מסע בעקבות היהודים האחרונים שנותרו בגיאורגיה

כשאומרים לכם גרוזינים, מה עולה לכם מיד לראש? אני רוצה להגיד לכם שהקונוטציה הראשונה צריכה להיות: מאבק ציוני הרואי, קהילה עתיקה בת 2,600 שנה ובעיקר אנשים עם לב גדול יותר מהגוף שנושא אותו.

לאחרונה יצאתי למסע המתועד בסדרה "יהודי עולמי", המשודרת במוצ"ש בערוץ 20. מסע שהתחקה אחר ההיסטוריה המדהימה והלא־מסופרת-מספיק של היהודים בגיאורגיה. מסע שניסה לענות על השאלה: איך זה שקהילה שמנתה כ-100 אלף איש מחליטה לעזוב את המולדת העתיקה, אף על פי שבאופן יחסי מצבה היה טוב מאוד.

רק שעתיים טיסה ואנחנו בטביליסי. הרב אליהו בירנבאום, ראש מכון "עמיאל" להכשרת רבנים בתפוצות ומומחה לחקר קהילות ישראל, צוות צילום בראשותו של הבמאי והמפיק נתי מלחי ואנוכי. זהו עולם אחר. בתים עתיקים בנויים על קצה צוק שעומד מעל הנהר, ולא ברור איך הם לא קורסים אל המים. מרפסות בסגנון בלקני ומעקות בעלי פיתוחי עץ מרהיבים, שוכנים לצד מוזיאונים ומשרדי ממשלה הבנויים בסגנון ארכיטקטוני חדשני. בין לבין, בנייני רכבת ששרדו מימי הקומוניזם. 

בטבור של הבליל הזה, באמצע העיר, עומד בית הכנסת היהודי. מבנה עצום הכולל למעשה שלושה בתי כנסת. שניים מהם מפוארים, כמו שרק הגיאורגים יודעים לעשות: פיתוחי זהב, קישוטי תקרה בצבעוניות עמוסה ועמודי שיש ענקיים. לא תמצאו הרבה בתי כנסת כאלה בארץ. אבל בתוך כל ההדר הזה, רק כ-20 גברים מבוגרים באו להתפלל. שני בתי הכנסת האחרים עומדים בשיממונם.

בעבר, כך מספרים המתפללים, היו מגיעים אלפי אנשים לבתי הכנסת, כמו גם לשבעת בתי הכנסת הסמוכים שהיו שם. בחגים היו השוטרים הסובייטים סוגרים את הרחוב למעבר. "איך שוטרים סובייטים אבטחו את המתפללים?", אני שואלת, "הרי ברחבי ברית המועצות נאסרה כל פעילות דתית וציונית, בטח גלויה". הם מסבירים שהקומוניזם לא היה מאוד אדוק בגיאורגיה,
והגיאורגים עצמם, באופן מסורתי, כיבדו את היהודים שכמעט לא סבלו מאנטישמיות. כך היה לאורך דורי דורות. ככל הנראה במשך 2,600 שנה.

על פי המסורת הגיעו יהודים לגיאורגיה כבר בגלות בבל, בשנת 597 לפני הספירה. העדות המוקדמת ביותר היא מסמך שנקרא "ספר דברי הימים של גיאורגיה", המתאר איך נבוכדנצר כבש את ירושלים והיהודים שנמלטו ממנה באו אל כארתלי, חבל ארץ בגיאורגיה. נכון שיהודים הגיעו להרבה מקומות בעולם, אבל ככל הנראה זהו אחד המקומות הבודדים בעולם שבו נשמר רצף יהודי מאז ועד היום.

ברוב המדינות בעולם היהודים תמיד נדדו, עברו מעיר לעיר, ממדינה למדינה, תמיד בורחים מהפוגרום הבא. כך נוצר דימוי "היהודי הנודד". מה היה שונה בגיאורגיה? אחת הסיבות היא הקשר עם המקומיים, שעליו סיפרו לי היהודים הלבביים שפגשתי. גם בהשפעת הכנסייה המקומית ליהודים היה טוב בגיאורגיה.

מרכז החיים של כל יהודי

באמצע השיחה נעצרה מונית בפתח בית הכנסת. מתוכה יצאה אישה לא מאוד מבוגרת, כשמתחת בית שחיה תרנגולת מקרקרת. היא נכנסה לחדרון קטן. כמה קטן ככה מסריח. זהו חדר השחיטה של הקהילה. אחרי התפילה היא תבוא לקחת את העוף בשקית, לשבת. אני מנסה לשאול אותה בשפת הידיים אם היא מתכוונת לנקות את התרנגולת בעצמה, והיא עונה לי מיד בעברית שוטפת: "כן ברור, ככה זה כאן. שלא כמו בישראל אנחנו שוחטים ומכשירים ומנקים את העוף לבד". מעטות הקהילות בעולם שהשחיטה בהן עדיין נעשית כך, שהכשרת הבשר נעשית בביתו של היהודי ולא באופן תעשייתי.

במתחם בית הכנסת יש גם יקב, מקווה, בית מדרש ומסעדה. לכאן באים לא רק כדי להתפלל, זהו ממש מרכז החיים של כל יהודי. אחד המקומיים אמר לי שמי שלא מגיע לבית הכנסת, כאילו לא הגיע הביתה. כאילו הוציא את עצמו מהמשפחה. יצאנו מבית הכנסת אל הרובע היהודי הישן של טביליסי. כיום לא תמצאו פה יהודים כמעט, אבל פעם זה היה גטו יהודי של ממש. גטו מרצון.

הרחובות צרים וביניהם גינות קטנות, והבתים מסודרים סביב חצרות. אני נכנסת לאחת החצרות ומרגישה בסט של סרט המשחזר חיי עיירה יהודית: אישה אחת מסדרת בתוך ארגזים צמר כבשים שלא מזמן נגזז; אחרות מדברות מבעד לחלונות; אפשר לדמיין ריח של חלות בערב שבת. רגע אחרי שהן רואות אותי, יוצאת אלי ילדה עם שקית גדולה מלאה באפרסקים ותפוחים. הנדיבות הגיאורגית היא משהו שילווה אותנו לאורך כל המסע וישאיר את האנשים האלה בלבי. מרבית האנשים שהתגוררו ברובע הזה גרים כיום בישראל.

עלייתם של יהודי גיאורגיה הוא סיפור ציוני מופלא, שלא מוכר מספיק. בטח לא לצעירים שבינינו. העלייה מתחילה ב-18 משפחות, שלמרות האיסור מחליטות לפנות למוסדות האו"ם. במכתב חשאי ששולח שבתאי אלאשווילי דרך שגרירות הולנד, תוך סיכון חייו, פונות המשפחות ומציינות שלא קיבלו היתרי יציאה לארץ על אף בקשתן.

"זה זמן רב מאוד אין בארצנו פוגרומים נגד יהודים", הם כותבים. "היהודים יכולים להלך ברחובות ללא חשש לחייהם; הם יכולים להשתקע בכל מקום שירצו, למלא כל תפקיד... מכאן, שלא אפליה גזעית מאלצת אותנו לעזוב את הארץ. ואם כך, שמא אפליה דתית? אולם בארץ זו מותר קיומם של בתי כנסת, וכן אין אוסרים עלינו להתפלל בבתינו. אלא שתפילותינו קשורות לישראל, כמו שנאמר: 'אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני'".

המניע שלהן היה רק ציונות. בקשה כזו נחשבה בברית המועצות כמעשה בגידה, שיש בו סכנת עונש מוות או הגליה. אבל המכתב היה הסנונית הראשונה שהובילה להפגנות בעולם, תחת הססמה "שלח את עמי". אחרי שביתת רעב ומאבק ארוך נכנעו הסובייטים, ועשרות אלפים מיהודי גיאורגיה עזבו את ביתם, רובם ככולם לישראל.

יוסף סטלין הצדיק?

חששתי שנעזוב את טביליסי בלי לטעום חצ'אפורי, חינקאלי ועוד כמה מאכלים גיאורגיים טיפוסיים, אבל אחת מנשות הקהילה הכניסה אותנו לביתה והכינה לנו מכל טוב. זה היה מאוד טעים, אולי משום שאלו לא מאכלים דלי שומן במיוחד. בבטן מלאה יצאנו אל הערים והכפרים המרוחקים מהבירה. בשנים האחרונות הפכה גיאורגיה ליעד תיירותי מועדף בקרב ישראלים צעירים בזכות הנופים המדהימים, הכפרים שהציוויליזציה עוד לא הרסה, הטרקים בהרי הקווקז המושלגים כל השנה, קרחונים ונהרות ומחיר הטיסה הנמוך יחסית. כך שאם מבחינתכם הגעתם לכפר נידח בקצה העולם, אל תתפלאו אם תשמעו פתאום עברית.

הגענו לעיירה סוראמי, שממנה הגיע סוראמלו, מספר הסיפורים הירושלמי הנודע, או בשמו האמיתי - אברהם ג'נאשווילי. בעבר חיו כאן כ-700 משפחות יהודיות, כיום נותרו חמש. בינות לבתים נמוכי הקומה ולגפנים מצאנו את בית הכנסת הישן. הכיסאות פה, וגם הבמה וארון הקודש, אבל אין ספרי תורה. ממילא לא היה כאן מניין כבר מזמן.

על הקירות ועל גבי המדפים ניצבות תמונות של חכמי העיירה: חכם דוד ציצאשווילי, חכם חיים אליאשווילי ועוד רבנים שרובנו לא שמענו עליהם. כאן הם נודעו בזכות חוכמתם ומסירותם ליהדות. היו הולכים ממקום למקום ומלמדים תורה. למה הם נעלמו מההיסטוריה היהודית? אני תוהה כמה הפסדנו כחברה, כשהחלטנו שיש מסורות שלמות שהן לא מעניינה של היהדות הישראלית, זו שהשתלטה עליה פסיקה רבנית אשכנזית ועיראקית. 

הרב בירנבאום חושב שאחד ההסברים להיעלמות הכמעט מוחלטת של הרבנים מהתודעה הוא העובדה שלא היו חליפת מכתבים או קשרי שליחים בין חכמי גיאורגיה לחכמי אשכנז או ספרד. כתבי שו"תים (שאלות ותשובות) שנשלחו בין ספרד, אירופה, תימן, מצרים בגדד וארץ ישראל - לא הגיעו לגיאורגיה. הקהילה שמרה על עולם יהודי סגור יחסית, מה שגרם לחלק מחוקרי ההיסטוריה להניח ששורשי הקהילה הם של גיאורגים שהתגיירו לפני מאות שנים או של יהודים שהגיעו מארצות שונות בקווקז. 

המשכנו אל גורי, העיר שבה נולד יוסף ג'וגאשווילי, הלא הוא סטלין, שפסלו עדיין ניצב בכיכר המרכזית. בגורי נשארו כ-50 יהודים. אלפי היהודים שחיו בעיר עזבו במרוצת השנים, ואלו שנותרו עלו לארץ ב-2008 , כשהפציצו הרוסים את העיר, כחלק ממלחמתם על חבל אוסטיה. בבית הכנסת הצנוע פגשנו את אחרוני יהודי הקהילה, ואלה התרגשו מביקורה של משלחת מישראל.

במהלך השיחה התחוור לי לתדהמתי שהם עדיין מעריצים את סטלין. כן, אותו רודן אכזר שרצח מיליונים, בהם יהודים, מכונה בפיהם "שמש העמים". "בזכות הצבעתו הוא אפשר את הקמת מדינת ישראל", הם אומרים. "זה נכון, אבל היו צדדים פחות מסבירי פנים באישיותו", אני מנסה לטעון בעדינות, אבל זה לא משנה להם. כהוכחה ניצחת אחד מהם אומר שקוראים לו יוסף. לא על שם יוסף הצדיק, אלא על שם ה"צדיק" יוסף ג'וגאשווילי.

נפרדנו מהם בחיבוקים חמים ויצאנו לדרך. אני אוהבת בתי כנסת ושיחות עם יהודים קשישים, אבל אין כמו לראות את הטבע של "אמא גיאורגיה", כמו שהמקומיים מכנים את מולדתם. הכל ירוק, הנחלים שוצפים, בצדי הדרכים כפרים, שכל עצירה בהם שווה ולו בשל קבלת הפנים של האנשים. כאן אנחנו מגלים שהשעון יכול לזוז הרבה יותר לאט, ובעצם מה יש לו למהר כל כך בארץ? 

השטייטל הגיאורגי

הכפר האחרון שבו ביקרנו מהווה בעיני את תמצית הסיפור של יהודי גיאורגיה. למקום קוראים קולאשי. זהו כפר חמוד שבו חזרזירים ופרות מטיילים על הכביש. סמוך לתעלת המים הקטנה לאורך המדרכה מהלכת אווזה ושיירת אפרוחים מאחוריה. הרבה בתים ריקים. בעבר היו 90% מתושבי הכפר, עשרת אלפים איש, יהודים, שטייטל גיאורגי של ממש. היה כאן עירוב שהקיף את הכפר. גברים שהלכו עם תפילין לראשם לא היה מחזה נדיר. "ירושלים של גיאורגיה" קראו לכפר. כיום אין כאן אף לא יהודי אחד.

נכנסנו לאחד הבתים הריקים, בית מידות עשוי מעץ. על המשקוף בפתח הבית הבחנו בחורים שהשאירה המזוזה הגדולה שהייתה כאן. נכנסנו פנימה. מישהו הפך את סלון הבית ל"זולה" שלו, עם כמה משקולות לאימון כושר ומזרן קטן. יכולתי לדמיין את בני המשפחה שגרו פה פעם, את חיי הנוחות והמרחבים שהם עזבו כדי לעלות ארצה. פתחנו את אחד מארונות הקיר, שם מצאנו כמה מנורות ישנות וקלף מגולגל. הייתה זו מגילת אסתר! התרגשות גדולה! המשפחה כבר מזמן לא כאן, אבל יכולנו להרגיש את החיים היהודיים שנשארו ונספגו בקירות. 

לא רחוק מהבית היפה עומד מתחם ענקי ובו שלושה בתי כנסת, בית ספר, מקוואות, חברה קדישא ומשחטה. מרכז שלם שעומד ריק לגמרי, עדות לחיים היהודיים שהיו פה. על בימת בית הכנסת מונח שלט ועליו כתוב: "בית הכנסת נבנה לפני 250 שנים ונחשב לעתיק בגיאורגיה. בבית הכנסת הזה נערכה התפילה האחרונה בשנת 1993".

אני חושבת על התפילה האחרונה, כשהמתפללים ידעו שהם מסכמים תקופה כל כך מפוארת של קהילה ענקית, מאוחדת ומחוברת לשורשיה. אני חושבת על הרגע שהם החליטו לעזוב את אמא גיאורגיה כדי ללכת לאמא ישראל - לאשדוד, לאשקלון וללוד - ושואלת את עצמי אם פגשתי כמה מהם בארץ ולא ידעתי שמאחוריהם סיפור כל כך מדהים.

משמעות הסיומת "שווילי" בשמות המשפחה הגיאורגיים היא בן. אחרי הביקור בגיאורגיה הסיומת הזו הפכה מבחינתי לתואר כבוד: בן לעדה שהסיפור שלה הוא של ציונות יוצאת דופן ולא מובנת מאליה בכלל.

צילומים: מרב ונתי מלחי