הפנקס של אבא עזר לאריאל לפרוק את רגשותיו

 את רב״ט אריאל פלמה (19) מקריית חיים, חניך בקורס מפקדי טנקים של חטיבת השריון - 460, מלווה הפנקס שאבא שלו קנה לו לפני הגיוס.

"אבא קנה לי את הפנקס כדי שישמש אותי כיומן מסע כשטסתי לטיול בספרד לפני הגיוס", משחזר פלמה. "לא יצא לי לכתוב בו הרבה בספרד, אבל במבצע צוק איתן הוא היה איתי בטנק ועזר לי לעבור את הלחימה".

"הוא הזכיר לי את המשפחה הדואגת שנשארה בבית אבל לא ממש ישנה. בלילה הראשון בעזה כתבתי בו בפעם הראשונה, ואחר כך המשכתי לכתוב בכל פעם שהיה לי זמן. פשוט תיעדתי מה עובר עלי. הוצאתי הכל על הדף - בשבילי וגם בשביל המשפחה".


אריאל והפנקס של אבא. צילום: אלבום פרטי

"תכננתי איך אני עומד להקריא להם את מה שהיה, יום אחרי יום. ככה הרגשתי כאילו הם שם איתי לאורך כל המבצע, וגם חשבתי שמחובתי לעשות מה שאפשר בשביל לחסוך מהם מעט מאי -הוודאות שהם הרגישו במהלך המבצע"

הפנקס ליווה את אריאל גם באירוע הקשה ביותר שהיה לו, כשאיבד את חברו הקרוב סמל ארז שגיא ז"ל. "ארז למד איתי שלוש שנים בפנימייה לפני שהיינו בצבא והיה כמו אח בשבילי. כשהוא נפל, הפנקס היה ממש משמעותי בשבילי, שם גם יכולתי לפרוק באמת, כי תוך כדי לחימה - להתפרק זה לא משהו אפשרי. יש משימה וצריך לבצע אותה, לא משנה מה קורה מסביב. העיניים שנשואות אליך נמצאות מאחוריך".

הקמע הנפאלי של אבא שמר על עדי וחבריו

רב״ט עדי כהן (19) מאלפי מנשה, לוחם בגדוד 53 חטיבה 188 של חיל השריון, נכנס ללחימה ברצועת עזה כשבידיו קמע שאביו קנה לו בנפאל, שליווה אותו מיום הגיוס. "הקמע הזה ליווה את אבי לכל מקום ונתן לו מזל. כשהתגייסתי, אבא העניק לי את הקמע ואמרו לי לשמור עליו".


עדי כהן. שיריונר עם קמע. צילום: אלבום פרטי

ביום שבו נכנס עדי לרצועה, הוא שמע על תקרית הנגמ"ש של חטיבת גולני והיה לו חשוב לקחת עמו את הקמע בתקווה שיעניק לו ולכלל הלוחמים מזל בקרבות. הוא גם ידע שהקמע יזכיר לו תמיד את אביו, את משפחתו ואת הסיבה שבגינה הוא נלחם.


הקמע של עדי כהן. הזכיר לו את משפחתו. צילום: אלבום פרטי

בין האוכל והתחמושת שנכנסו לטנק הטמין עדי גם את הקמע - בשבילו ובשביל חבריו לצוות. אחרי זמן קצר חווה עדי גם שכול - כמה מחבריו לגדוד נהרגו בגזרת הלחימה. "במהלך הלחימה אתה יודע שאי אפשר להפסיק ושהמטרה היא זו שצריכה להיות לך מול העיניים", מספר כהן, "ובכל פעם שנתקלתי בקמע שלי ידעתי שגם החברים שנהרגו ממשיכים לעמוד מאחורינו ולשמור עלינו מלמעלה".

השרשרת של סבא עודדה את ניב ברגעי המצוקה

גם לסמל ניב קופרלי (20) מרחובות, לוחם בגדוד צבר של גבעתי, היה קמע משלו: שרשרת שקיבל מסבו שנפטר.

"השרשרת מלווה אותי כבר שנים רבות וקיבלה משמעות מיוחדת בעבורי ביום שבו סבי נפטר, יום בר המצווה שלי", מספר עדי. במהלך מבצע צוק איתן קיבלה השרשרת משמעות נוספת.

"עיקר העיסוק שלנו היה חיפוש אחר פירים של מנהרות טרור. במהלך החיפושים מצאנו לא מעט אמל"ח וציוד צבאי מגוון. היו רגעים מורכבים, ובפעמים שהרגשתי מצוקה שלחתי את ידי לכיס ותפסתי בשרשרת".


ניב קופרלי. השרשרת הזכירה לו את סבא. צילום: אלבום פרטי

"היא הזכירה לי בעיקר את סבי, דמות מאוד משמעותית בשבילי, ואת סיפוריו ועצותיו הטובות. הבנתי ברגעים האלה שמאז בר המצווה שלי ועד היום עברתי תהליך משמעותי. אני בוגר יותר ומבין יותר שיש על כתפי אחריות עצומה, ובעיקר, שיש ביכולתי למלא אחריה".

הפנס של הבן האיר לארתור את הדרך

ביום שלישי לפני כמה שבועות התחיל סמ"ר במילואים ארתור גבורגיאן (37) ממודיעין את יומו כרגיל, עד שקיבל את הבשורה בדמות צו 8.

ארתור נפרד ממריה אשתו ומבנם אדריאן (8), ולקח עמו את פנס הראש של הבן, וזה ליווה אותו לאורך המבצע. "הפנס של אדריאן שימש אותי בפעילויות הלילה, האיר לי את הדרך, הקל עלי וגרם לי לחשובע ל הבן שלי ועל אשתי, שהיו בזמן המבצע בחופשה בצ'כיה, רחוק ממני", הוא מסביר.

 "הפנס הזכיר לי שהם מאירים את דרכי ושגם אם הם רחוקים פיזית, הם קרובים אלי יותר מאי פעם". גבורגיאן עלה לארץ ב- 1993, בגיל 16, ושנתיים לאחר מכן התגייס לגדוד דוכיפת. כשהשתחרר עבר לשרת במערך המילואים של חטיבת שריון כלוחם בפלוגת חרמ"ש. כבר 16 שנה שהוא פעיל במילואים, וכל פעם מחדש הוא וחבריו נרתמים למשימות הדרושות.


ארתור גבורגיאן. הפנס האיר לו את הדרך. צילום: אלבום פרטי

הפעם, מכיוון שלא רצה להדאיג את אמו, נמנע מלספר לה שנקרא למילואים במקום רגיש ביותר - בגבול הרצועה, וגם קצת בתוכה. "מבחינת אמא שלי, הייתי כל יום בעבודה כרגיל. אני שמח לדעת שצדקתי ושבאמת לא הייתה לה סיבה לדאוג, הרי חזרתי בשלום".


הפנס של ארתור. צילום: אלבום פרטי