בימים כתיקונם, מערכת נשק שהוכיחה עצמה בקרב באחוזי הצלחה של מעל ל-90%, הייתה זוכה לנהר שיחות טלפון ממחלקות הרכש במערכות הביטחון ברחבי העולם. עם זאת, מערכת "כיפת ברזל", שזכתה לתהילה במהלך מבצע "צוק איתן", עדיין לא הוכיחה את עצמה מחוץ לישראל, וסובלת מצליעה במכירות.
מהבחינה המבצעית, "כיפת ברזל", שנבחנה בחזית העזתית, הלבנונית והמצרית, מובילה את שוק הנשק העולמי בתחומה ללא מתחרות של ממש. אולם אותם המאפיינים המייחדים אותה - התאמתה לאיום מסוים במקום מסוים - הם המגבילים את ההתעניינות בה בקרב צבאות ברחבי העולם.
העובדה שישראל מסרבת למכור את המערכת למדינות איתן אין לה קשרים דיפלומטיים - כמו למשל נסיכויות המפרץ הפרסי, הזקוקות למערכת הגנתית לנוכח המתיחות עם איראן - פוגעת גם היא במכירות "כיפת ברזל".
"ניתן לטעון ש"כיפת ברזל" תפורה במיוחד למידותיה וצרכיה הבטחוניים הספציפיים של ישראל, הכוללים התמודדות עם טילים קצרי-טווח ואיומי טילים מארגונים לא-מדינתיים", אומר אבניש פאטל, מהמכון הבריטי RUSI, העורך מדי שנה כנס בנושא טילים בליסטיים.
"כיפת ברזל", שיעילותה הוכחה מעל לכל ספק מול איום הטילים מעזה מאז 2011, נמכרה עד כה רק למדינה זרה אחת, שזהותה נשמרת בסוד על ידי שני הצדדים.
כיפת ברזל. חלשה במכירות. צילום: רויטרס
יוסי דרוקר, סגן נשיא חברת רפאל המייצרת את "כיפת ברזל", מסר כי החברה היתה שמחה אם המערכת היתה נשארת רק במגרש הביתי, וזאת במטרה למנוע מטכנולוגיות מסווגות לדלוף. אולם היות וייצוא המערכות מהווה חלק חשוב בתקציב הבטחון - כ-6.5 מיליארד דולר לשנה -חיפוש לקוחות זרים לכיפת ברזל נראה כצעד טבעי.
"רפאל השקיעה מיליונים רבים בפיתוח המערכת", אמר דרוקר לסוכנות הידיעות רויטרס, "היא לא היתה יכולה לעשות זאת מבלי למכור את המערכת לחו"ל".
פצמ"רים, לא רקטות
פיתוח כיפת ברזל הואץ בעקבות מלחמת לבנון השנייה. בישראל בנו על ייצוא המערכת כבר בשלב מוקדם, כך לפי אדם שנכח בניסוי הראשון שלה, בשנת 2009. אותו אדם אמר לרויטרס כי שני קצינים ממדינה זרה, שהינה לקוחה קבועה של ישראל בתחום המערכות הבטחונויות, היו בין המשקיפים בניסוי.
מדינה אחרת שבחנה מקרוב את הפרויקט, ארה"ב, סיפקה חלק משמעותי מהמימון - יותר ממיליארד דולר - כדי לאפשר לישראל לפרוש אותה, אבל סירבה לרכוש אותה למען כוחותיה בעיראק ובאפגניסטן.
בין הסיבות של הפנטגון שלא לקנות את המערכת היתה העובדה שמחיר המיירט הוא 100 אלף דולר, מה שנראה כעלות גבוהה מדי עבור ארה"ב במלחמה אל מול פצצות מרגמה קצרות מסלול. כך לדברי ריקי אליסון, נשיא הברית האמריקאית למען הגנה מפני טילים.
לדברי דרוקר, היכולות של המערכת נגד פצמ"רים מוכחות, אך לא נעשה בהן שימוש בישראל, היות והמערכת ממוקמת יחסית רחוק מהגבול עם עזה. לטענתו של דרוקר, את מחיר המיירט ניתן לקצץ בעזרת ייצור משותף עם חברת ריית'יאון האמריקאית.
ועם זאת, תג המחיר, שעומד על 50 מיליון שקל לסוללת כיפת ברזל (מכ"ם, חדר פיקוד ושני משגרים) - לא צפוי לרדת. "מההתחלה בנינו את המערכת עם התמקדות בעלות. לא היה בורג אחד שלא בדקנו אם אין לו גרסה זולה יותר", אומר דרוקר.
לקוחות עתידיים?
לדבריו של דרוקר, בין המדינות להן לא תוכל ישראל להציע את המערכת נמצאות אלו שארה"ב לא רוצה בהתחזקותן - רמז עבה לרוסיה ולסין. אך רפאל מנסה לשווק את כיפת ברזל להודו, הלקוחה הגדולה ביותר של ישראל, וכן לקוריאה הדרומית, הסובלת מהאיום הבטחוני מצד אחותה מהצפון. עם זאת, אף אחת משתי המדינות לא הגישה הצעה לרכישת המערכת. "קוריאה הדרומית תצטרך לשלם הרבה מאוד כדי לקנות מספר רב מספיק של מערכות על מנת להרתיע את קוריאה הצפונית", אומר פאטל.
לפי ג'רמי ביני, עורך המגזין הבטחוני "ג'יינס" (Jane's) במזרח התיכון, "לא סביר שהודו תרכוש את המערכת, היות ועריה המרכזיות לא סובלות מאיומי רקטות. היא אולי תהיה מעוניינת לקנות אותה כדי להגן על אתרים אסטרטגיים במדינה, כמו למשל בית הזיקוק הענקי בג'מנגאר במערב הודו. אני יודע שישראל ייצרה הרבה מאמצעי האבטחה מסביב למתקן הזה", אומר ביני, "הוא ענקי. ייתכן שהודו תהיה מעוניינת לרכוש כמה מהמערכות כדי להגן על יעדים כאלו". לטענת דרוקר, "כיפת ברזל מסוגלת ליירט גם כל איום שמגיע מכיוון הים, ואשר עשוי לסכן מתקני אנרגיה".
למרות החשש הראשוני מדליפת הידע הטכנולוגי, ברפאל אומרים כי הבטחון הלאומי לא יינזק, גם אם המערכת אכן תופץ ברחבי העולם. בצה"ל משתמשים בדגם הדור הרביעי של כיפת ברזל, מה שמאפשר לרפאל למכור גרסאות ישנות יותר של המערכת בחו"ל, ובכך להגן על הסוללות הפרושות בישראל.
"כל מיירט שנופל בעזה עלול למצוא את עצמו במעבדה איראנית. אבל לומדים לחיות עם זה", מסכם דרוקר.