מה מביא בעלים של משרד עורכי דין לעבד 1,000 דונמים חקלאיים באזור רחובות לצורך גידול תוצרת חקלאית? התשובה מפתיעה כמעט כמו השאלה: עו"ד סנדי קולב מעביר את אותהתוצרת חקלאית כתרומה ל-80 עמותות המספקות מזון לנזקקים.

את המיזם הזה, שעולה לו בין 7 ל-10 מיליון שקל בשנה, הוא מממן מכיסו, מכספו הפרטי, שאותו הוא מרוויח ממשרד עורכי הדין ועורכי הפטנטים סנפורד ט. קולב ושות', שייסד לפני 30 שנה. "הכל אגוצנטרי", הוא אומר בצניעות ובמבטא אנגלוסכסי כבד, "זה הכל בשביל ההרגשה שלי. אם לא הייתי נהנה - לא הייתי עושה את זה".

"קיבלתי חבילה נהדרת"

הוא בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת קיימברידג' ותואר שני בפיזיקה מהרווארד. בקריירה שלו הספיק ללוות את ממציאי מכשיר "סופט אנד איזי" להסרת שיער ואת חברת מיראביליס, מפתחת תוכנת המסרים ICQ. 


אני עושה מה שטוב לי - ולמזלי זה טוב לאחרים. צילום: אתר "אופק ישראל". 

לפני 42 שנה רכש דונם ורבע בשכונת מרמורק ברחובות, ושנתיים אחר כך, כשסיים את לימודיו בהרווארד הקים בשטח זה בית למשפחתו ובו גינת ירק. את עודפי היבול מהגינה תרם לעמותת "עזר מציון" ברחובות, וכשהביקוש לתרומות גדל, רכש תוצרת מהשוק הסיטונאי.

כשזה לא הספיק, קנה עוד 2.5 דונמים, ועם השנים ליקט עוד ועוד שטחים בסביבה - הקיבוצים קבוצת שילר וגבעת ברנר תרמו מעט, במכון ויצמן התירו לו לעבד אדמות השייכות למכון, וכך גם בעלי עסקים שקנו אדמות להשקעה.

תוך 20 שנה צמח המפעל לכ-1,000 דונמים, 70 מתוכם בבעלותו. מאז הספיק לייסד את עמותת "הטוב והמיטיב", המספקת היום- 100 טונות תוצרת חקלאית בשבוע לכ-80 עמותות, המטפלות ביותר מ-28 אלף משפחות נזקקות.

כדי לתפעל את המיזם קולב מעסיק 50 עובדים, במשרה מלאה או חלקית, רבים מהם תושבי שכונת קריית משה ברחובות, שבה מתגוררים הרבה עולים מאתיופיה, ועשרה מעובדיו הם בעלי לקות שכלית. הוא מבהיר שהוא "לא מתייחס לצד החלש שלהם".

לפני עשור יצר קשר עם יוסף גיטלר, שהקים את עמותת "לקט ישראל" האוספת עודפי מזון ומספקת אותם לעמותות שונות. מאז נרקם שיתוף פעולה בין שני הארגונים. "מדי שנה הם מביאים אלינו 25 אלף מתנדבים לקטיף - חיילים, תלמידים ותיירים", הוא מספר.

"יש לי הכל בחיים", הוא מודה, "יש לי אבא בן 94 בריא ושמח ויש לי 13 נכדים בריאים ויפים, ואני נוסע בעולם, ורואה דברים יפים. למדתי מאבא שלי - הוא ניצול שואה, שהגיע לארה"ב בגיל 20 בלי כלום, והפך לעורך דין מצליח, עבד ללא לאות, והוא שמח ומלא חיים עד היום.

ממנו שאבתי את ההשראה למיזם. קיבלתי,כנראה בזכות דורות קודמים, חבילה נהדרת. אני פשוט עושה מה שטוב לי, ולמזלי מה שטוב לי - טוב גם לאחרים. הכל אגוצנטרי".

מה עושה לך כל כך טוב בעיסוק הזה?
"זה עושה לי טוב כשאני יוצא בבוקר לשדות וכשאני רואה אותם מתחילים לגדול, מלא זיתים, ולידם ילדים קטנים יפהפיים מתרוצצים. זה ממלא לי את הלב. טוב לי".

 ואז אתה רוצה לחלוק?
"אני רוצה לחלק ירקות, לא שמחה. יש אנשים שהם מלאי שמחה, ויש כאלה שהם שליליים". 
לעתים השליליות מגיעה מנסיבות חיים קשות."כל המשפחה של אבי נספתה בשואה. הם היו תשעה ילדים, והוא היחיד שנשאר. הם היו עניים מרודים, אבל אופטימיים. זו מתנה, ואי אפשר להסביר. לי ניתנה היכולת להעריך". 

זה המתכון שלך לאושר?
"זו כל הקומבינה. זה האושר, להעריך". 

הישראלי הממוצע דווקא אוהב לקטר.
"יש לי מזל שאנשים שאני חי איתם מקצועית הם קריאייטיביים, כי המקצוע שלי הוא כמו מיילד של רעיונות. אז אני לא מתעסק עם אנשים מקטרים וזועפים. אם מגיע לקוח שלילי, אני פשוט אומר לו חד וחלק: תודה, אבל לא תודה. אני לא מעוניין לעבוד איתך".

גם אם זה פוגע בך כלכלית?
"ברור. יש לי מספיק, לא חסר לי. אני לא צריך כאבי ראש. אחרת אתה הופך לעבד כי אתה מפחד מהלקוח שלך וזה אסור. חוץ מזה, אני לא נוהג בארץ ולא צריך להתמודד עם התנועה, ולא קורא עיתונים אז אני לא נחשף לכל מלחמות היהודים".

בלי קטנוניות

מחפשים בכל זאת נקודה שלילית? קולב מעיד על עצמו שהוא בוס לא קל. "במשרד שלי אני דיקטטור", הוא אומר, "אני עושה מה שאני רוצה.  אם מישהו לא מתנהג יפה, אני פשוט מעיף אותו. לפחות בשדות זה קל יותר כי הגידולים הם לא חוצפנים: אתה מטפל בהם טוב - הם נותנים טוב. מה שמגיע מגיע, ואין את הפן האנושי".

נשמע שמצד אחד אתה אוהב בני אדם ומצד אחר ממש לא.
"אני לא אוהב קטנוניות ועצימת עיניים. יש לי חבר שהוא שופט בסינגפור. יום אחד הוא ישב אצלי במרפסת וראה איך כולם עובדים כתף אל כתף לטובת המדינה. ואמרתי לו שזה לא ככה אצל היהודים במדינה, שכל אחד חושב על עצמו, אבל איכשהו יוצא טוב. הוא ממש לא הבין איך בכל זאת זה עובד, ויש פה מדינה מצליחה". 

איך אתה מסביר את זה?
"אני איש מאמין. הקדוש ברוך הוא דואג לנו, אין לי תשובה אחרת. זו התקופה הכי טובה ליהודים בהיסטוריה".