הגיעו לארץ. לפנות בוקר נחתו חלק מפצועי הסופה בנפאל, אשר ניצלו מהסופה הקשה אשר פקדה את איזור האנאפורנה במדינה. עד כה פורסו כי ישנם 40 מטיילים שנהרגו, ביניהם שלושה ישראלים: תמר אריאל, נדב שוהם ואגם לוריא. 

שישה מהפצועים סבלו מפגיעות קור בדרגות שונות, כאשר אחד מהפצועים סובל גם מפגיעות בגב ובחזה, ובנוסף אליהם הוטסה ארצה מטיילת שראייתה נפגעה. חמישה אמבולנסים של מד״א התייצבו בנתב״ג ופינו את הפצועים ישירות לבתי חולים ברחבי הארץ לקבלת המשך הטיפול: 3 נפגעים לבית החולים הדסה עין-כרם ו-4 נפגעים לבית החולים שיבא. הפצועים עברו הערכה ע"י צוות אורטופדים, פלסטיקאים ויקבע את מדיניות הטיפול ובהמשך יוחלט מה לעשות.

טרם עלייתם למטוס נבדקו כל הפצועים על ידי ד״ר רפי סטרוגו, מנהל אגף רפואה במד״א, שהגיע אתמול בליווי הפאראמדיק הבכיר במד"א, אסי דבילנסקי, לקטמנדו. השניים נפגשו עם הפצועים, סייעו לצוותי הרפואה בבית החולים המקומי והעלו את הפצועים על הטיסה חזרה ארצה.

ד״ר סטרוגו מסר בתום המבצע: ״הרופאים בנפאל לא חסכו בדבר, התייעצו עם מומחים בינלאומיים והשתמשו בתרופות חדשניות ואף ניסיוניות כשצריך. עם זאת מדובר בבית חולים קטן ולכן נערכנו לסייע להטסת הפצועים ארצה בהקדם האפשרי, בתיאום וסיוע של השגרירות, משרד החוץ וחברות הביטוח השונות. מלבד הפצועים פגשנו בנפאל ישראלים רבים שהגיעו לחבק ולסייע, בין אם מטיילים שהיו במדינה או משלחות שהגיעו מהארץ.

"הרופאים המקומיים נדהמו מעצמת החיבוק שהפצועים הישראלים מקבלים מחבריהם וסיפרו לי שמעולם לא נתקלו בעצמה כזו של מחויבות הדדית בין אזרחי מדינה. אני מקווה שכל הפצועים יתאוששו במהרה״.

הפאראמדיק הבכיר ומנהל פרויקטים מיוחדים במד״א, אסי דבילנסקי: ״רובם חבר׳ה צעירים אחרי צבא. לכל פצוע יש כאן סיפור הישרדות מדהים ונפגעים רבים סובלים מטראומה נפשית לאחר שנלכדו בסופה ומצאו את עצמם קושרים גורלות עם חבריהם. הם עברו חוויה מטלטלת שאפילו בסרטים אי אפשר לתאר״.

מנכ"ל מד"א אלי בין: "התנאים באזור האסון אינם פשוטים וההיערכות הייתה בהתאם, כך לדוגמא מרגע שהבנו מאנשי המשלחת שיצאו ראשונים כי לצוותי הרפואה המקומיים חסרות תרופות לטיפול בכוויות קור פעלנו לשלוח את הציוד החסר בהקדם האפשרי״.

"לא היה נכון או לא נכון"

מאיה אורה, שניצלה מהאסון, לפעמים בוכה, מתקשה לישון, כשהיא נזכרת ברגעי האימה בשלג.
"החושך ירד ופחדנו ללכת בחשכה, אבל בגלל שזה מקום מושלג, חשבנו שככה זה נראה. בהתחלה ירד מעט שלג, ולא הבנו שקורה כאן משהו יוצא דופן.

לאט לאט החלה סופה שלא ראיתי כמוה. אתה לא רואה אנשים שנמצאים כמה מטרים ממך, ואתה הולך בשלג עד גובה המותניים, אבל אתה עדיין לא קולט שאתה בסופת שלגים. כשהגענו ל'פס' היו כאוס והיסטריה. אנשים צרחו ובכו בדלת. נכנסתי ומיד התעלפתי מהתקף היפותרמיה".

אורה שחזרה את הרגעים האחרונים שבהם שהתה קבוצת המטיילים יחד בבית התה, לפני שכמה מהם יצאו משם ומצאו את מותם. "כשהתעוררתי אני זוכרת שראיתי את תמר אריאל שוכבת עלי, שמה את הידיים שלי על הבטן שלה, שואלת אותי שאלות ומוודאת שאני בהכרה. ואז קבוצות
מסוימות החלו לרדת וחלק נשארו. החלק שנשאר התפצל לשתי קבוצות: אנחנו, שנשארנו בבית התה, וקבוצה שנייה, ששילמה למנהל בית התה כדי שיוביל אותה משם. הייתה שם היסטריה.

אמרתי להם 'אם אני אצא  אני אמות', כי יש יותר סיכויים למות בחוץ מאשר בפנים. אף אחד
לא ידע מה לעשות. האנשים שיצאו באמת האמינו שהם יינצלו. אין סיכוי להישאר ב'פס' אפילו לשעה.
החמצן שם דליל והיה קור של מינוס 27 מעלות. עכשיו זה נראה הדבר הסביר לעשות (להישאר בבית התה, א"ה), אבל אז לא. החבר'ה שיצאו ניסו לשכנע אותנו לבוא איתם. הם אמרו לנו 'אם אתם רוצים להינצל אתם חייבים לבוא'. לא היה שם נכון או לא נכון. כל אחד עשה מה שנכון לדעתו.

הסופה רק התגברה. בעלי בית התה הנפאלי אמר שכל מי שרוצה להינצל יבוא איתו וישלם לו 2,000 רופי. ההחלטה שאתה לוקח יכולה להציל את החיים שלך - או להביא לסופם. גם הנפאלים לא ידעו מה צריך לעשות. להישאר ב'פס' ממש לא נראה כמו דבר הגיוני לעשות. כל הלילה נשארנו שם, עד שש בבוקר. החזקנו אחד את השני ערים וחיממנו אחד את השני".

אבל רגעי האימה בתוך בית התה היו כאין וכאפס לעומת הזוועה שהתגלתה לעיני המטיילים שיצאו
ממנו. "כשיצאנו, השלג היה בגובה של מטר וחצי. התחלנו ללכת וראינו גופות ועוד גופות. פתאום ראינו שמחלצים חבר שלנו בשלג, וראינו ציוד ותיקים בשלג - ואת החברים שלנו מתים. הלכנו ככה תשע שעות עד שמצאנו הר גבוה שהייתה בו קליטה לטלפון, והתקשרנו לחדר המצב בארץ וחיכינו למסוק שיבוא לחלץ אותנו. היינו בתוך תופת", אומרת מאיה.