האם הטמפלרים ניסו להרעיל את מי השתיה של תל אביב?

מטוס ההיינקל 3, השייך ללהק קרבי 200 של חיל האוויר הנאצי, עשה סיבוב פרסה מעל ים המלח בדרכו לנקודת הצניחה כעשרים קילומטר צפונים מזרחית מיריחו, ממש באמצע המדבר החשוך.

זה היה בליל ה-6 באוקטובר 1944, בדיוק לפני שבעים שנה. בתוך המטוס, במדי הסוואה טרופיים, ישבו הקצין הבכיר מהוואפן אס.אס. מאיור קורט וילנד, יליד שרונה, היום מרכזה התוסס של ת"א ולא רחוק ממנו בדקו את ציודם האישי ורנר פרנק, בן ירושלים ופרידריך דיינינגר שאפר מוולדהיים, שאתם מכירים כיום כמושב אלוני אבא.

שלושה בני טמפלרים, ילידי הארץ, שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה לא חשבו פעמיים ונסעו לסייע למולדת, גרמניה, במאמץ הקרבי.

יחד איתם על הטיסה היו גם חסן סלאמה, מראשי המרד הערבי הגדול בשנות השלושים ועבדול לטיף, שהיה מקורב למופתי אמין אל חוסייני, שעל פי הערכות מודיעיניות בישל בעצמו את כל הדייסה.
במטענם של הלוחמים היה אז נשק קל, מפות, מכשירי קשר, אבקה של רעל מסיס ואוצר קטן, שכלל עשרת אלפים מטבעות זהב.

המטרה, ככה מספרים אנשי ויקיפדיה ומדריכי טיולים בכירים, הייתה הרעלת מעיינות ראש העין ששימשו את תושבי תל אביב הצעירה. לשמחתנו המבצע נכשל והעיר ניצלה.  סיפור מדהים, ללא ספק, אבל איכשהו לפני כעשרים שנה פרופ' יוסי בן-ארצי, מאוניברסיטת חיפה, קיבל תפנית חדה וחדשה בעלילה המותחת.

פרופ' בן-ארצי ישב אז בשטוטגרט, שבגרמניה, מרכזם הנוכחי של הטמפלרים. נשארו בעדה בסך הכל כמה מאות מאמינים, רובם קשישים, אבל יש להם עדיין אולם כנסים, ארכיון ועיתון שהם מוציאים מדי חודש בכדי לעדכן מי חי ומי מת בשיבה טובה.

בן-ארצי עבד שם על ספרו 'מגרמניה לארץ הקודש'. בין לבין הכיר לו אחד מבכירי הקהילה איש מבוגר שחזר לשטוטגרט אחרי שהות ארוכת שנים באוסטרליה.

אותו אדם ישב עם בן-ארצי ושוחח איתו ארוכות, בין היתר התחיל לדבר על מבצע אטלס, מהימים ההם. סיפר ששמע את הגרסה שמסתובבת אצל מדריכי התיירים בתל אביב והיא לא נכונה. בידיו עדות של אחד המשתתפים שפורט עלילה לגמרי אחרת.

הפרופסור הישראלי הקשיב בנימוס, אבל אמר שלא תודה, הוא לא מתעכב במחקרו על המבצע הנאצי. השניים המשיכו לשמור על קשר ורק באמצע שנות התשעים, שבע שנים אחרי שהכירו, אותו איש סיפר לבן-ארצי שהוא בעצמו השתתף במבצע אטלס ושמו ורנר פרנק, יליד המושבה הגרמנית בירושלים.

בעיתון של הטמפלרים

בכל מקרה לא משנה כרגע הכוונה, אלא דווקא סיפור המסגרת הפנטסטי. הטמפלרים בשיאם היו פחות מאלפיים איש בארץ, אבל לדברי חוקרים כמו בן-ארצי החותמת הדרמטית שהשאירו הייתה עצומה ומשפיעה עלינו עד היום.

רק עכשיו, למשל, תל אביב פתחה את שרונה כמרכז בילויים חדש ועדכני. המושבה הגרמנית בירושלים ואחותה בחיפה הן מקומות המגורים המבוקשים ביותר בעיר.

"קשה להסביר איך מעדה קטנה שלא השאירה שריטה בהיסטוריה הגרמנית, אנחנו לא יכולים להתעלם", אומר פרופסור בן-ארצי. "החותם שלהם בנוף. ארבע מושבות בצנטרום של הפיילה. תל אביב, חיפה, ירושלים, יפו. המטכ"ל שלנו, בקריה, יושב במושבה גרמנית. היה לי מורה דגול, שמואל אביצור ז"ל מי שהקים את מוזיאון ארץ ישראל. תמיד היה כועס עליי 'אתה עם הגרמנים שלך?'.

אמרתי לו 'אבל שמואל אתה כותב עליהם'. הם היו מאיצי המודרניזציה. מדידה, הנדסה, תכנון, בניה, דרכים, מלונאות, חקלאות, רפואה. אפילו העיתון שלהם הוא מקור הידע העשיר ביותר לגבי אותו זמן. אתה רוצה לדעת אם היה שרב בחיפה ב-1872? תחפש שם".

הברית עם הגרמנים

הגרמנים לא התייחסו אל הטמפלרים עד שהגיע לארץ לביקור הקיסר הגרמני וילהלם השני באוקטובר 1898. האיש היה קולוניאליסט ונדהם מהשפעת המעטים על המקום המתפתח. הם לדבריו הביאו את גרמניה לפלשתינה.

מבחינת החוקרים לאותו ביקור תהיה השפעה בעתיד על זהותם של הטמפלרים. לדברי פרופ' בן-ארצי הם בכלל היו פציפיסטיים בתחילת דרכם, ראו בתנועתם דבר אוניברסאלי, אבל חיבוקו של הקיסר קירב אותם יותר ויותר לאמא גרמניה.

אותו ביקור עזר להם לגייס כספים ולהקים שלוש מושבות חדשות ביתלהם (בית לחם הגלילית), ולדהיים (אלוני אבא) ווילהלמה (בני עטרות).

רק שהגרמניות הזו לא הועילה למתיישבים כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. חלק ברח לגרמניה, אחרים הוגלו למצרים. "היישוב היהודי הפעיל לחץ גדול על הממשל הצבאי הבריטי ואחרי זה על המנדט לא לתת להם לחזור אחרי המלחמה", מספר פרופ' בן-ארצי. "כל תרנגולת בשרונה היהודים ספרו ולא רצו לתת. רצו ליישב במקום יהודים. הם, מבחינתם, היו האויב".

הטמפלרים בכל זאת חזרו אחרי מלחמת העולם הראשונה למושבות, שיקמו אותן, עזרו להן לשגשג, אבל היחסים עם היהודים שהלכו והתרבו בארץ, רק התדרדרו.

היהודים האשימו את הטמפלרים בסיוע לערבים ואם זה לא הספיק כשהמפלגה הנאצית עלתה לשלטון בגרמניה, בשנות השלושים, יותר ויותר טמפלרים, תושבי הארץ, הצטרפו למפלגה. היו פה למעלה משלוש מאות חברים.

"רבע עד שליש מהמבוגרים, לפי המספרים, היו חברי מפלגה", מעדכן פרופ' בן-ארצי. "הם האמינו בגזע העליון, בצורת השלטון הנאצית, בהיטלר כסדר חדש בעולם, אבל לא היו הטפות להשמדת יהודים. לא היו מעזים לעשות את זה פה. צריך לזכור שכל הפעולות נעשו כשיש ממשלת מנדט והכל מותר לפי החוק. אם האנגלים היו אומרים שאסור, אז היה אסור".

טמפלרים ברי גיוס, כמו וילנד, שיותר מאוחר יצנח ביריחו, נסעו לגרמניה בכדי למלא את חובתם הצבאית. עוד לא הופיעו בארץ הידיעות על השמדת היהודים באירופה, אבל השנאה אל הנטע הזר רק הלכה וגברה. הבריטים ראו בהם אזרחי אויב ושמו אותם במחנות מעצר.

"הם לא יכלו להישאר בבתיהם אלא נכנסו למחנות מעצר פתוחים עם גדר ושמירה", מספר בן-ארצי. "מותר היה להם לנסוע לעבודה ולחזור בליווי שוטרים בריטיים שגרו במחנות האלה".

הזהב התפזר ביריחו

ואז באוקטובר 1944 תוכנן "מבצע אטלס", שרוחו מרחפת עד היום כחלק בלתי נפרד מהיחסים המורכבים בין היישוב היהודי לטמפלרים.

"הבריטים גירשו את המופתי חאג' אמין אל חוסייני בעקבות הפעילות שלו בשנות השלושים, במהלך המרד הערבי", מספר סא"ל במיל' שבתאי קו, איש מודיעין לשעבר והיום מרכז קורס למורי דרך. "הוא הגיע לעיראק ומשם עבר לגרמניה. הוא זה שלמעשה יזם את הרעיון להצניח חוליה של פלסטינים וטמפלרים כשהמפקד היה וילנד.

יש שאלות פתוחות עד היום, כמו מה פתאום אוקטובר 1944 כשהיה ברור שמהלך המלחמה כבר הסתיים? למה דווקא אז הנאצים שולפים את התוכנית בראשות הימלר ועל דעתו של היטלר ושולחים מטוס מיוון? כנראה הייתה מחשבה מאוד לא חכמה ורצון להסיט את תשומת הלב לכיוון המזרח התיכון".

הגרמנים, מתברר, לא מצאו את הסוכנים המתאימים לביצוע הפעולה הנועזת. בעדותו של ורנר פרנק מתברר שהצניחה הייתה קשה, המטען התפזר ולא נמצא, כולל עשרת אלפים מטבעות זהב שעד היום נחשבות כסיפור קאלט באיזור יריחו.

וילנד, פרנק וחסן סלמה התאחדו בבית מסתור ביריחו, אבל נתפסו על ידי הבריטים כמה ימים לאחר מכן כשהיו בדרכם לירושלים. הם טענו שפיזרו אבקה לבנה לטשטוש הכלבים, אבל בחקירה הסבירו להם החוקרים שלא באבקת טשטוש מדובר, אלא ברעל חזק.

עקבותיו של פרידריך דיינינגר שאפר, הטמפלר השלישי שצנח, אבדו במשך תקופה ארוכה, אבל מתברר שהוא היה האומלל מכולם. בעדותו של פרנק סופר ששאפר הגיע לאחד הבתים בוילהלמה (בני עטרות) שם קיבלו אותו בחשד ואחרי יומיים סילקו אותו כשהוא מצויד בכמה פיתות וכשהוא לבוש כערבי.

במשך יותר משנה שאפר חי כאן כפועל פשוט שהיה עוזר בעבודות דחק, אחרי זה עבד כמכונאי וחי חיי מחתרת גם אחרי סוף המלחמה. הוא נלכד כשניסה ליצור קשר עם אביו והצטרף לחבריו במחנה המעצר כשהוא שבור נפשית.

כשנדמו קולות התותחים באירופה, עוד היו טמפלרים שפנטזו להמשיך את החיים בארץ, במושבותיהם, אבל היה ברור שלגרמני, בטח עם רקע נאצי, אין סיכוי לחיות כאן. כל אחד עם מבטא יקה נראה אז חשוד מיידי כשסיפרה של ימימה אבידר טשרנוביץ' 'שמונה בעקבות אחד' מ-1945 הופך ללהיט.

הנה באה הנקמה

הטמפלרים נדחקו מהארץ. ב-22 במרץ 1946, אחרי שהמלחמה כבר הסתיימה, גוטהילף ואגנר, ממנהיגי התנועה יצא מבני עטרות לשרונה בכדי לשלם שכר לעובדים.

בכניסה לרחוב לוינסקי בתל אביב קפץ מישהו לצד המכונית וירה לוגנר כדור בראש. הוא נהרג במקום. המשטרה הבריטית לא הצליחה לגלות את המתנקשים, אבל זמן קצר לאחר מכן הופץ כרוז. "כן יאבדו. וגנר החרושתן הגרמני וראש הנאצים בארץ ישראל נורה בפקודת תנועת המרי העברי".
הטמפלרים עזבו את ביתם עוד לפני קום המדינה וכחלק מהסכם השילומים בין ישראל לגרמניה הוחלט שגם הם יקבלו פיצויים על הרכוש והנכסים שהשאירו מאחור.

עד 1962 שילמה ממשלת ישראל לטמפלרים ויורשיהם 54 מיליון מארק. היום חלק מהם חי בגרמניה, באיזור שטוטגרט וחלק היגר אחרי המלחמה לאוסטרליה וממשיך להתגורר שם.

הטמפלרים עדיין רואים את ארץ הקודש כביתם השני. מדי כמה זמן מגיעה לפה משלחת מטעמם בכדי לטפל בשני בתי הקברות הנמצאים בירושלים וחיפה ועל עבודות השיקום של שרונה הם ידעו לספר בגאווה בעיתונם הצנוע שממשיך לצאת, למרות הדרישה הנמוכה.

פרופ' בן-ארצי הוא היסטוריון וגיאוגרף, ששימש גם כרקטור אוניברסיטת חיפה. כבר שנים הוא מוקסם מהחותם שהשאירה פה העדה הקטנה. זוכר עוד איך כבחור צעיר רץ ונלחם בכדי לשמר את המושבה הגרמנית בעירו.

"צעקתי אז לראש העיר 'אל תהרוס ותבנה במקום מגדלים'", הוא נזכר. "סגנו אמר לי 'מה יש לך עם הנאצים האלה?' גם היום יש כאלה שיגידו מה אתם שומרים על שרונה, מה אתם מפארים? אני לא בא להצדיק. ההבדל הגדול שאצל היסטוריון נקודת מבט לא צריכה להיות של חכם אחרי מעשה, אלא לנסות ולהבין איך הדברים התהוו והטמפלרים בסופו של דבר היו דוגמה לישוב היהודי".