קצת אחרי ארוחת החג בשבוע שעבר, כשכולנו כבר התחלנו לחשוב על איך להיפטר מהמשקל העודף, שישה ישראלים ניסו והצליחו לשבור את שיא העולם במשחה שליחים בים הפתוח, כשיצאו למשחה מנמל פאפוס בקפריסין לישראל, באורך כ-400 ק"מ. המטרה: להעלות את המודעות לשמירה על הים ונגד זיהום המים. בפועל, זה היה גם קצת בשבילם, בשביל הנשמה.

שישה ימים ארך המשחה, כאשר השחיינים שחו במשך 24 שעות ביממה. מדי יום כל אחד מהם בתורו שחה במשך שעה אחת, ארבע פעמים ביום, למרחק של שניים-ארבעה ק"מ, ובסך הכל כ-70 ק"מ לאורך כל המשחה. בשבת שעברה הם הגיעו לנקודת הסיום בחוף ראשון לציון והתקבלו בהתרגשות. "זו הוכחה שכל אחד אם הוא מחליט שהוא רוצה משהו, הוא יכול", הם אומרים כעת בראיון מיוחד ל"מעריב", שליווה אותם לפני המשחה ואחריו. "זה רק עניין של לזרוק את המטבע מספיק רחוק ולהגיע לשם. אין שום דבר שיכול לעצור אותך, חוץ מעצמך".

תכירו את השיאנים הטריים, שמגיע עים מתחומים שונים: עודד רהב (48), בעלים של חברה בתחום המוזיקה, שחיין וספורטאי מושבע; אודי אראל (66), איש עסקים, גדל בים כל חייו, שאביו היה מפקד חיל הים שלמה אראל; אורי סלע (42), מאמן שחייה, מייסד "עולם המים של אורי סלע"; דורון עמוסי (45), רופא וטריאתלט; בן אנוש, נולד בארה"ב וגדל בירושלים ובקליפורניה, אוהב את הים בכל נפשו; ולוק שטבון(46), יליד צרפת, עוסק בספורט מים וחורף.

"אנחנו קבוצת חברים ששוחים יחד למעלה מעשור", מספר רהב על הרגע שבו נולד הרעיון, "אודי הכיר לנו את השחייה בים, ופעם אחת הוא אמר לי: 'יש לי חלום - לשחות מקפריסין לישראל'. כבר באותו היום הוצאתי מייל לחברים שכלל גם את הציוד שצריך כדי להתארגן למשחה כזה. הרעיון היה לעשות היסטוריה ולחצות את המרחב הימי הזה לראשונה. הבנתי שזה הזוי מספיק כדי להיות שפוי, כמו המזרח התיכון הזה".

השוחים. צילום: רויטרס

"בשנים האחרונות יש פריחה לשחייה בים הפתוח, לשחות במרחב היפה הזה, להתחבר לכוחות גדולים", מוסיף עמוסי, "אתה נוגע במשהו שהוא הרבה יותר גדול וחזק ממך. תבוא לחופים ותראה עשרות אם לא מאות שחיינים במים הפתוחים".

כמו עוד משרה

בין החלום ובין הגשמתו הפרידו שנים של אימונים וגם אכזבה אחת. בשנה שעברה כבר ניסו השישה לשבור את השיא ונכשלו. הפעם הם הצליחו. רגע לפני שהם קופצים למים, נרגשים ומתוחים, אני מנסה לברר עם שניים מהשחיינים, רהב ועמוסי, מה הוביל אותם לאתגר הזה ואיך המשיכו הלאה למרות המכשולים שנערמו בדרך. "הייתה אכזבה בשנה שעברה, אבל מאוד נהנינו מהע דרך", מודה רהב, "בשבילי העיקר זה מה שאנחנו עושים יחד כבר כמה חודשים".

"רגע ההחלטה להפסיק, באחת וחצי בלילה, הוא רגע שחרות אצלי מאוד חזק", אומר עמוסי, "בגלים גבוהים, אתה מוצא את עצמך אומר 'חדל'. ידענו שזה ילווה אותנו עוד הרבה זמן. זו לא צפרדע שמחליקה מהר מאוד בגרון. אנחנו אנשי משפחה בסופו של דבר, זה ספורט. במבט לאחור מתברר שזה היה ממש מזל שהפסקנו כי הסופה נמשכה 70 שעות. אבל פה הגדולה: ברגע שאמרנו 'חדל', אמרנו גם: 'בשנה הבאה שוב'".

"התחלנו להתאמן בשחייה כדי להבין מה זה לחצות כזה מרחק. ואז התחלנו להתארגן על הציוד הנדרש", אומר רהב, ועמוסי מוסיף: "הדבר הכי דומיננטי פה זה האי-ודאות. אף אחד לא יודע בכלל אם זה קשה לא קשה. זה דבר חדש, אין תוכניות אימונים לזה, אבל איך אתה מתאמן לדבר כזה? יש בינינו שועלי ספורט, ועדיין לא ידענו למה לצפות. יש פה ים. אנחנו מנסים להבין מה מצב הגלים, מצב הירח, מצב הים, מנסים ליצור משהו מדעי, ובסוף זה יכול ליפול על דברים קטנים כמו פצע בפה או עייפות או כאבים. צריך להבין שזה בעצם משחה מרתון. שעה שחייה שווה לארבע שעות ריצה. יום־יום אתה עושה מרתון - ארבע שעות שחייה".

"דבר אחד מאוד ברור", מוסיף עמוסי, "הים הוא השליט, הוא מארח אותנו, אנחנו מכבדים אותו ומקווים שהוא יקבל אותנו יפה", ורהב משלים אותו: "אנחנו בסופו של דבר אורחים ואנחנו צריכים לשמור על הענווה והצניעות שלנו מול איתני הטבע".

איך מתכוננים פיזית לכזה מאמץ?

"אנחנו קמים מאוד מוקדם, בארבע-חמש בבוקר, נעלמים בדממה וחוזרים כאילו כלום, להסיע את הילדים לבית ספר ולעבודה", אומר רהב. "אם אתה מתחיל לשחות בחמש וחצי עד שבע וחצי, אתה מרוויח אימון של יום ולילה במכה אחת", אומר עמוסי, "זו עוד משרה, משהו כמו 60% משרה שהוספנו ככה על הדרך".

אמונות? קמעות?

"אין לנו. אנחנו מאוד נסמכים זה על זה, קרבת דם כזו, אז אין לנו קמע", אומר רהב, "מסתכלים זה לזה בעיניים ומתחזקים זה מזה. בסוף מדובר במעין מרוץ שליחים. אחד מחליף את השני. אתה ממש סומך על האחר, וככה בשרשרת". "מכיוון שזו כבר שגרת חיים, כולם אוכלים כרגיל", אומר עמוסי, "יש היום בנושא הספורט כל כך הרבה תיאוריות, דעות ודעות הפוכות, אז אין תפריט שאנחנו נצמדים אליו. יש לנו שני טבע עונים ועוד אחד שמחליף את דרכו".

אתם לא חוששים מכרישים?

"אנחנו יותר חוששים מהמדוזות", אומר רהב, "החיה הירודה הזו הרבה יותר מטרידה מכרישים. אם אתה נכנס לנחיל או חוטף הרבה צריבות, זה עשוי להיות מאוד מסוכן. השנה חברנו לד"ר עמית לוטן, מומחה לצריבות מדוזות והגנה מעמק הירדן. הוא גם פיתח תכשיר שעוזר להגן מפניהן. הוא ידע לכוון על המיקום שלהן, הפעילות שלהן, שעות הפעילות שלהן, ולמדנו מזה המון".

"בכלל, למדנו בדרך מלא מעט אנשים", מוסיף עמוסי, "בשנה האחרונה חברנו למכון לחקר ימי ואגמי בבת גלים שמלווה אותנו בנושא. שם עשו לנו הרצאות על זרמים באגם הים התיכון, כיוונו אותנו לתאריך וציר ראות. למעשה, בשנה שעברה מה שהכשיל אותנו הוא זרם נגדי שעיכב אותנו 18 שעות, ובגללו נכנסו לאותו שקע חורפי שעצר אותנו".

ובכל זאת, מה עם הכרישים?

"חברנו למומחית בתחום הזה", מבהיר רהב, "בים התיכון יש 44 סוגים שונים של כרישים. אנחנו יודעים את זה, ועדיין אין לנו זמן להתעסק עם זה. הים התיכון, מכוון שהוא ים עם פתח אחד, יש לו המון בעיות. אחד הדברים הכי מפחידים בשחייה זה להיתקע. כריש או מדוזה לא יעשו לרוב כלום, ואילו שקית שנצמדת אליך עשויה להיות הרסנית. תאר לעצמך מצב שבו אתה שוחה בלילה ושקית מתיישבת לך על הראש או על היד".

"הסיפור הזה עם השקית עשוי להיות נורא ואיום, לגרום בהלה", מוסיף עמוסי, "זה חוסר תשומת לב של אנשים. אני מקווה שנוכל להקטין את ההרס העצמי שאנחנו גורמים לים".

במבה בקרקעית

זו גם הסיבה, כאמור, שהם יצאו למשחה הזה: להעלות את המודעות לשמירה על ים תיכון נקי. "הים מטונף ומזוהם", אומר רהב, "בשנה שעברה נתקלנו בפסולת על גבי הים ומתחת לפני הים. לאורך 200 ק"מ בים לא ראינו דגים. צריכים לעזור לים הזה. לקראת המשחה חברנו לגוף שיש לו אג'נדה בנושא הזה של שמירת הים התיכון והגענו לעמותה בשם 'צלול' ששמה לעצמה את המטרה להילחם בשמירה על הים התיכון. המצב קטסטרופלי. באחד האימונים הליליים ממש נעלבנו בשם הים, הרגשנו שאנחנו שוחים בתוך ביוב".

"החלטנו להיות הלווייתן והמסר הזה ירכב עליו", מוסיף עמוסי, "בואו נשמור על הים הזה, למען בנינו ובני בנינו. בסוף זה המפלט הנפשי והפיזי של כל בני האדם, משחר ההיסטוריה, ולדורות ככה יהיה. אם לא נשמור עליו, אז זה לא יהיה. העברנו מאות שעות שחייה בים. אתה מנסה להעסיק את עצמך, אתה מסתכל, במקרה הטוב אתה רואה את הקרקעית, ואתה פתאום רואה שקית במבה. זה מעציב".

איך בני המשפחות שלכם מתמודדים עם שגרת השחייה שלכם?

"הם חיים את זה ביומיום", מספר רהב, "הם תמיד רואים את בגד הים הרטוב במקלחת ובאוטו ואת המשקפת. זה כבר בילד-אין בתוכנו. הילדים אוהבים לשתף את זה מאוד. הם מתרגשים בשבילנו". "איך שלא תסתכל על זה, יגידו עלינו 'מטורפים', 'מושכים יותר מדי', אבל זה דבר יפה", אומר עמוסי, "אי אפשר להיות ציני לגבי זה, ואני שמח שהצלחנו להתפנות לדבר המקסים הזה. תוך כדי תנועה יש פה ערכים שסובבים את זה: המשפחות שלנו יודעות כמה אנחנו אוהבים זה את זה בקבוצה, מבינות מה זה רעות, חברותא, אחריות, משימתיות, מודעות לים, לאיכות הסביבה, לספורט, והן סופגות את זה".

לדברי מאיה יעקבס, מנכ"ל עמותת "צלול", כבר בשלבי תכנון המשחה חברו ששת השחיינים לעמותה וביקשו להקדיש את המשחה להעלאת המודעות לשמירה על הים. "בגלל האהבה שלהם לים והחשיבות שהם רואים בשמירה על ים צלול, הוכתר המשחה כ'משחה קפריסין ישראל לים צלול', היא מספרת, "השחיינים הצטרפו לקבוצת 'מגני הים' ופעלו ללא הרף להעברת המסר החשוב של הגנה על הים. כעת, לאחר שסיימו את המשימה ועמדו באתגר, הם שבים ומספרים מניסיונם האישי עד כמה הים שלנו מזוהם, פגוע וזקוק לעזרה. זו התרגשות גדולה. לא בכל יום מקבלים הזדמנות להשתתף בשבירת שיא עולם ושיא גינס. בזכות ששת המופ־ לאים האלה הצטרפו אלפי אנשים נוספים, שאוהבים את הים ורוצים לפעול למענו, ל'מגני הים'".