משפחת ייני

כבר שבע שנים מוצמד במגנט למקרר של אירית ייני ציור - שלוש דמויות ששורטטו בצבעי פנדה צבעוניים על גבי דף נייר לבן. את התמונה הזאת צייר בנה נמרוד כשהיה בכיתה ב', והיא משקפת את המשפחה באותה התקופה: "זה נמרוד", היא מצביעה על אחת הדמויות בתמונה, "הוא צייר את עצמו עם רגליים גדולות, ידיים גדולות וחיוך רחב, פסיכולוגים מנתחים תמונה כזאת כילד מלא בביטחון עצמי וזה בדיוק מה שהוא היה".

"זאת אני", היא מציגה דמות נוספת לידו בעלת שיער מקורזל וארוך, "וזה ברונו הכלב שהיה לנו". בשנים שחלפו היא עברה כמה דירות וגם המקרר התחלף, אבל מהתמונה אירית לא נפרדת. מאז שזו נתלתה לראשונה הרבה השתנה, וכשנכנסנו לבית משפחת ייני התגלתה תמונה אחרת לגמרי.

כלב כבר אין, ובמקום נמרוד נכרכת אחרי אמה ניר בת ה-6. נמרוד היה אמור להיות היום בן 16, אבל כשנה לאחר שצוירה אותה תמונה נהרג בתאונת דרכים. "זה היה יום שישי ונמרוד יצא לטיול באזור פלמחים עם אבא של אחד החברים שלו", משחזרת אירית, "הם עצרו בצד הדרך כדי לקנות משהו וחצו את הכביש. ג'יפ שלא הבחין בנמרוד פגע בו והוא נפגע מאוד קשה. זמן קצר לאחר שפונה לבית החולים הוא נפטר מפצעיו".


ילד מלא בטחון עצמי. נמרוד ז"ל. 

זמן קצר לאחר ההודעה הבלתי ניתנת לעיכול על האובדן, נאלצה אירית להתמודד עם דילמה נוספת: "ניגשו אלי ואל החברים וקרובי המשפחה שליוו אותי בבית החולים ושאלו אם אני מעוניינת לתרום את האיברים שלו. זו הייתה הנחתה, ותוך כדי זה שאני מקווה שאולי עוד ישנו סיכוי להציל אותו.

ביקשתי שייתנו לי כמה ימים לחשוב, אבל הסבירו לי שתוך חצי שעה תתחיל התדרדרות של כל המערכת, ואם לא אקבל החלטה, זה יהיה מאוחר מדי. אני זוכרת את הראש שלי במין כאוס נוראי, ערפל שלא מאפשר לחשוב, אבל אז בתוך הכל שמעתי את קול ההיגיון שאמר לי שזה הדבר הנכון לעשות, שהמוות של נמרוד יציל חיים ולא יהיה לשווא".

בחודשים שלאחר מכן הייתה עסוקה אירית באיסוף מזכרות ממנו, לא רק הציור מלווה אותה עד היום. באחת הפינות בסלון תלויות כמה תמונות שלו לצד נר זיכרון ו"דובה", הדובי שישן במיטתו של נמרוד בכל לילה. כדורגל ומשחקים נוספים של בנים מפוזרים בסלון אף על פי שכמעט אין בהם שימוש, ובארנק של אירית שרבוט נוסף פרי ידיו קיבל מקום קבוע. לצווארה שרשרת הנושאת את שמות בני המשפחה, כולל זה שלו, שהכינה אחרי מותו.

"פתאום אתה נשאר נורא ריק, אני אם חד-הורית ולפתע נותרתי לגמרי לבד. כשנמרוד היה בחיים לא תכננתי לעשות עוד ילד, אבל פתאום הבנתי שזה ייתן לי המשכיות וישאיר את הזיכרון שלו, יעזור לי להישאר בעולם הילדים שהכרתי דרכו". חצי שנה לאחר מכן היא כבר נשאה בבטנה עובר נוסף. ניר נולדה.

"זה היה תהליך, האהבה שלי אליה לא נולדה ישר יחד איתה, היה לי קשה בגלל הנסיבות והכל נבנה מהריסות. בדיוק התחלתי להרגיש עם נמרוד שהוא גדל ומשתחרר ומשחרר אותי קצת, וטאח זה נשבר, וצריך להתחיל לגלגל את האבן מחדש. זה לא כמו שיש ילד שגדל ואתה מביא עוד תינוק, זורקים אותך אחורה ואומרים לך תתחיל מאפס. צריך בשביל זה המון כוחות".


 לא פגשה מעולם את נמרוד. אירית ייני ובתה ניר. צילום: רענן כהן. 

ניר לא פגשה מעולם את נמרוד, אבל כשאירית מגוללת את סיפור התאונה שלו היא משלימה אותה, מכירה את הפרטים טוב כאילו הייתה שם. "הוא אפילו הרים אותי", ניר מתפרצת לשיחה בשלב מסוים, "לא, נמרוד נהרג לפני שנולדת, כשהוא חי את עוד לא היית", אירית ממהרת לתקן ומסבירה לנו:

"היא לא מצליחה להבין את זה, לתפוס את הזמנים. יש לה דמיונות וחלומות עליו, שם הוא נמצא איתה ומרים אותה. אנחנו מדברות עליו המון, אז מרגיש לה כאילו היא מכירה אותו, זה לא נושא שהדחקתי. אני מנסה לא לעסוק בזה לעתים תכופות מדי, כי עכשיו ניר פה והיא החשובה, אבל אני עוברת איתה כל הזמן חוויות שעברתי גם עם נמרוד, נמצאת איתה במקומות שהיינו הולכים אליהם גם אנחנו או אומרת לה משפטים שאני משתמשת בהם ופתאום אני קולטת שאמרתי בדיוק ככה גם לו.

זה מציף אצלי זיכרונות ואני חולקת אותם איתה. היא אפילו הולכת היום לגן הילדים שהוא היה הולך אליו. בפעם הראשונה שנכנסתי לשם תקפו אותי כל מיני פלאשבקים של פינות שהוא אהב לשחק בהן ואירועים שהוא היה בהם. אני חושבת שזה נהדר. כואב אומנם, אבל הכאב משמר את הזיכרון, אחרת ייתכן שזה היה חולף ואני מרגישה שיש לי מחויבות לנמרוד לזכור. כל עוד אנשים זוכרים אותו, הוא עדיין קיים באיזשהו אופן".

"בשנים הראשונות הייתי נפגשת עם האדם שקיבל את הכבד והכליה שלו", מספרת אירית, "הוא היה מאוד רגשן וכבר מהפגישה הראשונה בלי שהכרנו זה את זו חשתי סוג של קרבה. כשניר נולדה הוא נקשר גם אליה מהר,תמיד היה מרים אותה על הידיים, כמו איזה דוד. היום הקשר מרוחק יותר כי מצבו הבריאותי רופף, אבל בהיכרות איתו יש משהו מעודד, הבנה שיצא גם אור מכל השחור".

משפחת ארגמן

בחדרה של רוני ארגמן בת ה-8 יש ארון עם בגדים של בן זכר באותו הגיל. כבר שלוש שנים שלא לבשו אותם מאז ששותפה לחדר ואחיה עומר נפטר.

"בתחילת הקיץ הראשון אחרי שהוא מת העברתי את בגדי החורף החמים לחלק האחורי של הארון, ובמקומם שמתי את הבגדים הקצרים. מאז כבר לא נגעתי בבגדים שוב ובכל זאת הם עדיין שם", מספרת האם שרון, "זה בערך הדבר היחיד שנשאר, את המיטה הנוספת הוצאנו מהחדר, המשחקים שלו אוחסנו בארגזים שהורדנו למחסן, תלויות כמה תמונות שלו בבית, אבל אין קיר זיכרון, הבית שלנו הוא בית שמח, החלטנו לבחור בחיים".

עומר טבע באמבטיה, עד היום לא ברור מה גרם לכך. "היה לו חום באותו הבוקר, הוא הרגיש קצת לא טוב אז נכנס לעשות אמבטיה. הייתי בבית, דיברתי עוד כמה דקות. בפעם הבאה שנכנסתי לחדר המקלחת כבר מצאתי אותו שקוע במים ללא נשימה. פינינו אותו מיד לבית החולים. הדופק חזר באמבולנס וחמישה ימים הוא שכב מורדם ומונשם עד שהודיעו לנו שוועדה חיצונית קבעה שיש לנתק אותו מהמכשירים".


שרון ומיקי ארגמן ובן הזקונים דן. צילום: אלוני מור. 

הימים לצד מיטתו הותירו להם זמן להרהר בנושא תרומת האיברים, אבל הם התקשו להגיע להסכמה עליו: "אני חתומה על כרטיס אדי, אבל דווקא מיקי היה זה שהעלה את הנושא ואמר בשום אופן לא. הוא בעיקר לא רצה שיגעו לעומר בעיניים ויקחו לו את הקרניות כדי לא לפגוע במראה המוכר של פניו. אבל כשהצוות הרפואי המדהים שטיפל בו העלה את האפשרות של תרומה, ההתנגדות כבר הצטמצמה לשני תנאים - שרק את הפנים יותירו שלמות ושייתנו לנו ליצור קשר עם המושתלים. היום אנחנו בקשר עם אחת מהם, אישה בת 50 שזכתה בכבד".

כחלק מהמנטרה המחזקת של ה"בחירה בחיים", שעליה חוזרים בני הזוג פעמים רבות במהלך השיחה, ההחלטה להביא חיים נוספים לעולם הייתה עבורם מיידית: "עוד בבית החולים החלטנו בינינו שאנחנו רוצים להביא ילד נוסף, גם כדי שרוני לא תישאר לבד וגם מתוך צורך שלנו", מספר מיקי, "זה היה מין אינסטינקט כזה, בכלל לא התעמקתי במחשבות על יתרונות וחסרונות ושיקולים כאלה ואחרים, פשוט ידענו מה נכון לנו".

שרון מוסיפה: "תוך ימים נכנסתי להריון. זה לא היה קל, הרבה אמרו לי שיהיה לי מאוד לא פשוט להתמודד עם השילוב הזה של מוות, חיים, עצב ושמחה. אבל ביום שילדתי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון. נולד טל, שהוא ילד יפיוף כזה שמהשנייה הראשונה שיצא מהבטן לא הפסיק לחייך. כאילו הוא הבין שהתפקיד שלו בחיים זה להחזיר את השמחה הביתה. זה עשה לכל המשפחה טוב מאוד, הייתה לנו חובה להמשיך לחיות בשביל הילדים שלנו וזה גרם לנו להרים את הראש ולהמשיך. בגלל שההפרש בין טל לרוני גדול, כשש שנים, הבנו שגם טל צריך עוד חבר ומספר חודשים אחרי כן נכנסתי שוב להריון".

כיום המשפחה כוללת מלבד טל בן השנה וחצי גם את דן בן החודש וחצי. "לא הבאנו ילדים נוספים כדי למלא את מקומו של עומר", מסביר מיקי. "המקום שלו נשאר שמור לו, הם בנוסף. טל עוד לא מדבר שוטף, פה מילה שם מילה ובכל זאת כשהוא רואה תמונות של עומר, הוא יודע לומר את שמו ואם יש משהו שהיה שייך לעומר הוא יודע שזה שלו.

עם זאת אנחנו לא מהמשפחות האלה שהופכות את הבית למקדש לזכר הבן שנפטר ועוברות לגור במעין בית קברות. יבוא יום וטל ודן ישמעו את הסיפור המלא כשהם יהיו מספיק בוגרים להבין. אנחנו חושבים על  זה לפעמים ויודעים שזה יהיה לא פשוט, אבל אנחנו בגישה של לדבר על הכל, פתוחים ולא מסתירים שום דבר".

שרון ומיקי עדיין מתראים עם מי שחייה ניצלו בזכות בנם: "יצא לנו להעביר איתה כמה הרצאות משותפות על נושא ההשתלות וחשיבותן. היה מוזר בהתחלה לפגוש אותה ולהבין שחלק ממנה הוא שלנו, היא ובנותיה מאוד מחוברות אלינו, ובכל חג מגיע אלינו זר פרחים מהן. היא תמיד אומרת לנו שהיא ממש מרגישה שחי ילד בתוכה".

משפחת שלזינגר

בפינת הישיבה בבית משפחת שלזינגר תלויה תמונה גדולה ובה ארבעה ילדים יושבים על ערימת חציר. למראית עין זו עוד תמונה משפחתית רגילה, אבל בעצם מדובר בפרויקט שדרש עבודת עריכה מורכבת, משום שהסיטואציה המשותפת לאותם ארבעה לא התרחשה.

"התמונה הזאת מבטאת את המשאלה הכי כמוסה שלנו - להיות איתם כולם יחד", מספרת אם המשפחה פנינה. "החג האחרון שכפיר חגג היה שבועות. חיכינו שנועם יגיע לגיל כמה חודשים ואז צילמנו את שלושת הילדים, ובעזרת פוטושופ הדבקנו גם את כפיר שם".

עשור עבר מאז שכפיר נפטר. כאן לא מדובר במוות פתאומי, במשך רוב שנות חייו הוא נאבק במחלה נדירה שהייתה כרוכה בסבל מלחץ דם ריאתי, עד שבגיל 8 זו הכריעה אותו. "הכל היה רגיל עד שבגיל שנתיים, בדיוק ביום ההולדת שלו, הוא חש ברע. פינינו אותו לבית החולים ושם הוא אובחן.


נאבק במחלה נדירה. כפיר ז"ל. 

מאז עברו עלינו שש שנים סביב בתי חולים, הוא כל הזמן היה מתאשפז ומשתחרר. ניסינו לשמור על שגרה, המחלה אף פעם לא הייתה משהו שהוא זכה בגללה להטבות או לרחמים. להפך, הוא היה ילד עם ביטחון עצמי גבוה, הולך לגן עם תיק גב ובתוכו משאבה שממנה יצא צינור הזלפה תוך ורידית שהיה מחובר אליו 24 שעות ביממה. אבל הוא לא החסיר דבר, רכב על סוסים, השתתף בחוגים, הצטיין בלימודים. בחודשים האחרונים לחייו זה כבר היה קשה מאוד, הוא אושפז במשך חצי שנה ברצף בטיפול נמרץ וסבל מאי ספיקת לב.

הכניסו אותו לרשימת ההשתלות בארץ, ובמקביל טסנו לגרמניה לנסות לעבור השתלה שם, אבל עשו לו בדיקות ואמרו שהוא לא יעמוד בזה. הצורך  להסביר לו שלא ינתחו אותו היה כרוך בתסכול גדול. הוא ילד נבון, כשלא הבין מה לא בסדר הקשה, וכשחזרנו לארץ לא הפסיק לשאול את הרופאים מתי יהיה לו לב מתאים. כמה שניסינו לסגור את הדלתות הוא ידע הכל ושאל גם שאלות פילוסופיות שלא תמיד היו לי תשובות עליהן.

"בימים האחרונים לחייו הייתי שואלת אותו מה הוא רוצה שיקרה, כי הכאבים שהיו תוקפים אותו כבר היו לו  קשים מנשוא, והוא ענה שהוא רוצה לחיות אבל בעיקר בשבילנו, אמרתי לו אתה לא חייב, העיקר זה מה שאתה רוצה. היום כשאני חושבת על הרמה שבה דיברתי עם ילד קטן כל כך אני בהלם. זו חוויה שאני לא מאחלת לאף אמא, לדעת שהילד שלך כבר לקראת הסוף ובכל זאת להמשיך להילחם בזה. אבל זה שהוא אפשר לנו את הפרידה ממנו והכין אותנו אליה בימיו האחרונים היה ממש כמו מתנה שהוא נתן לנו".

במסגרת אותן הכנות של פרידה היה זה הוא שהבהיר להוריו מה לעשות עם איבריו אחרי מותו: "בגלל שהוא חיכה ללב בעצמו, הוא הכיר את הנושא מקרוב ודיבר רבות על זה שהוא לא מבין למה לא תורמים מספיק איברים בארץ. לא היה לנו ספק מה הוא מצפה שנעשה".

במהלך החודשים האחרונים לחייו של כפיר נולד לפנינה ואבי בן נוסף, אורי. "ילדתי אותו בבילינסון, למרות שאנחנו גרים בצפון הארץ, כי כפיר עבר בדיוק בבית החולים לילדים שניידר הסמוך ניתוח לב פתוח, שהודיעו לנו שאם לא יעשה אותו יישארו לו שבועיים לחיות בלבד. רצנו להתאשפז, סיימנו בהצלחה את הניתוח, ושלושה ימים אחרי, כשכפיר עוד בהתאוששות, ילדתי.


פנינה ואבי שלזינגר עם שלושת ילדיהם. צילום: גיל אליהו, ג'ני. 

אבי בעלי זיגזג במשך כמה ימים בין החדר שלי לשלו. הוא נולד לתוך סיטואציה הזויה, לא הספיק להגיע לגיל שנה כשכפיר נפטר ובעצם גידלנו אותו תוך כדי האבל. עוד בבית החולים, באשפוז האחרון,לא ידעתי איך אוכל עוד פעם להיקשר עכשיו לילד. אחרי שהוא מת, כבר בשבעה אמרו לנו שאנחנו צריכים  להיות חזקים בשביל הילדים, ואני זוכרת שמשחק המילים הבנאלי הזה נורא עצבן אותי. אבל שנה ומשהו אחרי זה החלטנו אפילו להביא ילד נוסף.

"זה היה תהליך מלא בחרדות, כל הזמן יושב לך בראש מה אם המחלה תחזור על עצמה גם אצלו, אולי זה גנטי, אבל ידענו שהחששות האלה לא מוצדקים ועשינו כמיטב יכולתנו לשים אותם בצד. הרצון לעוד ילד הגיע מתוך תקווה לחוות את האמהות התקינה והנורמטיבית, כמו שיש לכולם.

כפיר היה הבכור שלנו ואחריו שאר הילדים כבר נכנסו לתוך המציאות של המחלה. ביקשנו להרחיק את החולי מאיתנו. ואז נועם הגיע,קיבלנו עוד מתנה. ברור שעדיין הצל של כפיר מלווה אותנו, עצם זה שכבר בגיל שנתיים לקחנו את נועם לאזכרה שלו, פעוט בבית קברות זה לא בדיוק נורמלי. אבל היום הוא בן 8 כמו כפיר, וברור לי שזה הדבר הכי טוב שיכולנו לעשות. לחזור להרגיש שמישהו זקוק לך, ואתה יכול לתת לו".

משפחת גרוס

גם את משפחת גרוס פקדה טרגדיה, אבל זר שייכנס לביתו של האב ריצ'ארד בחיפה דווקא יתקשה להבחין בה. "יש לי קיר של תמונות משפחה בפרוזדור, ושם תלויות גם איזה שתי תמונות של תום, לצד כל הילדים והמשפחה המורחבת שלי. הוא חלק ממי ששם, אבל אין עליו פוקוס מיוחד",הוא מספר.

"אחרי שהוא נפטר הייתה לנו לתקופה איזו פינת הנצחה בבית, אבל החלטתי שהוא מספיק משמעותי בזיכרון שלי, אני לא צריך חפצים שרק יעוררו את העבר יותר".

גם 15 שנים אחרי מותו של בנו תום הוא לא מתקשה להיזכר בכל פרט ופרט מאותו היום שבו זה קרה, וקולו עדיין רועד לפרקים כשהוא משתף: "זה היה מוות פתאומי כתוצאה מעורק במוח שהתפוצץ. לא היו סימנים מקדימים, הוא היה ילד בריא לגמרי. באותו ערב הוא התלונן על כאבי ראש חזקים, ואז ללא התרעה מוקדמת הקיא בלי להצליח לשלוט בזה. למרות שהוא כבר היה כמעט בן 9 הוא ביקש שאקלח אותו. בהתחלה אמרתי לו שהוא כבר בוגר ויכול לעשות את זה לבד, אבל במהרה הבחנתי שהוא באמת זקוק לעזרתי.


מספיק משמעותי בזכרון שלי. תום ז"ל. 

הוא רצה לשכב במיטה שלו, העליונה מבין קומתיים, אבל לא הצליח לטפס אליה אז נשכב בזו של אחיו. אשתי, אחות במקצועה, הייתה מוטרדת מעט אבל לא עשינו מזה עניין. שעה אחר כך הוא כבר היה מחוסר הכרה. ניגשנו מהר לרמב"ם, אבל כתוצאה מהמחסור בחמצן כבר המערכות קרסו ואירעה הפגיעה בגזע המוח"

.למרות ההלם הוא היה זה שהעלה בפני הרופאים את האפשרות של תרומה: "אני ואמא של תום שוחחנו בעבר על נושא ההשתלות באופן תיאורטי, תוך כדי הטירוף של קריסת המערכות לא זכרנו את הנושא, אבל פתאום אחרישניתקו אותו מהמכשירים שאלתי את הרופא מה עם תרומת איברים. הוא אמר שבמצבו ניתן לקחת רק תאי עור ואת הקרניות ומיד נידבנו אותם. אנחנו יודעים מי קיבל את הקרניות אבל לא ניסיתי ליצור איתם קשר, רק רציתי לוודא שהיה לזה שימוש והוא הצליח, אני לא רוצה שמישהו ירגיש שהוא צריך להיות אסיר תודה לנו".

אחרי האסון היה ברור לריצ'ארד שהוא סיים להביא ילדים לעולם, "תום היה ילד מנישואי הראשונים, כשהוא נפטר כבר היינו בסיומו של הליך הגירושים וחייתי עם זוגתי החדשה שרית שגם לה היו שני ילדים מנישואים קודמים - תאומים בני 5 שראו בתום אח. כששרית ואני נפגשנו, די מההתחלה סיכמנו שכל אחד כבר הביא את הילדים שלו, יחד יש לנו משפחה טובה ושמחה ונסתפק בה, לא נביא ילד של הזיווג החדש שעלול להיות במרכז, אולי במחיר של החוויה של שלושת הילדים האחרים.

אבל בערך שנה אחרי שתום נפטר שרית הציעה לי שבכל זאת נעשה עוד ילד."בהתחלה דחיתי את ההצעה בתוקף, לה הסברתי את זה כך שבתור בן 40 עד שאותו תינוק יתחתן כבר אהיה קשיש בן  70.


ההחלטה איך להגיב היא בידינו. ריצ'ארד גרוס. צילום: מורן מעיין, ג'ני. 

האמת היא שהעניין המרכזי היה בכלל שמוות של ילד הוא חוויה מאוד מערערת, הרגשתי שכל מה שהיה בטוח בחיי התנפץ. כשילד נולד יש הסכם לא כתוב שהורה מחויב לעשות הכל כדי לדאוג לשלומו, בגיל 9 עדיין הייתה לתום האמונה התמימה שהוא יכול לסמוך עלי שיהיה בסדר, ועובדה שלא, לא היה לי איך לעזור לו ברגע הזה, כי אני לא באמת כל יכול.

התחושה הזאת המשיכה ללוות אותי, ואחרי שהרגשתי שנכשלתי העדפתי לצמצם את ההתחייבויות שלי בתחום הזה כמה שניתן, לדאוג רק לילדים של שרית שאני כבר אחראי להם. אבל היא המשיכה לשדל אותי לחשוב עלהרעיון ובתוך שבועות בודדים עברתי מ'לא' ל'כן' ונמלאתי התלהבות.

"משם זה קרה די מהר, היא נכנסה להריון, מאוד שמחנו והייתה חוויה של אור חדש שמפציע במשפחה. מהרגע שקיבלתי את ההחלטה שיניתי גישה ולא פקפקתי יותר ביכולת שלי לגדל את בן התינוק, הוא מאוד מחובר אלי. בשנים הראשונות הוא היה דומה לתום כמו שתי טיפות מים, היה בזה קושי מסוים לצד הנאה, מצד אחד מצבים של כאב, מצד שני הוא הצית זיכרונות שאחרת לא היו מתעוררים בי שוב".

את הזיכרונות כל אחד מבני הבית שומר לעצמו, שמו של תום לא עולה בקול פעמים רבות: "לא הסתרנו את תום, בן ידע עליו, אבל אנחנו לא מדברים עליו תכופות. פעם בשנה יש אזכרה בבית הספר שבו למד ואנחנו מתייצבים כולנו כמשפחה. לעתים חברים שלי מנסים לדבר איתי עליו ואז שואלים אם זה מפריע לי, אני אומר שזה לא קל. גם הילדים לא עוסקים בו המון בשיחות ביניהם, אני לא שואל אותם עליו כמעט, אבל לפעמים עולות חוויות שלהם או שלי.

לגבי בן זה קצת אחרת, כי הוא מכיר אותו רק מהסיפורים. בגיל 11 , לקראת יום השנה למותו, הוא נכנס פתאום לאבל כבד של כמה ימים. אז הבנתי שעד כה בגלל שלא היה מספיק בוגר הוא גדל עם הידיעה על מותו של  אחיו אבל לא הספיק להתאבל עליו, הדרךשלו לצאת מזה הייתה לכתוב לתום מכתב - הכי קרוב שניתן ליצירת קשר איתו".

"הבנתי שהחיים לא נותנים לנו לבחור מה הולך להיות, אבל ההחלטה איך להגיב למה שיש היא כן בידינו. כשעמדתי ליד הקבר הפתוח של תום הבנתי שאני לעולם לא אעבור חוויה קשה יותר, והתחושה הזאת מלווה אותי מאז והיא די מעודדת, כל דבר שקורה פתאום מקבל פרופורציות. אם אחרי דבר כזה הצלחתי לא לשקוע לכאב ולחזור לחיות - הכל קטן עלי".