המלחמה בעזה, כמו קודמותיה, יצרה גל אנטי-ישראלי ויהודי ברחבי העולם. הפגנות נרחבות, תקשורת מוטה ברובה ועצומות שקוראות לחרם, אבל הצהרה אחת הצליחה לפגוע בדיוק רב בעצבים החשופים ממילא של ישראל והקהילה היהודית בבריטניה. 

זה קרה בתחילת החודש. באסיפה שהתקיימה בפני חברי מפלגתו בלידס הכריז ג'ורג' גאלאווי, חבר הפרלמנט מטעם מפלגת ריספקט בברדפורד מערב, את הדברים הבאים: "הכרזנו על ברדפורד כעל אזור חופשי מישראל. אנחנו לא רוצים מוצרים ישראליים. אנחנו לא רוצים שירותים ישראליים. אנחנו לא רוצים אקדמאים ישראלים באוניברסיטה או בקולג'. אנחנו אפילו לא רוצים שתיירים ישראלים יבואו לברדפורד, אם מישהו מהם חשב לעשות זאת. אנחנו דוחים את המדינה הלא חוקית, הברברית והאכזרית שקוראת לעצמה מדינת ישראל. ואתם חייבים לעשות כמונו". 

גאלאווי הצליח ולא בפעם הראשונה לזכות בתשומת לב. שוב הוא הצטייר כמגן המוסלמים ופגע קשות ברגשות ישראלים ויהודים, או כפי שהוא מעדיף לכנות אותם, ציונים. ובכן, ברדפורד הוכרזה כאזור סגור בפני ישראלים. למחרת ההודעה קרסו קווי הטלפון ללשכת התיירות המקומית עקב המוני פניות של אזרחים ואנשי תקשורת שרצו לבדוק מה כולל בדיוק האיסור, כיצד הוא ייאכף, ואם בכלל הסיפור הזה אמיתי. גאלאווי, כהרגלו בקודש, מסרב בתוקף לדבר עם עיתונאים ישראלים ("הם יכולים לדבר עם אש"ף", התייחס בעבר לחרם שהוא מטיל על התקשורת הציונית), כך שנותרה רק אפשרות אחת. לבדוק אם אכן הפכה ברדפורד לחופשייה מישראל ושלוחותיה ולעלות לרכבת צפונה. 

קול האסלאם 

ברדפורד היא עיר תעשייתית לשעבר ביורקשייר, ליד לידס. מעט יותר מחצי מיליון תושבים וכרבע מהם ממוצא אסיאתי, רובם ממוצא פקיסטני, אחרים ממוצא הודי ובנגלדשי. גאלאווי (60) בחר לפרלמנט ב-2012 במהלך שהוא כינה "האביב הברדפורדי", הרמז לאביב הערבי היה ברור.

הוא החל את הקריירה שלו בעיר הולדתו דאנדי שבסקוטלנד והפך לתומך בולט של המאבק הפלסטיני כבר ב-1977. נבחר לראשונה לפרלמנט מטעם מפלגת הלייבור ב-1987 אבל נזרק מהמפלגה ב-2003, אחרי שקרא לחיילי הצבא הבריטי לסרב פקודה בעיראק וערער על מנהיגותו של טוני בלייר, ראש הממשלה דאז. 


עיר תחתית. חבר הפרלמנט גאלאווי (מימין: ברדפורד על מפת אנגליה). צילום: רויטרס

מאז הפך גאלאווי לאחד הקולות הבולטים של הציבור המוסלמי ההולך וגדל בבריטניה, ושלא נטעה, מדובר בקול רהוט, כריזמטי ומהדהד. גאלאווי הוא אחד המייצגים הקבועים של אינטרסים פלסטיניים בתקשורת בזמן עימותים צבאיים, מתעמת בהתלהבות עם נציגי השלטון ומייצר סאונד בייטס באופן קבוע.  

ב-2005 נבחר כחבר פרלמנט במזרח לונדון, אחד האזורים בעלי אחוז האוכלוסייה המוסלמית הגבוה ביותר בבריטניה. חמש שנים מאוחר יותר הוא הודח בבחירות, ותומכיו לשעבר טענו שהוא כלל לא פעל למען תושבי אזור הבחירה שלו. זה לא הפריע לגאלאווי לנצל את פרישת חברת הפרלמנט של ברדפורד מערב ממפלגת הלייבור מטעמי בריאות כדי לרוץ בבחירות שנערכו שם לפני שנתיים. הוא זכה ב-55.9% מהקולות, הישג שטלטל את המפלגות הגדולות. 

גאלאווי הפך את ההתנגדות לישראל לנושא המרכזי של הקריירה הפוליטית שלו, ויחד עם מצב האבטלה הקשה בקרב צעירים בברדפורד ותחושת הניכור של רבים בקהילה הפקיסטנית, הצליח לסחוף את הקול המוסלמי. כחבר פרלמנט שמייצג למעשה מפלגה של איש אחד, הוא חסר כוח של ממש, אבל כמי שזכה ביותר מ-50% מהקולות כמועמד עצמאי, לא רצוי להתעלם ממנו. 

"אדוני, אני מעריץ את אומץ לבך, את כוחך ואת התמדתך", הוא אמר לסדאם חוסיין בשנות הסנקציות הבינלאומיות על עיראק. גאלאווי טען שהוא כיוון את הדברים לעם העיראקי ולא לדיקטטור, אבל לא חסרות דוגמאות נוספות חד-משמעיות. את בשאר אסד, למשל, הוא כינה ב-2010 "הטירה האחרונה של אצילות ערבית", והוא אף האשים את ישראל באספקת נשק כימי לסורים. במהלך מלחמת לבנון השנייה נשא את הדברים הבאים: "אני כאן בכדי להלל את חיזבאללה. אני בא להלל את מנהיגו, שייח' נסראללה". 

עימות בבית קפה 

ביום ראשון חלפו שאריות של הוריקן ברטה מהאוקיינוס האטלנטי על פני בריטניה. מרכז ברדפורד, מקום די עגום גם ביום חול שטוף שמש, היה שומם מאדם כמעט. על הרכבת מלידס בדקו את הכרטיס אבל לא את הדרכון. כמובן שבשום מקום בעיר לא נראו מחסומים ולא התבקשתי להציג כל מסמך מזהה. כל ישראלי נחוש היה יכול לשבור את המצור ולהתגנב לעיר שהוכרזה כנקייה מישראלים. 

בלידס רואד, הדרך המובילה ללידס ומרכז הקהילה האסייתית, ישבו משפחות לארוחת צהריים במסעדות הפקיסטניות. משפחות אחרות בלבוש צבעוני יצאו ממקדש סיקי, וממאפיית הנאן (לאפה הודית) עלה ריח נעים. על המדרכה צפו בין השלוליות שלטים שקראו להשתתף בהפגנה נגד המלחמה בעזה, באחד מהם נראה חייל ישראלי מכוון את רובהו לעבר אישה עטויה רעלה המגוננת על שלושה ילדים קטנים. 



כיבוש העיר. יהודים וישראלים מתעמתים עם המקומיים בברדפורד. צילום: שאול אדר

בקפה זויה, בין הממתקים ההודיים שמנצנצים בצבעיהם הזרחניים, עמדו שני מוכרים צעירים החלוקים בדעותיהם. "אני לא אוהב אותו", אמר הראשון, "הוא דואג רק לקריירה ולפרסום שלו ולענייני העולם. אין לי בעיה עם התמיכה שלו בפלסטינים, אבל הוא צריך בראש וראשונה לדאוג לאנשים שבחרו בו - תושבי ברדפורד. אני לא מרגיש שאכפת לו מאיתנו כמו שאכפת לו מנושאים אחרים ברחבי העולם". 

"אני לא מסכים", אמר חברו, "הוא היחיד שמעז להגיד משהו נגד ישראל ולי כמוסלמי חשוב שיהיה קול כזה. אין סתירה בין מחאה נגד ישראל להיותו חבר פרלמנט מברדפורד". 

ומה דעתכם על ההצהרה שלו שאין כניסה לישראלים? 

"זה מוגזם ומיותר", הסכימו השניים. "זו הצהרה מופרזת שלא עוזרת לאף אחד". 

ביציאה מהחנות ניצבה ערימה של ה"אסיאן אקספרס", עיתון הקהילה הפקיסטנית בלידס וברדפורד. השער אומנם הוקדש לרוכב אופניים מקומי שחצה יבשות על שני גלגלים, אבל ברור לחלוטין מה היה הנושא המרכזי. בין עשרות פרסומות ענק למסעדות שונות וכתבה על קטטה גדולה במסגד המרכזי ערב עיד אל-פיטר בנוגע לשאלה מתי עולה הירח ומתחיל החג, הוקדשו חמש כתבות שונות למלחמה בעזה, הנאום של חבר הפרלמנט זכה דווקא למקום הקטן ביותר. 

כולם מפחדים מישראל  

לתיירים הישראלים שיתעקשו להגיע לעיר, מומלץ לקפוץ לסולטר (Saltaire), כפר יפהפה על גדות תעלת המים, המצוי מספר קילומטרים מחוץ לעיר. את הכפר הקים סר טיטוס סולט עבור עובדיו, זה היה פרויקט תעשייתי וחברתי מעורר השראה: בית החרושת לטקסטיל היה בין הגדולים בעולם, וסולט הקים בתי מגורים, כנסייה ופארק לעובדי המפעל. היום הכפר הוא אתר מורשת עולמי של אונסק"ו ומשמש כמצבה מרשימה למדי להיסטוריה התעשייתית של צפון אנגליה, שממנה כמעט לא נותר דבר. 

ברדפורד עודנה מתמודדת עם קשיי העידן הפוסט-תעשייתי. המקום עצמו מרתק: המטווייה הענקית הפכה למוזיאון ליצירותיו של דיוויד הוקני, יליד העיר, והכפר כולו, הוא אתר ארכיטקטוני בלב אזור הגבעות המתונות של יורקשייר. 

נהג המונית שהסיע אותי לשם היה ממוצא פקיסטני, דור ראשון בבריטניה להורים שהגיעו בשנות ה-50. הוא עדיין אוהב קריקט, אבל ילדיו הם אוהדי קבוצת הכדורגל המקומית. "זה נורא מה שקורה שם", הוא אמר על עזה, "הורגים ילדים ללא הבחנה, הרג של חפים מפשע. אף אחד לא מעז להגיד כלום לישראל, כי כולם מפחדים ממנה". 

בישראל יש שמונה מיליון תושבים בסך הכל. 

"כן, אבל הם האנשים הכי עשירים בעולם. הם שולטים באמריקה. הם קובעים הכל. הם שולטים בבריטניה, קמרון עושה מה שהם אומרים לו. כסף מדבר, וחפים מפשע מתים. אף מדינה אחרת בעולם לא יכולה להשתולל בלי חשבון כמו ישראל. 

לא שזה מצדיק משהו, אבל בעיראק ובסוריה מתים הרבה יותר מוסלמים. 

"כן, אבל אלה מלחמות של המוסלמים בינם לבין עצמם. הסונים נגד השיעים. זה כמו הקתולים נגד הפרוטסטנטים. לישראל אין זכות להרוג מוסלמים". 

ומה דעתך על ההצהרה של גאלאווי? 

"זה שטויות. זה טיפשי. אם יהיה לי לקוח ישראלי ברכב, אני אסיע אותו בכיף. ביזנס זה ביזנס, אבל אתה לא רואה פה ישראלים. הם עשירים מדי". 


גאלאווי במסיבת עיתונאים שקראה להסיר את המצור מעל עזה. צילום: רויטרס

אלו היו דבריו של בריטי נורמטיבי ממוצא פקיסטני, אדם חרוץ שעובד גם ביום ראשון, שמרגיש שייכות למקום ונעים הליכות באופן כללי. אם אלו הדעות והידע שלו, ניתן להבין את הקרקע שבה משגשגות דעותיו של גאלאווי בקרב צעירים מובטלים ומתוסכלים. 

לעומת זאת בלשכת התיירות בסולט מיל, האתר המרכזי בכפר, בחרו בגישה קצת יותר מזמינה לישראלים. "כל אדם יתקבל בברכה בברדפורד וסולטר. ישראלים יתקבלו בשמחה", אמרה שאן, עובדת הלשכה. "זו בדיחה. גאלאווי לא מייצג אותי, ואני אשמח לראות ישראלים כמו כל תייר אחר בעיר". 

קבלו עוגייה ציונית  

בחזרה לברדפורד התבהרו השמיים, המקומיים יצאו מהבתים לטיול בצל בית העיירה הוויקטוריאני העצום, ובכיכר ליד המזרקה התמקמה קבוצה של ישראלים ויהודים בריטים שבאו להפגין נוכחות. הרעיון מאחורי ההתייצבות היה פשוט - אם גאלאווי מכריז שהעיר נקייה מישראלים, הם כבר יראו לו שההכרזה הזאת ריקה מתוכן. החבורה הישראלית-יהודית התמקמה עם כמה שלטים בנוסח "ברדפורד פוגשת את ישראל" ו"שלום ולא שנאה" ושקיות אוכל. 

על המדשאה התרוממו גבעות של במבה והררי ביסלי, חומוס תעשייתי מהסופר ועוגיות ממיטב מאפיות גולדרס גרין (השכונה היהודית של לונדון). המטרה הייתה כמובן להציג את הפנים הידידותיות של ישראל בפני תושבי העיר. שני המארגנים, דן פישל וגיא גרובלר, מצוידים בדרכון ישראלי (שפג תוקפו אומנם אבל לא חשוב) וחמושים במצלמות הלכו לעבר שוטר מקומי. 

"היי, אנחנו ישראלים", הם אמרו, "האם יש בעיה עם זה?", השוטר הגיב בחיוך, הסביר שכל אדם רשאי לשהות במרכז ברדפורד ללא כל קשר להצהרות אלה ואחרות והוביל את השניים לעבר עוד שני תומכי ישראל שהתמקמו בפארק קטן ליד תחנת הרכבת. 

לחבורה הראשית נוספו שניים, שניאור זלמן עודזה, חרדי תושב מנצ'סטר וחבר מפלגת יוקיפ האולטרה שמרנית ואיתו מנדי, תושבת בירמינגהם ואילת. שניהם אוחזים בדגלי ישראל גדולים ובדרכונה של מנדי, הם הצטלמו עם עוברים ושבים ששמחו להתעלם מדברי גאלאווי. עוד שני יהודים בריטים חובשי כיפה צצו מעוד פינה, ותריסר תומכים נוספים גם הגיחו לסדרת תמונות ניצחון בכיכר. התודעה נצרבה. 

אבל הרתעה לא נוצרה. אל החבורה הגיעו מספר מקומיים נושאי שלטים המגנים את ישראל וחולצות שעליהן כיתובים הקוראים להחרים אותה. השוטרים המקומיים פקחו עין, אבל בכיכר לא פרצה אלימות, היו רק ויכוחים עזים. שום דבר מעניין לא באמת נאמר שם, הכל כבר נאמר (אולי האשמת ישראל בחטיפתם וברציחתם של שלושת הנערים הישראלים היא חדשה יחסית). כל צד נאטם בעמדותיו וירה את אמונותיו. זה האשים את בלפור הציוני, ההוא דיבר על זכות מהתורה, והגשם החל לרדת שוב. 

המשימה הכירורגית הסתבכה מעט והפכה לסיירת במבה במבצע סחי בעורף האויב. ועדיין היה רגע מאלף אחד: כשחבורת נערות ממוצא פקיסטני שטחה את טיעוניה הלא סדורים, ניגש אל הצעירות אחד מהבחורים היהודים והציע להן עוגיות. הנערות קפאו במקומן, הודו לו במבוכה תהומית וסירבו לקחת. עד אז, ניתן לשער, הן לא פגשו "ציוני" - מילת הגנאי הגסה ביותר בלקסיקון האנטי-ישראלי - מעולם. והנה הציונים מציעים להם עוגיות. גם זה משהו היום בברדפורד. 

"כלונדוני יש סוג של אטימת עיניים ואוזניים כשאתה נתקל באנטישמיות. ברחוב אתה מעדיף להתכווץ כדי שלא יראו את האף או פרט מסגיר", מספר דורון פישל, איש הייטק לונדוני שכאמור היה ממארגני הנסיעה. "התרגלתי לחיות כך במשך חמש שנים בלונדון, ואז נתקלתי במקרה בסרטון של גאלאווי שמכריז על ברדפורד כעל אזור חופשי מישראל וקפץ לי הפיוז. זה היה עלבון שנתקע לי בגרון. אמרתי לקלאודיה ארוסתי, שאני נוסע ביום ראשון לברדפורד. הכוונה היא ליצור סרטון תגובה ליוטיוב, וחשוב לי שזה יגיע לאנשים בבריטניה, שיראו את זה. יבינו כמה זה מגוחך, כמה הוא מגוחך. המטרה לא הייתה לנסוע ולהתחיל לשכנע אנשים בצדקתנו אלא לומר לו: 'אתה הכרזת על יודן ריין, אני בז להצהרתך'". 

"אני לא חושב שהתעלמות ממנו היא הדרך הנכונה", הוסיף פישל. "אומנם אנחנו מעניקים לו במה, אבל אני בטוח שגם בשנות ה-30 הסתכלו על היטלר בתור קוריוז קיצוני שרק מדבר. בתקופה מתוחה כזו, יש סיכוי שמישהו יקשיב לגאלאווי ויעשה מעשה. מספיק אידיוט אחד שייסחף בגללו. כל הטיעונים של הפקיסטניות היו כל כך נבובים, הן לא מכירות ולא יודעות כלום על הסכסוך חוץ מזה שהם חולקים אותה דת. הן בעיקר מחו נגד השלטון הבריטי. הם באו והתלוננו על כך שאם אזרח בריטי מתגייס לחמאס שוללים לו את האזרחות, אבל אם אזרח בריטי מתגייס לצה"ל זה בסדר. הם מרגישים אזרחים סוג ב' במדינה שלהם ומאוד קל לנווט תסכול כזה נגד ישראל. זה החשש שלי מפני אנשים כמו גאלאווי". 

אידיוט מסוכן  

למחרת שלחתי שאלות למשרד העיתונות של גאלאווי שלא נענו. דוברו ענה לשאלות עיתונאים לא ישראלים שהוא לא רואה בעיה בהפליה נגד מבצעי רצח עם. מספר תומכי ישראל ציינו בעמוד הטוויטר של חבר הפרלמנט שהישראלים הגיעו לעירו בסוף השבוע ואילו גאלאווי ותומכיו הגיבו בביטול למראה המספר הקטן של ישראלים שעשו את הדרך לברדפורד. אבל המטרה הושגה. גאלאווי הכריז על ישראלים כעל אזרחים לא רצויים בעירו, והם הכריזו שהם לא שואלים אותו. כמה פשוט. המשימה הושלמה. הכרזת ברדפורד הייתה שער עצמי של גאלאווי שנחשף במלוא עליבותו במהלך פשוט ומשעשע. הפעם הוא יצא אידיוט, אבל מסוכן להמעיט בערכו. 

"הוא רודף פרסום והוא עושה את זה כל הזמן, אבל הוא חבר פרלמנט ויש קהל גדול שמקשיב לו, והוא אכן נאם במהלך העצרת האחרונה למען עזה, זה אומר שאי אפשר להתעלם ממנו יותר", אומר סטיבן פולארד, עורך ה"ג'ואיש כרוניקל".

"בעבר חשבתי שנכון להתעלם ממנו, אבל עכשיו זו הגישה הלא נכונה ועכשיו צריך להתייחס אליו כאל פוליטיקאי רציני, והגישה הנכונה היא להתלונן עליו במשטרה ולתת להם לטפל בזה. בתחילה הייתי מעט מודאג מהנסיעה לברדפורד, כי חששתי שהם יעוררו אלימות, אבל זו הייתה טעות מצדי. הוא איש נפוח ומטופש, ואם אתה דוקר את הנפיחות הזאת, זה מהלך מצוין, אבל הוא גם חבר פרלמנט ויש להתייחס אליו במלוא הרצינות".