"אם נקבל עזרה, נצליח להדוף אותם", אמר לנו השבוע בשיחת טלפון אנואר מוסלם מהעיר הכורדית-סורית הנצורה קובאני. מוסלם, עורך דין במקצועו ואחד ממנהיגי "מועצת ההגנה הכורדית", הוא אחד הבודדים מחברי מועצת קובאני שנותרו בעיר ומשתתפים בהגנתה.
בראיון בלעדי ל"מעריב-סופהשבוע", שנערך עם עמיתי יאסר עוקבי, הוא הדגיש כי "הבעיה היא שלדאעש יש נשק כבד. בימים האחרונים ראינו טנקים מדגם טי-57 והאמרים נלחמים בפרברי העיר, ואנו מופגזים גם בתותחים כבדים".
לדבריו, אנשי "המדינה האסלאמית" כבשו עד כה כ-40% מהעיר, בעיקר בפרברים, אך לא הצליחו עד כה במאמציהם להשתלט על מרכז קובאני. "בשבוע האחרון הם שלחו משאיות תופת כדי להתפוצץ במרכז העיר. אנו עומדים מול כוח עדיף, שמונה יותר מ-10,000 איש. דאעש גייסו למערכה גם עבריינים מהאזורים הסמוכים אלינו והבטיחו להם שבתמורה ללחימה הם יקבלו את הבתים הטובים ביותר במרכז העיר. אך אנו מצליחים להדוף אותם. מאות מגופותיהם מוטלות ברחובות".
מוסלם סירב לנקוב במספר הלוחמים שעומדים לרשות המגינים הכורדים, "תבינו, אין לנו עניין להסגיר לטרוריסטים פרטים צבאיים על אודותינו". בקרבות משתתפות גם לוחמות כורדיות. מפקדתן, מיסא עבדו, אמרה השבוע לעיתון הלונדוני "א-שרק אל-אווסט" כי 500 נשים נלחמות "בחזית הקדמית". גם אם הגזימה במספרן, ברור שיש נוכחות מרשימה לנשים הכורדיות בהגנה על הבית. אגב, לפי שמועות עקשניות לוחמי דאעש חוששים במיוחד להיהרג בידי נשים, משום שעל פי אמונתם הדבר ימנע מהם להגיע לגן עדן וליהנות מהשהות במחיצתן של 72 בתולות.
"אם נקבל סיוע צבאי, ובעיקר נשק נגד טנקים, תחמושת וסיוע הומניטרי של מזון ותרופות, העיר לא תיפול ובסוף ננצח", מבטיח מוסלם. "אף על פי שיש שינוי קל בעמדת טורקיה בגלל לחץ אמריקאי, עדיין צריך לראות אם זה באמת מתורגם למעשים רציניים. קשה לנו לבטוח בהבטחות הטורקיות".
מוסלם התכוון לכך שלפי דיווחים שונים (שבינתיים הוכחשו), מגמיש הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן את עמדתו, והסכים שארה"ב וחברות נאט"ו (טורקיה חברה בברית הצפון אטלנטית) שנלחמות בדאעש יוכלו להמריא מבסיס צבאי טורקי לתקיפות אוויריות. עד כה סירב ארודאן בתוקף לאפשר למטוסים להמריא לגיחות הפצצה מתחום טורקיה.
לדברי מוסלם, נותרו בקובאני, השוכנת בצפון סוריה על גבול טורקיה, כ-15 אלף איש, כ-700 מהם קשישים שמסרבים לעזוב, או שהם כה מוגבלים בתנועתם עד שאינם יכולים לעבור את המרחק הקצר (כקילומטר) ולחצות את הגבול. בצד הטורקי יש עוד 15 אלף כורדים שמוכנים לחזור לעירם ולהשתתף במלחמה, אך עד כה סירבה טורקיה לאפשר להם זאת.
זו הצביעות הטורקית: במשך כל מלחמת האזרחים בסוריה אפשרו השלטונות, הצבא ושירותי הביטחון הטורקיים - בידיעה או בהעלמת עין - לאלפי מתנדבים מרחבי העולם (כולל 30 ערבים ישראלים) לעבור משטחה ולהצטרף לכוחות המורדים בסוריה ובעיראק, ובכלל זה לארגון "המדינה האסלאמית".
מנהיג טורקיה והאיש החזק שלה, הנשיא ארדואן (עד לאחרונה ראש הממשלה), העמיד את צבאו בכוננות. טנקים וחיילים טורקים נפרשו בקרבת הגבול בקובאני. הם שומעים את קולות המלחמה, רואים את העשן המיתמר מהעיר הנצורה, ועד כה לא נקפו אצבע.
מדיניותו של ארדואן, הידוע בשנאותיו ובהתלהמותו, קצרת ראות. הוא מוכן לעשות כמעט הכל, כולל הכנסת צבא טורקיה לסוריה, כדי להפיל את משטרו של בשאר אסד. בעיניו אסד גרוע יותר מהרוצחים עורפי הראשים ואונסי הנשים של דאעש. אבל ברוב איוולתו ארדואן מתעלם מהעובדה שמנהיגי דאעש אינם מסתירים את שאיפתם לכבוש יום אחד גם את איסטנבול.
ארדואן מוכן להקריב את הכורדים, כי הוא שונא את בני המיעוט וחושש מאחיהם בטורקיה. בתקופה האחרונה ובהנחיה ישירה של ארדואן, מדכאים כוחות הביטחון הטורקיים בכוח פראי הפגנות של כורדים טורקים שקוראים לממשלת אנקרה להתערב ולהציל את אחיהם שמעבר לגבול. עשרות נהרגו בתקריות.
דרך הים
אבל אי אפשר לדרוש מטורקיה שתשלח לבדה את בניה להקיז את דמם במלחמה. גם ארה"ב, חברות נאט"ו ומדינות ערב צריכות לעשות זאת. הממשלות הערביות מדברות גבוהה-גבוהה על הצורך להביס את "המדינה האסלאמית", שמאיים גם על המשטרים בערב הסעודית, במפרץ, בקטאר וכמובן בעיראק, שם אנשיו הגיעו השבוע שוב למרחק 20 קילומטר מהבירה בגדד, שנמצאת בטווח התותחים שלהם. אך הן תורמות מעט מאוד למאמץ המלחמתי.
המשטרים הערביים אפילו שכחו כי אחד מגיבורי ההיסטוריה הערבית, משחרר פלסטין מידי הצלבנים, צלאח א-דין אבן איובי, היה ממוצא כורדי. בסוף המאה ה-19 קובאני הייתה כפר קטן, שקיבל תנופה עם בניית מסילת הברזל מקוניה הטורקית לבגדד. במלחמת העולם הראשונה נמלטו אליה פליטים ארמנים כדי להציל נפשם מרצח העם שביצעו בהם הטורקים. המשטר הסורי החליף את שמה לשם הערבי - עין אל-ערב. על פי מוסלם, לפני פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה מנתה אוכלוסייתה כ-170 אלף תושבים - כ-90% כורדים, 5% ערבים, 5% טורקמנים ופחות ממאה ארמנים.
ב-2012, כשנה לאחר פרוץ המלחמה, הכריזה קובאני על הקמת מנהל עצמאי כחלק מהניסיון להקים את כורדיסטן הסורית. ביולי 2014 החלו אנשי דאעש לצור עליה.
לקובאני חשיבות אסטרטגית גדולה. היא שוכנת בצומת דרכים, וכיבושה יפתח לדאעש עוד שער חשוב על גבול טורקיה, יעמיק את חדירתו מערבה לסוריה ויקדם את שאיפתו להגיע לחופי הים התיכון. קובאני הפכה גם לסמל במלחמה. זו מלחמה של בני אור בבני חושך, והעולם חייב להבין זאת. וגם אם הוא מבין, עליו להיות נחוש יותר ולהיות מוכן להקריב קורבנות בקרב על ערכים הומאניים בסיסיים. צריך לקוות שאולי עתה, עם השינוי הקל במדיניות הטורקית, יתחולל מפנה.
"נשמח לקבל עזרה של לוחמים בחוץ", מדגיש מוסלם, "התקיפות מהאוויר של ארה"ב והקואליציה הן לא בעוצמה ובאינטנסיביות הנדרשות. התקיפות מכוונות בעיקר נגד כלי הנשק הכבדים של האויב -טנקים, האמרים, תותחים. נוכל להסתדר אם יתמלאו כמה תנאים. אנו רוצים שייפתח מסדרון לטורקיה שדרכו נוכל לקבל סיוע הומניטרי של מזון ותרופות, וגם כמובן ציוד צבאי".
לדבריו, "יש בימים האחרונים מגעים בין ממשלות עיראק, טורקיה, ארה"ב ומדינות נוספות כדי להקים את המסדרון שכה נחוץ לנו. הרי ברור שהמאבק בטרוריסטים של דאעש הוא אינטרס חיוני ומשותף כמעט לכל העולם. אני מאוד מקווה שטורקיה תצא ממצב העמידה שלה מנגד ללא כל מעש".
האם אתם מצפים לסיוע מישראל?
מוסלם אינו נבוך מהשאלה אך גם אינו משיב במישרין עליה. "אין לנו שיתוף פעולה ישיר עם ישראל. אני לא חושב שישראל מעורבת ישירות במלחמה. אך אני גם מאמין שכל מדינה בעולם החברה באו"ם מודעת ושותפה לסכנה של הטרור. כך שברור שמדובר גם באינטרס ישראלי, וכל אחד יכול לסייע".
אנואר מוסלם אינו מוכן אפילו לשמוע את השאלה מה יקרה אם הלוחמים הכורדים לא יצליחו להגן על עירם ויובסו במערכה. "זה לא יקרה", הדגיש, אך מקור אחר בהנהגת העיר סיפר לי בראיון באמצעות איש קשר, כי "אנו חמושים גם בסכינים במקרה שיאזלו לנו הכדורים ולא נקבל תחמושת. ברור לנו שלא נוכל לעזוב את עירנו. דאעש ירצחו אותנו כמו שהם עושים בכל המקומות שנפלו לידיהם. אין לנו כל אשליות. יש בינינו כאלה שיעדיפו להתאבד במו ידיהם מאשר ליפול בשבי הטרוריסטים". אם זה יקרה, עלולה קובאני להפוך לגרסה מודרנית של המורדים היהודים במצדה בתקופת המרד הגדול.
הבוץ הלבנוני
קובאני היא סמל ויכולה להיות נקודת מפנה במערכה. אם דאעש ייבלם בשעריה, זו תהיה פגיעה קשה במורל של אנשיו. אם הוא יכבוש אותה, ימשיך הארגון במסע להשתלטות על נתחים נוספים בסוריה, במטרה לזכות במוצא לים התיכון.
זו אחת הסיבות המרכזיות לנוכחות דאעש בלבנון, כפי שאמר השבוע בראיון מישל סולימן, הנשיא האחרון של לבנון. אך למרות סכנת דאעש, המפלגות, העדות והסיעות בלבנון מתקשות לאחות את השסע הפוליטי במדינה, וזה כעשרה חודשים אין הסכמה על מועמד שאמור להחליף את סולימן בנשיאות. הנוצרים, הסונים (ראש הממשלה לשעבר סעד אל-חרירי) וחיזבאללה מדברים על הצורך לאחד כוחות במאבק נגד דאעש, אך לפי שעה אינם מצליחים להתגבר על חילוקי הדעות העמוקים ביניהם.
לדאעש יש בלבנון תאים עובריים קטנים במיוחד בצפון המדינה, באזור המאוכלס בעיקר בסונים בעיר טריפולי ובסביבותיה. אך מה שצריך להדאיג יותר הוא הנוכחות שלו, ליתר דיוק הסתננות אנשיו לאזורים של הרי מול הלבנון וסביב העיירה ערסאל. כמעט לא עובר יום שבו לא נרשמים קרבות, לעתים עקובים מדם, בין אנשי דאעש לצבא לבנון וללוחמי חיזבאללה.
בשני הצדדים נרשמו בשבועות האחרונים קרוב ל-200 הרוגים ומאות פצועים. בקרבות משתתפים גם אנשי חזית א-נוסרה, הסניף הסורי של אל־קאעידה. במבט ראשון זה נראה מפתיע ששני הארגונים היריבים האלה משתפים פעולה.
תזכורת: עד לפני כשנתיים ארגון המדינה האסלאמית של עיראק וסוריה (שמו המלא של דאעש) היה חלק מאל-קאעידה והכיר בסמכותו של ד"ר איימן אל-זווהאירי, סגנו של אוסמה בן לאדן ומי שהחליפו בראש הארגון. אך לפני כשנתיים, על רקע המלחמה בסוריה, חל קרע עמוק. דאעש הודיע שאינם מכירים עוד בסמכותו של אל-זוואהירי והכריז על מנהיגו, אבו באכר אל בגדדי, כ"חליף".
מומחים מציינים כי בשורש הקרע עומדים הבדלי השקפות הלכתיים אך גם טקטיים ואסטרטגיים. אל-קאעידה רואה עצמו בראש ובראשונה כתנועה שתפקידה לנהל מלחמת קודש נגד ארה"ב והמערב ונגד משטרים ערביים פרו־מערביים. לאל-קאעידה אין לפי שעה שאיפות לשלוט על שטחים.
דאעש מעדיף קודם כל להשתלט על שטח, ולכן הכריז על הקמת החליפות בעיראק ובסוריה. מעשי הזוועה של דאעש נגד האוכלוסיות בשטחים הנכבשים על ידו - בזיזת בתים, רצח הגברים, אונס הנשים ומכירתן כשפחות מין - היו קשים לעיכול אפילו לקיבת הברזל של אל-זוואהירי, שהכריז על ביטול הכרתו בארגון.
לאחר הפילוג ובמקביל למלחמתם במשטר אסד, החלו שני הארגונים להילחם גם זה בזה. תוך זמן קצר ידו של דאעש הייתה על העליונה. הוא כבש מחוזות במזרח סוריה וגירש מהם את חזית א-נוסרה. אנשיה נסוגו לדרום המדינה, וכיום הם שולטים באזור שלאורך הגבולות של ירדן וישראל.
אז מדוע למרות השנאה והדם הרע הם שוב משתפים פעולה בחזית לבנון? "זה שיתוף פעולה טקטי ואין למהר להסיק ממנו מסקנות נחפזות", אמר לי מקור צבאי בכיר העוקב אחר הנעשה בקרב ארגוני המורדים בסוריה, "שתי הקבוצות שיתפו פעולה גם בעבר בחזיתות שונות בסוריה. זהו שיתוף פעולה של נוחות, כמו נישואי נוחות שלא יחזיקו מעמד. הם רואים בחיזבאללה השיעי שמסייע למשטר אסד אויב משותף, ולכן הם נלחמים בו. אבל זו שותפות מזדמנת וארעית. במקורם נותרו חזית א-נוסרה ודאעש יריבים מרים, והם כמו שמן ומים שלא יכולים להתמזג לכדי חומר אחד