כוחות החילוץ הנפאליים הודיעו כי אין יותר מטיילים אשר נשארו בחיים ולא הגיעו למקומות מחסה וכעת יתמקד החיפוש בעיקר אחר גופות, כך פורסם היום (ראשון) ב-BBC. עדיין לא ברור כמה אנשים עדיין נעדרים באסון המטיילים הגדול ביותר אי פעם.

למעלה מ-40 גופות כבר נמצאו, וכמעט 400 איש קיבלו עזרה מכוחות ההצלה וממסוקים פרטיים אשר נשלחו לאיזור שביל האנאפורנה. זהו היום החמישי בהם מתקיימים חיפושים צבאיים ופרטיים: "החיפוש הפך להיות קשה יותר כיוון שמזג האוויר לא עוזר לנו וממשיך להיות קשה".

בנפאל ממשיכים בעיקר בשביל הרצון ליצור קשר עם האנשים שעוד תקועים בבתי הארחה במעלה הטרק. רבים מהאנשים נמצאים ברשימות פעמיים וכעת מנסים ליצור על הקשר. עפ"י דיווחים, השלג נערם עד לגובה של 1.80 מטרים לאחר שהשלג לא הפסיק במשק 12 שעות רצופות.

"מי שהפסיק ללכת פשוט מת"

את ידיו של איתן עידן, מדריך בחברה להגנת הטבע, מכסות תחבושות. למרות ניסיונו הרב, שום דבר לא הכין אותו לסופת השלגים ברכס האנאפורנה בנפאל. עידן היה בקבוצה שירדה מבית התה. "לא ידענו אם להישאר או לרדת מבית התה. גם הפורטרים הנפאלים (נושאי התיקים, א"ה) לא ידעו מה לעשות. בעל בית התה ביקש 2,000 רופי כדי לקחת אותנו משם. הוא דרש כסף מאנשים שהולכים למות בשביל לחלץ אותם.

"התלבטנו מה לעשות והחלטנו לרדת, כי אם היינו נשארים בתוך בית התה היה חשש לסכנה של מחלת גבהים, והשלג דלף לתוך בית התה. התחלנו לרדת והייתה רוח של 50 קמ"ש ושלג. לא היית יכול להסתובב כדי לראות מי מאחוריך. כל הזמן היו צעקות לעצור כי מאבדים אותו מאחור. הבנו מהר מאוד שהוא לא יודע בעצמו לאן ללכת".

עידן מספר כי "הפורטרים נשאו תיקים כבדים ולא היו מוכנים לעזוב אותם, אף שהישראלים אמרו להם 'עזבו את התיקים'. התחלנו ללכת בשתיים וחצי בצהריים. הבנו שזה הולך להיות הרבה יותר משעה של הליכה בשלג כמו שבעל בית התה הבטיח. הבנתי שעוד שעה יהיה חושך. המשכנו לרדת וכל הזמן הזה הישראלים השתדלו להישאר דבוקים זה לזה. בשלב מסוים המדריך טעה ואמר לנו לטפס למקום גבוה. כל מי שהפסיק ללכת פשוט מת".

עידן הוסיף: "יש כל מיני שמועות על אנשים שהצילו ישראלים. הישראלים הצילו את עצמם - וזה חשוב לי מאוד שיידעו בארץ".

"לא חשבתי על כלום"

רועי פטאל, ששרד שעות ארוכות בתוך השלג, יושב אומנם על כיסא גלגלים, אבל אי אפשר שלא לחוש בתחושת ההקלה שלו בדרכו לישראל. "התחושות קשות, אבל אני שמח לחזור הביתה. זו הייתה חוויה לא נעימה. שנייה אחת לא חשבתי שלא יוציאו אותי משם. לשנייה לא איבדתי את התקווה. וזהו, זה נגמר".

פטאל שחזר גם הוא את הרגעים הקשים. "הגענו לנקודה לפני ה'פס' והתחלנו את הצעידה בחמש בבוקר. היה שלג בגובה חצי נעל. התייעצנו עם הפורטרים שלנו שסוחבים את התיקים והם אמרו שאנשים עולים ושהכל בסדר. סמכנו עליהם ועלינו בסערה מטורפת. לאנשים היה קרח בריסים. לא ראינו חמישה מטרים קדימה. נכנסו לבקתת התה שהיו בה חורים בגג, וחלק מאיתנו כבר סבלו מהיפותרמיה. בערך בשלוש אחר הצהריים אמר מנהל חנות התה 'חבר'ה, אני הולך כל יום את הדרך הלוך ושוב ואני מוכן לקחת אתכם איתי.

תוך שעה הרוח תיחלש. בואו נתקדם ויהיה בסדר'. האנשים החכמים יותר אמרו שאם מישהו רוצה לקחת כסף בשביל להציל את החיים שלך, כנראה שיש כאן משהו לא בסדר, אבל רובנו הגדול הלך איתו כי לא הייתה לנו ברירה. אפילו הנפאלים עצמם פחדו להישאר ואמרו שמי שיישאר בבקתה הזאת ימצא את מותו. התחלנו את הירידה וראינו שגם הנפאלי עצמו לא מוצא את הדרך".

כאן מקבל סיפורו של פטאל תפנית מפחידה. "בהתחלה כולם הלכו בטור צמוד", הוא מספר, "באיזשהו שלב מצאתי את עצמי אחרון בטור, והקבוצה הלכה קדימה מדי. עברו חמש שניות ואני לא ראיתי יותר אף אחד. החלטתי להתקדם ונפלתי לבור עמוק של שלג. ניסיתי לצאת ממנו בכל הכוח ולא הצלחתי. השלג ירד וירד ונערם. בשלב מסוים נרדמתי.

כשהתעוררתי ראיתי שאני מכוסה בשלג והזזתי אותו כדי לנשום. ככה זה היה כל הלילה. כולי קבור בתוך השלג. הייתי משוכנע שיחלצו אותי. רק בסרטים חושבים במצבים כאלה, במציאות לא חשבתי על כלום".

פטאל הוסיף: "ישבתי והשלג הגיע מהישבן שלי עד קצה הראש. ממש קבור. בבוקר השלג כבר התקשה ולא הצלחתי להיחלץ בכוחות עצמי. בשבע וחצי שמעתי קולות של אנשים, פשוט הרמתי את היד וצעקתי 'הלפ, הלפ!' משום מקום קפצו עלי קובי ורון והוציאו אותי. אני לא דרמטי, אבל קיבלתי את החיים במתנה. בדיעבד שמעתי על הכל ולא האמנתי שזה קרה. זה בהחלט היה יכול להיגמר רע".