים השנויים במחלוקת בתולדות ארצות הברית.

מצד אחד, היה זה ניקסון שהחל את התהליך לסיום מלחמת וייטנאם ופתח את הדלת לסין הקומוניסטית. אולם מהעבר השני, תמיד ייזכר לו הכתם של פרשת ווטרגייט - הפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית במלון הדירות "ווטרגייט" בוושינגטון לפני הבחירות של 1972 שהפכה לפרשת הסתרה שבה היו מעורבים הדרגים הגבוהים ביותר בבית הלבן, כולל ניקסון עצמו. רק התפטרותו של הנשיא מנעה ממנו להיות מודח על ידי הקונגרס.

ניקסון וגולדה מאיר. צילום: משה מילנר, לע"מ

בימים האחרונים מציינת ארצות הברית 40 שנה לאחד מרגעי השפל של ההיסטוריה הפוליטית שלה. ספרים ותוכניות טלוויזיה חוזרים לימיו של הנשיא ניקסון ומנסים לחשוף עוד טפח מתקופת כהונתו הסוערת של הנשיא ה־37. לכבוד האירוע, הציגה הספרייה הנשיאותית של ניקסון יותר מ- 30 שעות של ראיונות שקיים הנשיא לשעבר עם עוזרו לשעבר, פרנק גאנון, בשנת 1983 ואשר לא פורסמו מעולם.

בניגוד לראיונות המפורסמים שקיים עם סר דיוויד פרוסט ב־1977 - ואשר זכו לגרסה קולנועית מצליחה - הפעם האווירה הייתה אחרת, שקטה יותר ורחוקה יותר מאור הזרקורים, ואפשרה לניקסון לדבר בגילוי לב על הרגעים הקשים בקריירה הפוליטית שלו. עד הרגע האחרון, האמין ניקסון כי הוא יוכל לשרוד, על אף הזעם התקשורתי, החקירות בקונגרס וההתרחקות של חלק מתומכיו הבולטים.

"אני לוחם, לא רציתי להתפטר", הוא הודה. "גם חשבתי שזה יהיה כמו הודאה באשמה, וכך אכן היה. וזה גם היה מספק תקדים איום ונורא לעתיד". בראיון, הוא סיפר על חוויה מסכר מת בשעות האחרונות שלו בבית הלבן. בשעה ארבע לפנות בוקר הוא התעורר, והלך למטבח, שם מצא את כל העובדים. אחד מהם אמר לו שהשעה היא כבר שש בבוקר, ואז התברר ששעון היד של הנשיא נעצר. "הסוללה נגמרה בשעה ארבע ביום האחרון שלי בתפקיד", אמר. "באותו היום, גם אני הייתי גמור".

כמו מסע בזמן

חלק נכבד מהמבט ההיסטורי בימים האחרונים מוקדש למערכת ההקלטה הסודית של ניקסון, שמילאה תפקיד חשוב גם בפרשת ווטרגייט. בעבר כבר היו נשיאים שהקליטו שיחות בחדר הסגלגל, אבל ניקסון היה זה שהעלה את ההקלטות לדרגת אמנות. המערכת, שהופעלה באמצעות קול, הותקנה באוגוסט 1971 והמשיכה לפעול בחשאי עד שדבר קיומה התגלה במהלך אחד השימועים בקונגרס והיא פורקה.

ניקסון בישראל. צילום: שמואל רחמני 

ניקסון הודה כי התקין אותה כדי שההקלטות ישמשו אותו בעתיד לכתיבת האוטוביוגרפיה הנשיאותית שלו. לאורך השנים פורסמו תמלילים של שיחות מוקלטות, אולם עדיין מדובר רק בקצה הקרחון. "יש לנו פה אוסף ייחודי של הקלטות נשיאותיות - 3,700 שעות", אמר לוק ניכטר, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת טקסס M&A , לרשת CBS.

"רק 5% ־ 7% תומללו עד כה. עבור היסטוריון, זה מכרה זהב". ניכטר ופרופסור דאגלס ברינקלי מאוניברסיטת רייס פרסמו לאחרונה את הספר "קלטות ניקסון" שכולל 700 עמודי תמלולים של שיחות שהקליט ניקסון ושמרביתן לא נחשפו עד כה. לפי השניים, הנשיא דיבר על הכל - מסוגיות פוליטיות, דרך הבעת דעות שנויות במחלוקת ואף גזעניות על מנהיגי עולם, שחורים ויהודים ועד עניינים אישיים.

גם קן יוז, חוקר מאוניברסיטת וירג'יניה, עבר על מרבית ההקלטות לטובת ספרו החדש "לרדוף אחרי צללים: קלטות ניקסון, פרשת צ'נו והמקורות של ווטרגייט". "זה היה כמו מסע במכונת זמן", סיפר לדיילי ביסט. "אתה יכול לשמוע מה באמת התרחש בתקופה של 30 חודשים מלאי אירועים - לא רק בממשל ניקסון, אלא בהיסטוריה האמריקאית. זה היה כשניקסון הינדס את הכניסה הדיפלומטית לסין. זה היה כשהוא קיים משא ומתן על האמנה הראשונה להגבלת נשק אסטרטגי. זה היה כשהוא ארגן את היציאה הצבאית מוייטנאם. וזו הייתה התקופה של ווטר רגייט. עבור אנשים שאוהבים היסטוריה, זה משאב של פעם בחיים, של פעם בהיסטוריה".

התמלילים המרתקים מספקים הצצה נדירה לדיפלומטיה הבינלאומית בשיאה של המלחמה הקרה. ב־ 18 ביוני 1973 נפתחה בבית הלבן פסגה בת שבוע בין ניקסון לבית מנהיג ברית המוערצות, ליאוניד ברז'נייב. זו הייתה הפעם היחידה שבה פגישה בארבע עיניים בין מנהיגי המעצמות (בנוכחות מתורגמן כמובן) הוקלטה במלואה.

"עלינו להכיר בכך, שנינו, שאנחנו עומדים בראש שתי המדינות החזקות ביותר, ועל אף כמה חילוקי דעות, חיוני שהמדינות האלה, בכל מקום שבו אפשר, יעבדו ביחד", אמר ניקסון בפתח הפגישה. ברז'נייב, מצדו, קרא לשכוח את "העבר הרע" בין שתי המדינות ודחה את התיאוריה שטוענת כי ארצות הברית וברית המועצות נאבקות זו בזו על שליטה עולמית. השניים אף דיברו על בני משפחותיהם ואפילו על קופסת הסיגריות של ברז'נייב.

"לקופסה יש מנגנון תזמון מיוחד, ואני לא יכול לפתוח אותה במשך שעה", סיפר ברז'נייב לניקסון. "איך זה עובד?", שאל הנשיא. "תראה, המנגנון, מנגנון התזמון פועל כעת ואני לא יכול לפתוח את זה במשך שעה נוספת. בעוד שעה, היא תפתח את עצמה", ענה ברז'נייב. "זו דרך להטיל על עצמך משמעת", אמר ניקסון והחל לצחוק.

אבל הקלטות גם מציגות את צדו הגזעני, ולעתים האנטישמי, של ניקסון, על אף שיד ימינו בניהול ענייני העולם היה יהודי - שר החוץ וראש המועצה לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר. "כעת, המגזין 'לייף' נשלט לחלוטין על ידי יהודים. 'ניוזוויק' לחלוטין נמצא בבעלות יהודים ונשלט על ידם, מאמרי המערכת שלהם. 'הניו יורק טיימס', 'הוושינגטון פוסט', כולם יהודיים", אמר ב־1 בפברואר 1972. בשיחה שקיים עם קיסינג'ר עצמו ב־ 19 באפריל 1973, הוא לא הסתיר את זעמו על כך שבקהילה היהודית מנסים לשבש את הפסגה הצפויה עם ברז'נייב.

"תשמע לי, הנרי, זה יהיה הדבר הנורא ביותר שיקרה ליהודים בהיסטוריה האמריקאית", הצהיר. "אם הם יטרפדו את הפסגה הזו - וייתכן שהיא תתבטל בגלל סיבות אחרות - אני מתכוון להאשים אותם, ואני אעשה את זה בתשע בלילה מול 80 מיליון בני אדם". קיסינג'ר מיהר לענות כי "הם הביאו את זה על עצמם". "לא מזיז לי להיות אנטישמי קטן אם זה נוגע לסוגיה הזו", הדגיש ניקסון. "הם הציבו את האינטרס היהודי מעל האינטרס של אמריקה והגיע הזמן לעזאזל שכל יהודי באמריקה יבין שהוא קודם אמריקאי ואחר כך יהודי".

ניקסון עוזב את הבית הלבן לאחר התפוצצות פרשת "ווטרגייט". צילום: הממשל הפדרלי בארה"ב

המחיקה המסתורית

חשיבות רבה יש לקלטות בתיעוד פרשת ווטרגייט. ב־ 23 ביוני 1972, שישה ימים בלבד אחרי מעצרם של חמשת הפורצים למטה הדמוקרטי וכאשר החל להתגלות הקשר לבית הלבן, שוחחו ניקסון וראש הסגל שלו, בוב הלדמן, על האפשרות להפעיל את סוכנות הביון (CIA) כדי שתשכנע את סוכני הבולשת (FBI) להפסיק את החקירה בטענה שמדובר בפעולה של ביטחון לאומי. השיחה, שזכתה לכינוי "האקדח המעשן", נחשבה להוכחה שניקסון אכן ידע על הפריצה ואף סייע במאמצים להסתיר אותה.

"זו הייתה המכה האחרונה, המסמר האחרון בארון", הודה ניקסון בראיון עם גאנון משנת 1983. "אף על פי שלא היית צריך עוד מסמר אם היית בארון, וזה היה המצב שלנו". באוגוסט 1974, הביא ניקסון את התמליל של השיחה המרשיעה לבני משפחתו והסביר להם כי זו הסיבה שהוא צריך לעזוב את התפקיד.

אדם נוסף שהאזין לשעות ארוכות של הקלטות ניקסון הוא ג'ון דין, מי שהיה יועצו המשפטי של הנשיא וריצה ארבעה חודשי מאסר על מעורבותו בפרשת הטיוח. כעת, 40 שנה אחרי, הוא מפרסם את הספר "ההגנה של ניקסון: מה הוא ידע ומתי הוא ידע את זה". דין מתייחס בין השאר לאחת התעלומות הגדולות ביותר: מה היה ב־ 18 וחצי הדקות שנעלמו מהקלטה של שיחה שהתקיימה בחדר הסגלגל ב־ 20 ביוני 1972?

מזכירתו של ניקסון, רוז־מרי וודס, הודתה כי מחקה חמש דקות כאשר לחצה בטעות על כפתור ההקלטה בעת שהאזינה לשיחה, אולם עד כה לא ברור מי אחראי להיעלמותו של שאר החומר. אלכסנדר הייג, שהחליף את הלדמן בתפקיד ראש הסגל, אף טען כי מדובר ב"כוח מרושע". דין לא מסביר מה קרה להקלטה, אולם הוא טוען שלא היה שם מידע חדש. אחרי שבדק שיחות שהתקיימו בימים הבאים, הגיע דין למסקנה כי השיחה המחוקה - שבה השתתפו גם הלדמן וג'ון מיטשל, יו"ר הוועדה לבחירתו מחדש של הנשיא - כללה "התבטאות כללית לגבי מידת מעורבותו של ניקסון בטיוח".

"הייתה שיחה נוספת באותו שבוע, שהייתה יכולה לגרום נזק באותה מידה. אבל הקלטות האלה לא נדרשו לחקירה", אמר ל"ניו יורק פוסט". לגרסתו של דין, הוא לא מצא בהקלטות אף ראיה לכך שמישהו בבית הלבן ידע מראש על הפריצה הצפויה למטה הדמוקרטים. אבל ניקסון כן היה מעורב בטיוח בתוך זמן קצר כפי שהתברר בשיחת "האקדח המעשן". עם זאת, הוא מציין כי "אף אחד לא שקל את ההשלכות הפליליות של הפעולות שלנו, רק את ההשלכות הפוליטיות של אי עשייה".

40 שנה אחרי התפטרותו של ניקסון, נראה כי עדיין רב הנסתר על הגלוי סביב כהונתו של הנשיא ה־ 37 של ארצות הברית, והחומרים שעולים מתוך אלפי השעות של ההקלטות החשאיות צפויים לספק עבודה להיסטוריונים גם עד יובל החמישים לפחות. במהלך הראיון עם גאנון, נזכר ניקסון בשיחה קצרה שקיים עם קיסינג'ר, דקות אחדות אחרי הודעת ההתפטרות. "אדוני הנשיא, ההיסטוריה הולכת לזכור שהיית נשיא ענק", שחזר ניקסון את מילותיו של עוזרו הוותיק. "אמרתי 'הנרי, זה רק תלוי במי שכותב את ההיסטוריה'".