אף אחד לא יכול היה להישאר אדיש למחזה הזה: צוות רפואי ניגש לפג זעיר שרק אתמול נולד, ומנתק אותו ממכשיר ההנשמה. התינוק, ששוקל רק 800 גרם, אפילו לא פוקח את עיניו כשהם מחברים אותו למכשיר הנשמה נייד ומובילים אותו באיטיות למקלט של בית החולים.

זו הפעם השלישית שבית החולים ברזילי באשקלון נדרש להעביר את הפגייה למרחב מוגן. ההשלכות הבריאותיות של מסע כזה עלולות להיות הרות אסון לעוללים. "כשמדובר בתינוקות שנולדו לפני השבוע ה-28 להריון, במשקל שנמוך מקילו, הגישה הטיפולית היא לגעת בהם כמה שפחות. אנחנו אפילו משתדלים לא לפתוח את האינקובטור שלהם", מסביר ד"ר אילן סגל, רופא בכיר בפגייה.

"הזזה תכופה שלהם למרחקים ארוכים יכולה להוביל לתחלואה, לדימומים במוח ואפילו למוות", הוא מוסיף, "כשהתינוקות מונשמים, קיימת סכנה נוספת. בזמן ההעברה צינור החמצן עלול להישלף ולגרום להם לחנק. מצד שני הימצאותם במרחב המוגן הצפוף עלולה לגרום לזיהומים חמורים. זו דילמה נוראית: אנחנו, שאמורים להציל את החיים של הפגים, נאלצים לעשות שיקולים של איזו פגיעה תגרום להם פחות נזק".


שיקולים של איזו פגיעה תגרום פחות נזק. פג בפגיה בברזילי. צילום: אלוני מור

ביום שלישי בשעות הערב, כשחזרו צלילי האזעקות המוכרים להישמע ברחבי הדרום, נערכו בבית החולים ברזילי באשקלון לעבוד במתכונת החירום המוכרת. זמן קצר לאחר שפיקוד העורף שב והורה לצוות הפגייה להחזיר את המחלקה למרחב המוגן, הרופאים והאחיות כבר הובילו את הציוד הרפואי והאינקובטורים, ובהם הפגים הרכים, אל המקלט הריק, שבמהרה התמלא עד אפס מקום. מבצע  מתקתק כמו שעון, ככה זה כשהוא כבר הופך להרגל קבוע.

"אנחנו מתוזזים בהלוך וחזור", נאנחת יפית מימון, סגנית האחות האחראית בפגייה. "בכל פעם שאנחנו מתבשרים על עוד הפסקת אש, וברגע שאחת כזו מופרת", היא מסבירה. הריטואל קבוע: הרופא והאחות האחראיים מחליטים את מי מהפגים מעבירים לפגייה הזמנית ואת מי אפשר לשחרר הביתה. "אנחנו משחררים גם תינוקות שבמצב רגיל היינו מעדיפים להשאיר עוד קצת, ליתר ביטחון. מבין אלו שנשארו, אנחנו מפצלים את המחלקה לשניים: הפגים שבמצב קריטי ונזקקים לטיפול צמוד עוברים למקלט שיכול לאכלס כעשרה תינוקות. מי שקרוב לשחרור ולא צריך להיות מחובר למכשירים, מגיע לממ"ד אחר".

אם כך, מדוע אתם לא משאירים את הפגים במרחבים הממוגנים עד שתהיו בטוחים שלא תהיה עוד מתכונת חירום?
"הסבת המרחבים המוגנים לפגיות היא אלתור לשעת חירום ורחוקה מלהיות אידיאלית. למרות שהתשתיות הועברו והמערכות קיימות שם, לא מדובר במקום ייעודי לפגים. זה חלל קטן וצפוף, אין בו חדרים נפרדים ומי שנזקק לבידוד, למשל, מקבל טיפול מאחות שמשתדלת לשמור על סביבה סטרילית. אבל זה לא עונה במאה אחוז על הצרכים. בעייתי להחזיק במקלט לאורך זמן תינוקות במצב רגיש".

דרוש מקור תקציבי

בין החלוקים הסגולים, מדיהם של אנשי הצוות הרפואי, בולטת אישה בשחור שמאכילה תינוק בבקבוק. הילה ילדה תאומים בתחילת חודש יוני, כשעוד היה שקט. שניהם נולדו במשקל נמוך ונדרשו לאשפוז ממושך, והילה שוהה כל העת ליד מיטותיהם, גם בשעת חירום. "הם רק בני חודשיים וחצי וכבר עברו כל כך הרבה בחיים", היא אומרת ומספרת שתאום אחד שוחרר לפני שבועיים, וכעת היא מחלקת את זמנה בין שניהם, "מגיעה לבית החולים פעמיים ביום להאכיל את זה שעדיין מאושפז ובשאר הזמן דואגת לו".


"מתוזזים בהלוך וחזור". צוות הפגיה בברזילי. צילום: אלוני מור

הילה קובלת על כך שהפעם חלפו למעלה מ-12 שעות מאז שהתחדשו השיגורים ועד שפיקוד העורף אישר להשיב את הפגייה למרחב המוגן. "זה פשוט אבסורד", היא אומרת. "דווקא בבית חולים, המקום שאמור למנוע פגיעות, התינוקות שלנו שכבו זמן ארוך מאוד ללא הגנה. נשמעו אזעקות, ברחבי הדרום נפלו טילים, אבל הצוות הרפואי נאלץ להמתין להוראות פיקוד העורף".

"ההורים הציפו אותנו בטלפונים מודאגים ואפילו פנו בעצמם לפיקוד העורף", הוסיפו בצוות הפגייה, "בזמן האזעקות בפגייה הלא מוגנת כל הצוות הרפואי נשאר לשמור על הפגים. הורים שהיו בביקור באותו זמן נכנסו להיסטריה. אחת האמהות אפילו התעלפה".

אחת האחיות מערסלת בזרועותיה את אחד הפגים ומאכילה אותו בחלב מבקבוק. בשיחת טלפון מספר לנו אור, אביו של הפעוט, שהם מתגוררים בשדרות ושאשתו תכננה להגיע להאכיל את הילד בבוקר, אך פחדה לנסוע לבדה. "אחרי חודשיים של שמירת הריון, במהלך 'צוק איתן' נולד לנו הילד. מאז הם מעבירים את התינוק שלנו ממקום למקום. אני לא מבין איך דווקא הפגייה, המקום שאמור לשמור על הילדים בחיים, לא מוגנת מפני סכנת הטילים?", הוא תוהה.

יותר מעשור אשקלון נמצאת בקו האש של הרקטות הנורות מכיוון עזה. עבור הצוות הרפואי החירום הפך לשגרה וכשאזעקה נשמעת בחדר המיון הלא ממוגן איש מהם לא זז. "אין ממ"ד באזור וממילא לא נספיק להגיע למרחב מוגן", מסבירה לנו אחת האחיות ומיד חוזרת לעבוד. אחות אחרת שולפת את הסמארטפון שלה ומציגה לנו תמונה של שרידי רקטה שיורטה על ידי מערכת "כיפת ברזל", שנחתו בחצר בית החולים. "זו עדות ליירוט מוצלח", היא אומרת, "אבל מה היה קורה אם 'כיפת ברזל' הייתה מפספסת?".


אלתור לשעת חירום. פג מועבר למקלט. צילום: אביעוז דוד, בית החולים ברזילי

למרות זאת המדינה לא דואגת למימון מלא לבניית מרחבים מוגנים בבית החולים. על הנייר מתוכנן מגדל אשפוז ממוגן ובו 270 מיטות שיאוישו בחירום, חדר מיון, חדרי ניתוח תת־קרקעיים, מחלקת הדמיה ומחלקות ילדים. רק שהביצוע נמשך כבר שנים, באותו הקצב שבו זורם הכסף. לפני כחודש ביקרו כאן שר האוצר יאיר לפיד ושרת הבריאות יעל גרמן, והודיעו על תוספת תקציב בסך 30 מיליון שקל. "עוד טיפה בים", אומר ד"ר חזי לוי, מנהל בית החולים ומקווה שבניית המגדל תסתיים בעוד שנתיים.

ועדיין, תוספת התקציב הזאת לא מעניקה פתרון למצוקת הפגייה. "טרם השגנו מקור תקציבי לממן פגייה מרווחת, מודרנית והכי חשוב ממוגנת", אומר ד"ר לוי. "גם מחלקת היולדות וחדרי הלידה חשופים לפגיעות רקטות, ולא נכללים בתוכניות החדשות מסיבות כלכליות. נצטרך לראות מאיפה לגייס כספים נוספים. הבעיה היא שבדרך כלל ברגע שהשקט חוזר, גם הנושא הזה יורד מסדר היום".

מי יגן על הילד?

"הפגייה עברה למקלט", מודיע שלט שנתלה על דלת הזכוכית שמובילה למחלקת הפגים. מאחוריה מסדרונות וחדרים ריקים ועירומים כמעט לגמרי. ריח ניקיון נישא באוויר ובכמה מפינות החדר הרצפה עוד רטובה, זמן טוב לשטוף את רצפת החלל הריק. שכשיחזרו הפגים הכל יהיה מצוחצח. בכניסה יושבת רחל סוויסה, מזכירה רפואית, שבנה בן ה-4 נולד פג והיה מאושפז במחלקה.

"אני עדיין עובדת כאן", היא מצביעה על החלל הריק. "כשיש אזעקות אני רצה למסדרון הסמוך, אבל בדרך כלל אני שומעת את הבום עוד לפני שאני מגיעה לשם. אני מודה לאלוהים שהבן שלי נולד בתקופה רגועה במדינה, ולא נאלצנו לעבור את זה. אני לא רוצה לדמיין מה עובר על ההורים שנעים בין הפחד שילדיהם ייפגעו פיזית ובין הדאגה מהטראומה שתהיה להם בעקבות האזעקות".


מסדרונות וחדרים ריקים. שלט המודיע על המעבר של הפגיה למקלט. צילום: אלוני מור

לא רחוק מהפגייה ממוקמת מחלקת הילדים, גם היא לא ממוגנת. בתחילת המבצע הועברה המחלקה למקום חלופי, ונשארה שם עד הפסקת האש האחרונה. כעת הוחלט להשאירה במקומה הרגיל. בינתיים. מיכאל בן השנה וחצי סובל מחום גבוה. כבר שבוע הוא שוכב בעגלת תינוקות במקום במיטה, כי אמו מפחדת שלא תספיק לגשת למרחב המוגן בזמן ההתרעה הקצר. "אנחנו רגילים להיות בבית צמודים לממ"ד. עכשיו המרחב המוגן רחוק", היא אומרת. "באחת האזעקות מיכאל היה מחובר לעירוי במיטה. בעלי לקח אותו, יחד עם שקית הנוזלים, ורץ. אנחנו נשארים כל היום לידו ולא הולכים לעבודה, כי אחרת לא יהיה מי שיגן עליו".

גלית אמוזית, האחות האחראית על המחלקה, מספרת שיש כאלה שכלל לא יכולים לקום מהמיטה. "שוכבת אצלנו ילדה בת 14 שמחוברת למוניטור טיפול נמרץ, ולא יכולה לעזוב אותו. כשיש אזעקות היא נשארת במקומה". כבר 23 שנה היא עובדת כאחות בבית החולים. הרבה הסלמות התרחשו במשמרת שלה, והיא כבר מורגלת למצוקה ולחוסר האונים. "למרות שמדובר באותה בעיה שחוזרת על עצמה, בהתחלה זה מלחיץ", היא מודה, "בכל זאת, יש לנו אחריות כלפי הילדים ואנשי הצוות. אבל עכשיו, אחרי כמעט חודשיים של לחימה, אנחנו כבר רגילים. בכל פעם שנשמעת אזעקה אנחנו מחסירים פעימה, אבל מיד ממשיכים הלאה".