שבעה פצועים הגיעו לארץ מנפאל. שלושה אושפזו בבית החולים הדסה בירושלים וארבעה נפגעים הגיעו לבית החולים שיבא בת השומר.
לשיבא הגיעה פצועה אחת במצב קל עם פגיעה בעין וכבר שוחררה לביתה. שני פצועים נוספים יצאו להלוויות חבריהם מהאסון, ופצוע נוסף מאושפז במחלקת הכוויות ויעבור ניתוח בקרוב. הפצועים נמצאים במצב יציב ולא בסכנת חיים, אבל סובלים מכוויות קשות בכפות הידיים והרגליים. כעת מנסים הרופאים לטפל בהם על מנת שיוכלו להציל אותם ולא לקטוע חלק מהגפיים.
פרופ אייל וינקלר, מנהל יחידת הכויות שיבא אמר: "אנחנו קולטים שלושה מטופלים שסובלים מפגיעות קור בחלקים רחוקים של הגפיים. אני אופטימי, מצבם טוב ואין סכנה לחייהם אבל צריך להילחם על הצלת האצבעות והגפיים בטיפול תרופתי ותחבושתי משולב.
"הפצועים מעידים שקיבלו בנפאל טיפול מוצלח, אין ספק שיש להם יותר ניסיון בטיפול בכוויות שלג, אבל הטיפול כרגע דרש התערבות שלנו ואנחנו מקווים שנצליח. יש גם צוות שאמון על לטפל בפגיעות נפשיות במידה ויזדקקו לכך"
ד"ר מאיה גודר, המתמחה שקלטה את הפצועים אמרה: "אני הייתי במחלקה כשהפצועים הגיעו. זו הייתה חוויה לא פשוטה, הם הגיעו מלווים בקרובים וחברים רבים, כולם היו נסערים ומודאגים. נרשמו הרבה דמעות של התרגשות. ניסינו להרגיע את הרוחות ולשפר את ההרגשה של המטופלים".
מור ספיר, אחד הפצועים, בן 24 מרחובות סיפר: "תמונת המצב השתנתה במהירות, מהתקופה הכי נוחה לעשות את הטיול לסיוט הכי גדול. הטבע הוכיח כמה הוא נורא וארור כשהוא רוצה להיות. אנחנו מוצאים את עצמנו בערב, לאחר שמי שהיה אמור להוביל את עצמנו נטש אותנו ונותרנו לבד בהישרדות.
"מה שהכי חיזק אותנו זה עם ישראל, דיברנו אחד עם השני ועזרנו אחד לשני, חבל שלא כולם הצליחו להגיע לסוף. אבל אנחנו כאן עם פציעות קלות יחסית מחוזקים ואופטימיים."
איך היה הטיפול הרפואי בנפאל?
"מדובר במדינת עולם שלישית, היה ברור שצריך להגיע לארץ כדי שיטפלו בנו. חשוב לזכור שיש קבוצה של ישראלים שעברו איתנו את הרגעים הקשים ועדיין נמצאים בקטמנדו, הם אמורים להגיע בטיסות מסחריות לישראל.
"הגופות של הישראלים שנהרגו היו איתנו, זה לא קל, אלה אנשים דגולים שנשארו מאחור כי הם עזרו לאחרים. אפילו הנפאלים לא היו רגילים ולא ידעו איך להתמודד עם מזג האוויר הקשה. הכרנו את ההרוגים שם בנפאל, אבל הפכנו לחבורה מלוכדת, יצאנו מהפס קבוצה של 40 איש שביניהם גם אלה שלא שרדו, אי אפשר להחזיק במזג האוויר הזה הרבה זמן, המקומיים דרשו שנברח מהבקתה שבה שהינו, אם היינו נשארים שם לא היינו שורדים.
"עצוב על מי שאיבד את חייו אבל אנחנו חייבים להסתכל קדימה ולהגיד תודה שאנחנו כאן. גם בבית החולים בנפאל הרגשתי כמו בבית חב"ד ולא בבית חולים עם כל החום הישראלי. אני עברתי הרבה מסעות בצבא, אבל זה היה המצב הקשוח בחיי. אני אישית שרדתי יש כאלו שנהרגו שם, הם לא פחות חזקים ממני אבל לא שרדו את המסע".
אביו של מור, שלום ספיר, סיפר בדמעות: "מהרגע ששמענו על מה שקרה בתקשורת החלה החרדה והיא רק הלכה וגדלה. יצרנו קשר עם חדר המצב במשרד החוץ, כשעה לפני כניסת החג צלצל אלינו מור ומאז ספרנו את הדקות עד שנראה אותו. תכננו בדיוק היום לצאת אליו לנפאל, אבל כבר ביום שישי הוא עדכן אותנו שככל הנראה הם יגיעו ארצה, קיבלנו אותו במתנה".