כבר באחד העמודים הראשונים של ספרה, מזכירה פרופ' כרמל צ'יסוויק קריקטורה מפורסמת. קבוצת אנשים מסתערת במרוצה לעבר קצה הפריים, ומאחוריה רץ הפוליטיקאי. הכיתוב שמתחת מסביר את מעשהו: "אני מוכרח להשיג אותם, אני המנהיג שלהם". זו דרכה של צ'יסוויק לומר שבסופו של דבר "היהודי הבודד הוא זה שמחליט עד כמה היהדות תורמת לאיכות החיים שלו, כמה זמן וכמה מאמץ להקדיש לשמירה עליה, וכמה חשובה היא תהיה לו כאשר יבחר לעצמו פרטנר לחיים".
כבר שנים רבות היא מקדישה חלק ניכר מזמנה למחקר של יהדות אמריקה, אך מחקרה שונה מזה של רוב האחרים, והספר החדש שהוציאה יעיד על כך: "יהדות בתנועה: איך בחירות כלכליות מעצבות את המסורת היהודית" (בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד). זה ספר מעניין, שבבסיסו הכרה מפוכחת במציאות. הדת באמריקה היא מוצר שצריך "להתחרות עם כל הפעילויות האחרות על פלח מזמננו", כפי שאמרה לי צ'יסוויק. ואם מדובר בתחרות על זמן ועל משאבים - יש כללים כיצד להבין תחרות.
מה מנצח את מה, איך מנצח מי שמנצח, איך מחליט המשקיע במה להשקיע. צ'יסוויק חוקרת יהודים, אך מחקרה ממעט לעסוק בשאלות של זהות, של אלוהות, של אמונה. היא שואלת שאלות כלכליות: כמה שווה שעה של עורך דין יהודי, שצריך להחליט אם כדאי לו לצאת מהעבודה כדי לקחת את הבת לשיעור יהדות בבית הכנסת. והאם צירופן של שעות רבות כאלה - על עלותן המצטברת - מצדיקה השקעה בכיוון אחר: נאמר, בית ספר יהודי פרטי. כשהחיים נבחנים באופן כזה, הם עשויים להפתיע.
הנה הדילמה של בית הספר במספרים. בית ספר יהודי פרטי באמריקה הוא עניין יקר. בדרך כלל לא פחות מ-20 אלף דולר לילד לשנה, לפעמים 30, תלוי באזור, תלוי ברמת בית הספר. קחו משפחה עם שלושה ילדים בגיל בית ספר ועשו חשבון. 20, כפול 3, מינוס הנחה מתבקשת מבית הספר שמוכרח להתחשב. 50 אלף דולר יהיה סכום סביר. 50 אלף דולר כדי להבטיח לילדים חינוך יהודי ברמה גבוהה, כדי להבטיח שיהיו להם חברים יהודים רבים, ומכאן יעלה הסיכוי שיינשאו בבוא היום לבן או בת זוג יהודים.
50 אלף דולר כדי להקנות להם שליטה מסוימת בעברית, הכרת סידור התפילה והגיאוגרפיה של מדינת ישראל. זה הרבה כסף גם בשביל משפחה שמרוויחה היטב, ורוב היהודים באמריקה נמנים עם משפחות שמרוויחות היטב. זה הרבה כסף שהשקעתו בחינוך יהודי משמעותה ויתור על השקעה בדברים אחרים. בספר שפרסמתי לפני שלוש שנים על יהודי אמריקה הקדשתי פרק שלם לשאלת החיים היהודיים.
הוא נפתח בסיפור שמוקדו: ההשקעה והוויתור. גיבוריו שניים - סטיבן, המתלבט אם להצטרף כחבר לבית כנסת יהודי כדי להקנות לילדיו, המתקרבים לגיל בר מצווה, חינוך יהודי בסיסי; ולן, מנהלו של בית כנסת רפורמי באזור שיקגו המשיב לשאלותיו החקרניות של סטיבן. בסוף הדילמה הייתה כלכלית: "חשוב ככל שזה יהיה לכל האחרים שנצטרף לבית הכנסת", כתב האב סטיבן לאחר שעיין בטבלאות המחירים, "לנו חשוב באותה מידה שהילדים שלנו ייחשפו לחוויות בתחומים אחרים של החיים".
בין הקרוז למורשת
סטיבן בחר לוותר על בית הכנסת ועל החינוך היהודי. בעצם, מן הסתם לוותר על הסיכוי שילדיו ימשיכו את המורשת היהודית. כל מחקר שנעשה בשנים האחרונות הוכיח שבלי חינוך יהודי ובלי סביבה יהודית הסיכוי להמשיך את המורשת קטן עד קלוש. כ-80% מהצעירים היהודים שנישאו בשנים האחרונות ושאינם באים מבית אורתודוקסי בחרו בבן זוג לא יהודי. חלק ניכר מהם - עוד לפני ואם לא אז לאחר שבחרו בבן זוג כזה - לא רואים חשיבות מיוחדת לגדל את ילדיהם כיהודים. סטיבן עשה חשבון והחליט: חשוב לו יותר הקרוז או חופשת הסקי או חוג התופים, מאשר המורשת.
קשה להאמין? לא כל כך. בשנים האחרונות, בלא מעט הרצאות שאני נושא בפני קהל צעיר בישראל, אני מפנה לקהל את השאלה: האם הייתם מוותרים על נסיעות לחו"ל אם זה היה המחיר כדי שהילדים שלכם יקבלו בבית הספר חינוך יהודי? זו שאלה שישראלים אינם מורגלים בה, משום שעלות החינוך היהודי בישראל נסתרת מהם. הם משלמים מסים למדינה, והחינוך היהודי בא מעצמו, מוטמע בתוכנית הלימודים. פעם בשנה הילדה חוזרת מהגן עם עלים יבשים מודבקים על חתיכת בריסטול - וההורים יודעים שט"ו בשבט הגיע.
פעם בשנה הם נתבעים לשלוח סלסילה מקש ומעדן - וזה סימן ששבועות מתקרב. אף אחד לא גובה מההורה הישראלי תשלום ישיר המעיד על מידת העניין שלו בהנחלת המורשת היהודית. וכאשר גובים - מתברר שגם להורה הישראלי לא קל. תעיד על כך מחאתם של הורים ממורמרים של הציונות הדתית השולחים את ילדיהם לישיבות תיכוניות ותובעים מהמדינה תקצוב גבוה יותר של המוסדות הללו. כבד להם על התקציב העניין הזה, של להיות יהודי כמו שמתאים להם. הם היו שמחים אם מישהו אחר - כלומר, שאר ההורים בישראל - יישאו איתם בנטל.
על התפר הזה, שבין הרצון לקדם סדר יום ערכי מסוים ובין משמעותו של הקידום הזה בכסף ובזמן, יושב המחקר של צ׳יסוויק. קחו לדוגמה את שאלת עלותו הגבוהה של בית הספר היהודי הפרטי. כאמור, זו הדרך הטובה ביותר, היעילה ביותר, להנחלת המורשת היהודית לדור הבא, אלא שמחירה גבוה מאוד. עד כמה גבוה? בכסף, כבר אמרנו, 20-30 אלף דולר לילד. עד כמה זה הרבה? מייקל וייס, עיתונאי ב"אטלנטיק" השולח את ילדיו שלו לבית ספר יהודי, קיבל מצ׳יסוויק חשבון מפתיע: בית ספר יהודי הוא השקעה טובה למדי לעומת האלטרנטיבות.
כלומר, למי שחשוב שהילדים שלו יהיו יהודים, לא בטוח שבית ספר יהודי הוא הדרך היקרה ביותר. כדי לעשות זאת, צ'יסוויק עשתה תחשיב של מספר השעות הנדרש להסעות ל"היברו סקול" של אחר הצהריים בבית הכנסת. אם המסיע הוא אכן הורה שהיהדות חשובה לו, ואם אכן שכרו השעתי הוא כ-200 דולר, הרי שעלות ההסעות בלבד - השעות שיעביר על הכביש עם ילדיו בדרך הלוך וחזור - היא כ-18 אלף דולר לשנה. זה כבר לא כל כך רחוק מעלותו של בית הספר הפרטי. וכמובן, יש מי שיראה בתחשיב כזה התחכמות: ההסעה הרי לא באמת עולה את הסכום הזה. אלה רק השעות המצטברות. אבל צ'סוויק חושבת שזאת הדרך הנכונה לשקלל נתונים.
"כלכלה", אמרה לי הפרופסורית מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, "היא לא רק עניין של כסף, אלא של הדרך שבה אנו מנצלים את כל המשאבים הנדירים שלנו. לא רק כסף, אלא גם זמן ומאמץ". שים לב, אמרה, באילו מילים אנחנו משתמשים לתיאור הזמן שלנו - בדיוק באותן מילים המשמשים אותנו בשיחה על כסף: אנחנו "חוסכים" זמן ו"מבזבזים" זמן ו"קונים" זמן. ליהודים באמריקה, היא אומרת, יש בעיה מיוחדת עם זמן: "הרמה הגבוהה של חינוך ושל הכנסה שהם נהנים ממנה מאפשרת להם הרבה יותר פעילות מכפי שהזמן שלהם מתיר".
צ׳יסוויק סבורה שקוצר הזמן הזה, לעומת ריבוי המשאבים, הובילה יהודים באמריקה לחפש "דרכים הדורשות פחות זמן כדי להשביע את רצונם בהבעה דתית. הדחף הכלכלי הזה התניע את פיתוחן וצמיחתן של תנועות חדשות, שהגדולות שבהן הן היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית, והוא גם שמסביר את הפופולריות שלהן בקרב יהודים אמריקאים שהכנסתם גבוהה", היא אומרת. זו טענה מרתקת. לפיה, לא מחלוקות אידיאולוגיות, לא שאלות כבדות משקל של אמונה ותפיסות תיאולוגיות הצמיחו את היהדות הפרוגרסיבית, אלא תחשיבים פשוטים של כדאיות.
מובן שאלה נעטפו, לעתים בדיעבד ולעתים למפרע, גם בתיאולוגיה מתאימה. אבל ההחלטה של היהודי מן השורה לאן ללכת, ההחלטה המשפחתית לאיזה בית כנסת להצטרף ועם איזה זרם להזדהות היא החלטה מעשית מאוד. לא כולם, מזכירה צ'יסוויק, רבנים ומלומדים. גם בעולם היהודי יש מעט "מקצוענים" של יהדות וריבוי של "חובבים". והחובבים הללו, שהם רוב היהודים, מקבלים החלטות בענייני מורשת כפי שהם מקבלים החלטות בכל עניין אחר שהם עוסקים בו. עלות מול תועלת, זמן ומחיר מול הנאה וסיפוק. האם כדאי להם להיות יהודים, או שאולי לא כדאי? שהרי, באמריקה אין שום קושי להתרחק, להתנתק מהיהדות, בלי לשלם על כך מחיר כלשהו ברמה הפורמלית.
הדור שצריך להשקיע
צ׳יסוויק מזהה בקהילה האמריקאית של ימינו "שתי קבוצות עיקריות". ישנם אלה שיש להם "מעט הון אנושי יהודי", כאלה ש"הקשר שלהם ליהדות חלש, והם מגדלים את הילדים שלהם כיהודים בתואר בלבד" - קרי, הם עודם קוראים לעצמם יהודים, אך אין לזה משמעות מעשית כלשהי; ולעומתם יש אלה ש"נשארו בתוך הקהילה, מצטרפים לבתי כנסת, דואגים לחינוך יהודי ומשקיעים השקעה כבדה יותר מכפי שהשקיעו הוריהם וסביהם בהון האנושי היהודי". בדור הצעיר היא מוצאת יהודים שיודעים יותר עברית, מכירים יותר את התנ"ך ומקפידים יותר על טקסים מאשר בדורות קודמים.
זה מעבר דורות מתבקש, היא אומרת, שהרי, הדורות הקודמים של יהודי אמריקה היו צריכים למקד את השקעתם העיקרית בניסיון להתערות לתוך החברה האמריקאית. בספר כתבה: "מטרת החינוך הייתה לעזור לילדים לממש את ההבטחה האמריקאית באמצעות טיפוס במעלה הסולם הכלכלי־חברתי". אך בעבור הדור הנוכחי, שכבר התערה היטב, "הון אנושי יהודי נהיה לדבר המרכזי שמבחין אותם מחבריהם הלא יהודים". ובמילים אחרות: פעם יהודי היה יהודי גם בלי להשקיע הרבה, משום שלא היה מעורה בחברה הסובבת.
היום יהודי שלא ישקיע - פשוט לא יהיה יהודי. לא יהיה שום הבדל בינו לבין האמריקאי הלא יהודי. האם המספר הנמוך למדי של יהודים שאכן מבצעים את ההשקעה הנדרשת אינו מדאיג אותה, שאלתי. האם הקהילה יכולה לשרוד גם אם מספר היהודים באמריקה ימשיך לרדת? צ'יסוויק מסרבת להצטרף לכת של הפסימיסטים. היהדות האמריקאית מפתחת עם השנים קווים ייחודיים לה. כמו שיש יהדות אשכנזית ויש יהדות מזרחית, שלמרות הפערים ביניהן אין ספק ששתיהן שייכות לקבוצת העל היהודית, כך גם היהדות האמריקאית וכן, היא כנראה תקטן, בגלל ריבוי של נישואים מעורבים, ומשום שנשים יהודיות אינן יולדות ילדים רבים, אך "אנחנו צריכים לזכור שיהודים תמיד היו מיעוט קטן, ושהמשכיות יהודית אף פעם לא הייתה תלויה בגודל הקהילה". מזכירה צ׳יסוויק.
זו איננה הפעם הראשונה בהיסטוריה שאנחנו רואים ירידה במספר היהודים. היא מזכירה: "הדוגמה האהובה עלי - הקהילה היהודית של סין, שמספרה מעולם לא עלה על 2,500 משפחות, מיעוט זעיר באמת בארץ הזאת, בכל זאת שרדה במשך 800 שנים". צ׳יסוויק מביטה לאחור על סין, ומביטה בהווה על אמריקה, ומגיעה למסקנה: "להמשכיות יהודית, חיבור זה הדבר המשמעותי היחיד".
אפשר למקד מבט דומה גם בישראל, שאומנם שונה מאוד מאמריקה במבנה החברתי ובדרכי הנחלת היהדות, אבל שהלקח הכללי שאותו לומדת צ׳יסוויק נכון בוודאי גם בעבורה. ליהדות, ובעצם לכל דבר, משמעו השקעה - בזמן ובכסף. חיבור משמעו גם קבלת תמורה הולמת להשקעה - במשמעות ובסיפוק. האם התמורה מצדיקה את ההשקעה? הנה דרך אחת לפתוח שיחה על מה שטוב יותר ועל מה שדורש שינוי ביהדות שלנו.