הגעגוע רק גובר

חיילי מחזור נובמבר, שמתגייסים בימים אלה לצה"ל, לא זכו להכיר את יצחק רבין. עבורם רבין הוא שם של כביש או בית ספר, שכונה או כיכר. דווקא עכשיו, יותר מתמיד, 19 שנה לאחר הרצח הנורא, זהו המבחן האמיתי שלנו. באין תקווה לשלום, יש חובה גדולה אף יותר לזכור ולהזכיר אותך, יצחק. אסור לשכוח, ולא ניתן גם לבני הדור הבא לשכוח. 

אני כן זכיתי להכיר את יצחק. אני אומר זאת בגאווה לא מוסתרת, ועם חיוך קטן שמתגנב ללבי בכל פעם שאני נזכר באיש המקסים הזה, שהיה שילוב בלתי אפשרי של עדינות ועוצמה, רכות ואומץ לב. הייתי אז יועץ צעיר במשרד הבינוי והשיכון. לא אשכח את התמונה של יצחק עומד במסדרון הכנסת, סיגריה תחובה בפיו (אז עדיין היה מותר לעשן במשכן), רגע לפני ההצבעה הגורלית על הסכם אוסלו. המתח ניכר על פניו הג׳ינג׳יות, הסמוקות תמיד, אך כל הליכותיו אמרו איפוק, קור רוח והכלה של הסיטואציה מורטת העצבים. הבטתי בו וחשבתי לעצמי שכך אני רוצה להיות. 

ליצחק הייתה תכונה נדירה נוספת שאני מכנה "'אומץ לב כפול". יש סוגים רבים של אומץ, ולא כל מי שמפגין גבורה בשדה הקרב מצליח לשחזר אותה גם כמדינאי. אבל יצחק היה אמיץ כמדינאי לא פחות משהיה כחייל, ולכן גם נפל במערכה על השלום. אני מביט בשיתוק שאוחז בהנהגה הנוכחית שלנו, שכאילו כפאה שד, וגעגועיי אליו רק מתעצמים. 

אינני יודע איפה היינו היום, איפה הייתה המדינה, לולא מה שאירע בלילה הנוראי ההוא לפני 19 שנה. אולם מעבר לוויכוח הבלתי נגמר על השלום, דבר אחד ברור: עם מותו של יצחק הסתלק מאיתנו לא רק האיש, אלא עולם שלם של ערכים שייצג. 

יצחק לא ידע מה זה ״לעשות לביתו״ - מדינת ישראל הייתה ביתו, וכל חייו עשה למענה. הוא לא ידע איך לתחמן, איך ״לסובב״ אנשים, ומעולם לא הצליח להשיל מעליו את הביישנות. אני זוכר אותו כראש ממשלה, יושב בחתונה של פעיל פוליטי כזה או אחר, מעשן את הסיגריה הנצחית שלו ומחייך תחתיה במבוכה לאורחים שניגשו ללחוץ את ידו. הם הביטו בו בהערצה, הוא החזיר להם חיוך מבויש, ולמרות הזרם הבלתי פוסק של המעריצים והמברכים הוא נראה לי אז האיש הכי בודד בעולם. 

19 שנים יצחק, והגעגוע רק גובר. 

הכותב הוא יו"ר סיעת מפלגת העבודה בכנסת