איזה עולם. אין יותר תל אביבי מרפעת (ג'ימי) טורק, כדורגלן העבר של הפועל ת"א ונבחרת ישראל. אתם יכולים לראות אותו מדי יום בחוף הים, בבתי קפה, חלק בלתי נפרד מהנוף הלוהט של מישור החוף. ומה עם זוהיר בהלול? שנים שהוא בילט-אין בתרבות שלנו. הקול שלו מלווה דרך קבע את מסלול הכדור, נכנס הישר לפנתיאון. העברית הכל כך צחה שגורמת לרוב הישראלים להסמיק מבושה לנוכח עילגותם מול נציגו הבלתי רשמי של מילון אבן שושן. 

אבל בימים טרופים אלה שני האייקונים הגדולים מסתובבים עם עננה גדולה מעל לראשם. תחושת מועקה כבדה מעורבת בחוסר תקווה. היום לא קל להשתייך לקבוצה הגדולה של ערביי ארץ ישראל. "צריך לצאת מנקודת מוצא שאנחנו ילידי הארץ", בהלול הגיש מכת פתיחה. "עם כל הכבוד, אני באתי מרחם האדמה הזו, אז שום דרך של הפחדה לא תזיז אותי מפה. כרתנו ברית חיים עם הישראלים ורוצים לחיות איתם לעד. אין לנו שנאה כבושה, אבל יש את הנארטיב שלנו, את הפלסטיניות שלנו שלצדה אנחנו רוצים לחזק את הישראליות. אנחנו מנסים, אבל מקבלים קרירות שהפכה בזמן האחרון לרדיפה. יש לי תחושה של הדרה ממסדית והפקרה ציבורית, שזו משוואה שמובילה אותנו לדחיקה. דוחקים אותנו. ברגע שדוחקים ולא מכילים, מקבלים תוצאה הפוכה. חבל". 

טורק ישב לידו והזדהה עם כל מילה שיצאה מפיו של השדר המיתולוגי. "אתה קורא את מה שכותבים אנשים שעד לפני חודש שיחקו אותה חברים שלך", הוא מחייך במרירות. "כאלה שהיו פוגשים אותך ברחוב ‘אהלן, אחי' ונשיקות וחיבוקים. פתאום יש להם את החוצפה להצביע עליך ולהגיד שאת הערבים מיפו צריך לגרש, להחרים, לא לקנות מהם. צועקים ‘אלה גיס חמישי, שונאי ישראל'. אני פוחד רק מאלוהים, אבל זה לא נעים. לא יצאתי מהבית, השתדלתי להישאר בפינה שלי. לא להיות איפה שלא צריך. למה זה צריך להיות ככה? יש מלחמה שם, ומה אנחנו עושים פה, נזקים?".

 
"תחושה של הדרה ממסדית והפקרה ציבורית". בהלול וטורק. צילום: אריאל בשור

נפגשנו במסעדת "מקסים" בחיפה. בהלול הוא בן בית שם. מקום שאולי יותר מכל יכול היה לסמל את הדו-קיום שאמור להיות כאן. מסעדה בבעלות יהודית וערבית נוצרית, שגם עליה לא פסח הטרור, ובאוקטובר 2003 פיגוע רצחני גבה שם חייהם של 21 בני אדם, יהודים וערבים. חומר הנפץ, הקטלני, לא הבדיל בין דם לדם. 

אבל ב-11 השנים שחלפו שום דבר לא השתנה מאז הימים שבהם ג'ימי שיחק כדורגל בנבחרת ישראל, אי שם בשנות ה-80 המוקדמות. 

"היה לנו בזמנו משחק נגד נבחרת טייוואן", טורק נזכר. "מתחילים לשחק, ובדקה ה-20 אני מבקיע שער, 0:1 לישראל. האצטדיון מפוצץ, כולו מבסוט. עוד התקפה אחרי כמה דקות, ואני מבקיע את השער השני. לפני המחצית זאהי ארמלי כובש, כבר 0:3. ליד אחי, ביציע, ישב מישהו שאמר לחבר שלו ‘תראה מה זה 0:3 ומי הבקיע? ערבים. הייתי מעדיף שנפסיד'. הלו, אני משחק בשבילך. הרי מה קיבלנו מהנבחרת, כסף? אפילו לא שקל. נתנו את החיים. שיחקנו עם הלב והרגליים. עשינו הכל כדי לשמח את המדינה. אז פעם היית שומע את זה בקטן, היום יש לך את זה בפול ווליום ברשתות החברתיות. הכל בפנים. הייתי בחתונה של מחמוד ומורל ושמעתי את הצעקות שהיו בחוץ ‘מוות לערבים', ‘מוחמד מת'. לשרוף, להרוג. ועומדים שם שוטרים". 

זוהיר התערב. "אנחנו לא מנותקים מהנארטיב היהודי, מכירים אותו. אני חי לידך. הבעיה שאתם לא מכירים את הנארטיב שלנו. כל פעם שמים אותנו מול כיתת יורים ומעלים אותנו על גיליוטינה ומאשימים אותנו באופן אוטומטי כאילו שאנחנו פתחנו במלחמה. כינינו את זה בעבר חוסר סובלנות וסבלנות בכדי להיות יותר מפויסים, אבל היום זה מעבר. לדעתי זו כבר לא רק גזענות, אלא תסמינים של אנטישמיות בין בני דודים. אפרטהייד עם אישור משר החוץ של מדינת ישראל". 

אף פעם לא שמעתי את זוהיר בהלול מדבר ככה. בדרך כלל הוא מצטייר כמתון וסימפתי, מנסה לא להבעיר מדורות מיותרות, אבל לא מזמן פרסם טור דעה בעיתון "הארץ", שם קרע מעליו את מסיכת הנחמדות ופרש תמונת מצב עגומה. 

"אני מיואש", הוא אומר בעצב. "זה מזכיר לי את תחילת רדיפת היהודים בשנות ה-30 של המאה הקודמת. זה התחיל בחרמות ונמשך בשואה המזוויעה ביותר בהיסטוריה המודרנית. אם אני מגיע למסקנה שנמאס לי להיות ערבי במדינה ואני כותב מאמר, אז תאר לך מה המצב, כי אני ישראלי לא פחות ממך. הרי בכל מלחמה אספנו את השברים, והאופטימיות הובילה אותנו למקומות טובים. זה מה שרצינו. אבל כשאני שומע כעת את צירוף המילים ‘ערבים ותאי גזים' ואומר את זה יהודי, אין לי תשובה. אתם שימרתם את עצמכם במשך אלפיים שנות גלות דרך אחדות וכיסופים להקים כאן מדינה. אלה הדברים שעשו את העם היהודי, אז למה הוא כעת לא רואה את היחס המחפיר כלפי המיעוט הערבי? למה אמות הספים לא מזדעזעות? שיקומו אנשים ויגידו ‘אנחנו לא מקבלים את זה'". 


"פעם אחת תנסו דרך אחרת". עזה. צילום: רויטרס

שאלתי אם הם מרגישים שמפקירים אותם, וטורק מיד ענה. "יש חברי כנסת שאחרי כל אמירה של חנין זועבי ישר עושים הכללה שערביי ישראל הם כאלה. אני מצפה מראש הממשלה, זה שתפס את דני דנון באוזן ואמר לו ‘לך מפה', שיגן גם עלינו. אנחנו אזרחים. לא מספיק שיש נתק, רוצים עכשיו להרחיב אותו. הרי חברי הכנסת האלה מבינים שאם הם לא יגידו את האמירות האלה, הם יהיו כלומניקים, אז אתה בתור האדם האחראי, לא בפרהסיה, כדי לא לעשות בושות, אבל תשתיק אותם". 

רגע מכונן בישראל 

לטורק קשה במיוחד בימים אלה. יש לו דודה, אחותה של אמו, שמתגוררת ברצועת עזה עם משפחתה. הוא מספר שבמבצע הקודם ארבעה מבני משפחתו הקרובים נהרגו במהלך התקיפות. 

"נכדים שלה ובני דודים שלי", הוא נזכר. "שתי בנות, אחת בת 14, השנייה בת 12, ובנים אחד בן 9, והשני בן 7. מה עשו הילדים האלה? אני כועס, אבל אני לא יכול להיות קיצוני. אני חי פה, יש לי חברים יהודים שבזמנים כאלה הקשר איתם דווקא הופך ליותר עמוק. הם מבינים את המצוקה, תומכים. אתה נקרע, אבל למישהו כאן אכפת? מבחינתם כולם מחבלים, כולל אני. אם חס וחלילה באיזה ראיון הבעת דעה, או אמרת שחבל שחפים מפשע נהרגים ולפני כן אתה מדגיש שגם חבל על החיילים הצעירים, לא מעניין אותם. אתה מבחינתם שונא את המדינה, אנטי". 

מה בני משפחתך מספרים מעזה? 

"מבקשים ‘אלוהים תן לנו לישון בשקט'. בחורף קור אימים, אין חשמל, לא חימום. מוכרים להם היום מים בגלונים. דודה שלי מספרת שכל יום הם קונים מים ב-20 שקל, שיהיה קצת לשתות. אז מה אתה רוצה להשיג בדרך הזאת? אתה אומר שם לאנשים ‘תצטרפו לקיצונים, אין פה מה להפסיד'. החתול יקפוץ, ישרוט, יעשה הכל בכדי לצאת. הרי עכשיו הרסו אותם והחזירו אלפיים שנה אחורה. מה יצא מזה? חיסלו את חמאס? השיגו משהו? נהרגו חיילים בני 21, כאלה שיכול היה להיות להם עתיד מזהיר ושם נהרגו אלפיים איש. פעם אחת תנסו דרך אחרת". 

זוהיר מיד ביקש להוסיף. "אמו של אחד מבני הישיבה שנרצחו (רחל פרנקל) התבטאה בדיוק כמו שאני מצפה. ביקשה שיבינו את הנארטיב של האחר, שיתחברו לאנושיות ולהומניות. היא התרוממה מתחתית העצב ואמרה שהיא מתחלחלת מהרצח הנתעב של מוחמד אבו חדיר. הוסיפה משפטים נשגבים שרק חושפים את אותו מוסר יהודי, שאני מחפש. אני מעריץ אנשים שיכולים להשפיע על חברה שהולכת ומתדרדרת. אתם יודעים, אבל לא מפנימים שאנחנו חלק מהעם הפלסטיני. אם כן, הייתם מבינים עד כמה כואב לנו לראות אנשים חפים מפשע מתים. אנחנו חלק מאותו עם. אני לא מדבר על הראיסים, שהם ישלמו את המחיר. אם הם החליטו לשגר טילים ורקטות לעבר ישראל, זכותה וחובתה של המדינה להגן על אזרחיה, אבל מה עשו הילדים? על זה אנחנו כואבים. כשהיה רצח ילדים ביוגוסלביה לא כאב לנו לראות קבוצות אתניות נכחדות?". 

ולנו זה לא כואב? 

"במשך שבעת הימים הראשונים של הלחימה, התקשורת בישראל לא הראתה פריים אחד ממה שנעשה בעזה. אולי רק ביום השמיני והתשיעי התחילו להראות וגם במינונים קטנים. התקשורת כאן סלקטיבית, לאומית, חסרת רגשות כלפי האחר. מאוד מגויסת ובלתי מתחשבת". 

טורק: "חלק גדול מהדברים שקורים לנו היום מגיעים מהפרשנים לענייני ערבים, שיושבים באולפנים ומדברים בלהט, כמעט בהסתה. זה משפיע על הבנאדם הממוצע. ‘בוא'נה, אמרו בטלוויזיה'. מבחינתם הוא מלך העולם. היום בחדשות, בבוקר, סיפרו שתלו על גשר בניו יורק דגל של פלסטין והייתה שאלה אם הסירו אותו או לא. דגל בארצות הברית, יופי. אבל מה עם הקריאות כאן ‘מוות לערבים'? מאות ואלפים של אנשים צועקים וכלום. 

"מאיפה זה מתחיל? הרגו את שלושת תלמידי הישיבה שזה משהו באמת נוראי. יש שני חשודים שמחפשים אותם, אבל תגיד לי אתה, מישהו יכול להגיד היום בוודאות שאלה הם הרוצחים? יש חוק שאומר שכל עוד לא הוכח, הוא חף מפשע, לא הביאו אפילו למשפט וכבר הרסו את הבתים. מה עם אלה ששרפו את הילד? אני מבטיח לך שהמשפט יסתיים עם סעיף של חוסר שפיות". 

בהלול: "קהו חושיו של הציבור בישראל. הוא מקבל כמובן מאליו קריאות כמו ‘מוות לערבים'. זו דרגה 9 בסולם של 1 עד 10 הקריאה הזאת. מתי הציבור בישראל יזדעק? כשיהרגו מישהו? לא רוצה להצטייר דון קישוט, אבל קריאות נאצה, על רקע גזעני, לא פחות חמורות מרקטות וגראדים. אם רקטות גורמות ל'צבע אדום', גם קריאות גזעניות הן אזעקה. באותו רגע ששחקני כדורגל ישמעו קריאות גנאי נגד שחקן ערבי, שיפסיקו לשחק, אפילו במחיר של הפסד טכני. זה יהיה רגע מכונן בחברה הישראלית. זה ילמד שיש גבולות. חברה שאין לה גבולות, היא חברה מופקרת". 

איתות מהמגרשים 

טורק ובהלול כואבים את מעמדם הרעוע של שניים מהכדורגלנים הבולטים של המגזר, בליגת העל. מהראן ראדי, ממכבי ת"א וטאלב טוואטחה ממכבי חיפה, שספגו לאחרונה קללות על רקע גזעני ולא מאוהדי קבוצות אחרות אלא מאוהדי קבוצתם. 

"כואב שלוקחים את חלקת אלוהים הקטנה ומזהמים אותה", אמר בהלול בכאב. "אין שיתופי פעולה יותר גדולים בישראל מאשר בשדה הכדורגל והספורט. זה חלון הראווה. נבחרות הנערים והנוער של ישראל מלאות בשחקנים ערבים, וגם לפה זולגים המסרים של לה פמיליה. הסכנה האמיתית היא שהטפטופים האלה יהפכו לשיטפון ויהרסו את המרקם. יש לי פה צל"ש ליענקלה שחר, הבעלים של מכבי חיפה, שבמסיבת עיתונאים הודיע לאוהדים שאם ימשיכו לקלל, זו השנה האחרונה שבה הוא יהיה הספונסר, ועל זה מגיע לו פרס גדול". 


שיח של הקצנה. טורק ובהלול. צילום: אריאל בשור

טורק, שאף פעם לא שתק כשחקן, אמר: "במקרה של ראדי, העובדה שהוא סותם את הפה ולא מדבר חצי מילה, זו בעיה של חוסר אישיות או עמוד שדרה. אבל אני רוצה לראות שחקן ישראלי מוביל כמו ערן זהבי, שירוץ לעזור לחבר שמוסר לו על הדשא ומבקיע בשבילו. למה כשאוהדים התקיפו את ראדי אף אחד מהשחקנים האלה לא ניגש ונתן לפרחחים חתיכת אגרוף ‘תעופו מפה'". 

בהלול, שתמיד דגל בקו הרבה יותר עדין, מיהר לומר לחברו ג'ימי: "אתה בשנות ה-70 פרצת דרך. לא כל אחד יכול לעשות את זה. דווקא בשתיקה של ראדי יש יותר מאשר מסר של הומניות, כי כוח לא הולך בכוח. הוא חושף את מכאוביו בדרכו. לא כל אחד אמיץ כמוך ועל החזה הרחב שלו נושא את בעיית הגזענות". 

טורק מיד שלף מהארכיון הפרטי שלו רגע מתוק. "במשחק של הנבחרת שיחקתי בהרכב עם אורי מלמיליאן", נזכר. "אחד האנשים שאני הכי מכבד ומעריך, למרות שהוא הגיע מבית"ר ירושלים, שאוהדיה תמיד שנאו אותי. שחקן אורח פגע במלמיליאן ואני שלחתי אותו למאתיים בתי חולים שיצטער על מה שעשה. הוא פגע באורי שזה כמו אח. אני לא אתן שיפגעו בו. גם היום יש לי חבר, מוריס ז'אנו, ששיחק איתי בהפועל ת"א ומתגורר באשקלון. הצעתי לו לבוא אלי יחד עם המשפחה בזמן הלחימה". 

בהלול: "הדבר הכי טוב בדו-קיום זה להכיר את האחר. ברגע שג'ימי הכיר את מלמיליאן בפן הערכי הפנימי, הוא היה מוכן להגן עליו בחירוף נפש. זו בדיוק הנקודה שנעלמה בדו-קיום שקרס. הרוב כאן כבר לא מכיר את הצד השני. הרי איך תסביר שיהודים מוסרים את עצמם לרופא ערבי כשהם מגיעים למצב סופני, אבל כשהם משתחררים מהאשפוז, הם מדירים אותו מחמת מיאוס. התמונה הזאת שייכת לתיאטרון האבסורד האנושי". 

תקרת הזכוכית שלי  

בהלול, בן ה-63, כבר לא ברשות השידור, אבל אפשר לשמוע אותו עדיין משדר גם בעברית וגם בערבית. משוכנע שאילו היה נולד כאחד משלנו, היה מגיע הרבה יותר רחוק. 

"מה אתה מצפה שאגיד, שהייתי יכול להיות אחד השדרים המיתולוגיים של מדינת ישראל ולא קיבלתי עד הסוף את ההזדמנויות?", הוא שאל ובעצם נתן את התשובה. "אני אומר את זה ממרום גילי שגם ערבי מצליחן, כזוהיר בהלול, ששידר מונדיאלים ואת מכבי ת"א כדורסל ונבחרת ישראל הלך כל הזמן עם תחושה שיש מעליו תקרת זכוכית. הייתה לי הרגשה כשסיימתי את עבודתי ברשות השידור שיש אנשים שנשמו לרווחה. למה? האיום עבר. נפטרו מהשדר שכבש את כל חלקות השידור היוקרתיות והציבור אהב אותו. כשהייתי נכנס למגרשים, לא פעם היו מוחאים כפיים וקוראים ‘בהלול, בהלול', כמו כוכב רוק. אהבה הייתה, אבל לא מהממסד השידורי". 

טורק, עוד רגע חוגג יום הולדת 60, מכיר היטב את הנושא. "אני לא בוכה על גורלי", הוא אמר. "מי שלא רצה אותי, שלא ירצה. אותי הוציאו מהכדורגל הישראלי. למדתי, הוצאתי תעודות. עשיתי הכל. כל החיים למדתי אצל מאמנים מקומיים, אז למה אני לא יכול לאמן בקבוצה יהודית? אימנתי במגזר בטייבה ונצרת, אבל שם אין תנאים וכסף וקשה להתקדם. אף מאמן ערבי לא התקדם. מפקד גולני הוא דרוזי. מפקד היחידה הכי חזקה בצה"ל, אבל מאמן כדורגל - זה לא. כאילו בסיס מודיעין. תמסור את המדינה למישהו אחר, אז שנבכה?". 

יש עתיד? 

טורק: "אנחנו לא רואים את האור. אתה מסתכל על המנהיגים. אתה רואה אותם וכל חוק רציני שהם מוציאים זה כמה שיותר לדפוק את הערבים. לדרוך עליהם, להוריד למטה. מצד שני, יש איזה זיק קטן, פחות מטיפה בים הגדול הזה. יש אנשים טובים שעדיין באים אליך בזמנים כאלה ונותנים כתף, זורקים מילה טובה". 

זוהיר, שנתן פומבי לייאושו, הוסיף: "אני אוהב יהודים וישראלים, אבל ביחסים צריך הדדיות. אם תצהיר שאתה לא שונא אותי ואוהב אותי, תקבל ממני אזרחות טובה. אני ו-99 אחוזים מבני עמי לא פגענו בביטחון המדינה ונמשיך לעשות את זה, אבל ככל שידחקו אותנו, יהיה לנו יותר קשה. כשהיו אירועי יום הכיפורים בעכו, נתק בין היהודים לערבים, הקמתי עמותה ולקחתי בחור בשם יוסי פיטוסי, שהיה פעם בתנועת צומת. אמרתי שדווקא עם האיש הזה אני יכול להוביל מהלך ואנחנו שורדים עד היום. שבתות תרבות, מפעלים משותפים. בתוך העלטה יש אור קטנטן. להגיד לך שכל הציבור נסחף אחרינו? לא. אבל אנחנו לפחות מנסים".