בתחילת 1977 עברו דייויד בואי ואיגי פופ להתגורר במערב ברלין. העיר החצויה לה יחדיו הייתה אמורה לשמש להם השראה לכתיבה. גם הסמים והאלכוהול עזרו. בואי עבד באולפני האנזה, לא רחוק מהחומה, וכשהביט למטה, ראה זוג נאהבים מתנשקים.
בואי הכיר את השניים היטב, היו אלה טוני ויסקונטי, המפיק שלו, והזמרת אנטוניה מאס. לא רק כוכב הרוק הבריטי צפה בהם, גם השומרים שעל החומה הביטו בעניין. אחר כך הוא יכתוב עליהם שיר. בואי ידמיין בו אהבה בלתי אפשרית בין גבר לאישה, שכל אחד מהם חי בצדה האחר של החומה. לשיר האלמותי, עם הגיטרות המעונות של רוברט פריפ, יקרא Heroes - גיבורים.
לא מעט סרטים ("חיים של אחרים") וספרים ("המרגל שחזר מן הכפור") עסקו בעיר השסועה, מקור לא אכזב לתעתועי ריגול וחיסולים באישון ליל. אבל הגיבורים האמיתיים בברלין המחולקת היו אנשים בשר ודם. כאלה שהיו מוכנים לשלם מחיר כבד עבור החופש שהמתין להן בצדה המערבי של העיר.
רבים מהם, רבים מדי (למעלה מ-130, לפי ההערכות), איבדו את חייהם בניסיון נואש להיחלץ מארצם הענייה. ככל שהשנים עברו, שוכללו אמצעי האבטחה, נחפרו תעלות, הוצבו זרקורים, נוספו לוחות בטון, והחומה הפכה להיות בלתי עבירה כמעט. עד שבלילה אחד, היסטורי, בלתי נשכח, לפני 25 שנה בדיוק, הכל קרס בבת אחת.
קניות זולות במזרח
"לאף אחד אין כוונה לבנות חומה" (ולטר אולבריכט, מנהיג מזרח גרמניה, יוני 1961, חודשיים לפני תחילת בניית חומת ברלין)
חומת ברלין הידועה לשמצה הייתה מונומנט עצום בגודלו וברוחבו ובגובהו. בתחילה נמתחה בין שני חלקי העיר גדר תיל, שהפכה עם השנים לחומה שאורכה לא פחות מ-155 קילומטר. מעניין שזה קרה רק בקיץ 1961, 16 שנה לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, כשבעלות הברית חילקו ביניהן את השלל בוועידת פוטסדאם. 
צ'ק פוינט צ'ארלי, נקודת המעבר בין מזרח למערב ברלין. צילום: רויטרס
החלקים שנותרו בשליטה מערבית הפכו, כעבור ארבע שנים, לרפובליקה הפדרלית של גרמניה, מדינה דמוקרטית ופייסנית, זו שתחתום עוד מעט עם ישראל של דוד בן גוריון על הסכם השילומים. ברית המועצות של סטלין, בתגובה פרנואידית אופיינית, כוננה בצד המזרחי משטר בובות, מדינת חסות שענתה לשם הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, גרמניה המזרחית בשבילכם.
מערב ברלין, חשוב לציין, הייתה מובלעת בתוך השטח הסובייטי. התנועה הייתה חופשית והמערביים שמחו להיווכח כי המזון והאלכוהול והספרים וכל מה שחפצו בו, מקונצרט ועד נעליים, היו זולים אצל אחיהם הרבה יותר.
ב-1952 אמנם נסגר הגבול בין שתי הגרמניות, אך רק כעבור תשע שנים, אחרי תקריות שונות ומשונות (כולל מרד של פועלי בניין ב-53'), בעיצומה של המלחמה הקרה שהתפתחה בין ארה"ב לברית המועצות, ששיאה יגיע במשבר הטילים בקובה ב-62', הוחלט סופית להפוך את מזרח ברלין למכלאה.
הרוסים לא סבלו את המחשבה שתושבי מזרח גרמניה יוכלו לצאת למערב באין מפריע ולרוקן מתוכן את המודל הסוציאליסטי לתפארת שיצרו יש מאין. קרוב לשלושה מיליון מהם, העילית של העילית, נטשו במהלך השנים הללו.
אך ההנהגה המקומית, בראשות ולטר אולבריכט, לא ששה להקים חומה ואף הצהירה על כך בריש-גלי. עם זאת, נכנעה ללא תנאי. מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, לא היה צריך לירות ירייה אחת או להזיז טנק אחד, הוא פשוט הרים טלפון ואולבריכט התיישר.
מקלעים אוטומטיים ומוקשים
"החומה תעמוד 50 ואפילו 100 שנה, אם יהיה צורך בכך" (אריך הונקר, מנהיג מזרח גרמניה, ינואר 1989, 10 חודשים לפני נפילת חומת ברלין)
מפעל החיים של אריך הונקר, לימים שליט גרמניה המזרחית, יצא לדרך בלילה שבין ה-12 ל-13 באוגוסט 1961, וזכה לשם העשיר בפאתוס "חומת הגנה אנטי-פשיסטית". זה קרה שבועות ספורים אחרי שנשיא ארה"ב ג'ון קנדי נאם על מחויבותה של ארצו לתושבי מערב ברלין. אבל קנדי, שנכנס לבית הלבן רק מספר חודשים לפני כן, לא עשה דבר.
גם לא אחרי נאומו המפורסם ב-63', שבו הכריז בגרמנית "אני ברלינאי". הרוסים, מצדם, תרמו כוחות אבטחה מתוגברים וסייעו בתכנון.
ההתנגדות להצבת גדרות התיל, משולבות בלוחות בטון ועמודים שעשויים מעץ, הייתה מועטה. כל מי שהבין את גודל האסון המתרגש ניסה לברוח. והיו כאלה שפשוט זינקו מתוך הבניינים אל ידיהם המושטות של אזרחים מהעבר השני של הגבול. רב"ט קונרד שומן, חייל בן 19, היה כנראה ראשון הנמלטים. 
ילדה גרמנית הולמת בחומה. צילום: רויטרס
בריחתו תועדה במצלמות והתפרסמה בעולם כולו. כעבור שבוע בדיוק נרשם הקורבן הראשון של הבריחה למערב. הייתה זו אישה בת 59 בשם אידה זיקמן, שקפצה מהקומה השלישית אל מותה. יומיים אחריה נהרג גינתר ליטפין בן ה-24 מיריות השוטרים במהלך ניסיון בריחה.
כעבור שנה, באוגוסט 62', נורה נער בשם פטר פכטר במהלך ניסיון בריחה, הסתבך בגדר ודימם למוות, אל מול מצלמות התקשורת ושומרים חסרי אונים. עוד עשרות רבות ימצאו את מותם ב-27 השנים הבאות.
הבורחים ינסו לגזור את גדר התיל או לפוצץ אותה, אך ייתקלו מעתה ואילך במאות מגדלי שמירה שהוצבו ב"רצועת המוות", שטח סטרילי שפונה מיושביו וכל הבניינים שהיו בו נהרסו. ב-1980, אחרי עבודה אינטנסיבית בת חמש שנים, רק תשע שנים לפני שתיהרס, הושלמה בניית "חומת הבושה", כפי שכונתה מצד אלה שהאמינו בחופש.
היא כללה, בין השאר, מכשול של מסמרים שנועדו לפצוע את הבורחים, תעלות עמוקות, עמודי תאורה, פטרולים ליליים ואפילו דרך טשטוש. ואם זה לא היה מרתיע מספיק, הרי שהמשטרה החשאית של מזרח גרמניה, הלא הוא ארגון השטאזי הנודע לשמצה, עצרה וטיפלה היטב בכל מי שהעז למלמל משהו על חירות ושוויון. במקרה הטוב, הם נשלחו, בדיוק כמו במדינות נאורות דומות (צפון קוריאה או ברית המועצות), למוסדות לחינוך מחדש.
זרם היוצאים הלך והידלדל, כמובן. והעולם עמד מנגד. כפי שלא עשה דבר מול הטנקים הרוסיים שפלשו לפראג ב-1968. זה לא היה חדש וגם לא מפתיע. הייאוש שבמזרח היה אפוא מוחלט. בתחילת שנות ה-70, בעקבות הסכם ברלין, הורשו אזרחי מערב העיר לבקר את בני משפחותיהם שבמזרחה, אך נדרשו לחזור הביתה עד חצות.
בינתיים, עלה לשלטון הביצועיסט אריק הונקר, זה שיאמר מאוחר יותר לאזרחיו שהממשלה איבדה את אמונה בעם ושהעם ייאלץ לקבל את אמונה מחדש. אתם יכולים לשער כיצד ניהל את יחסיו עם אותו עם סורר. רמז: הוא הציב מקלעים אוטומטיים ופיזר מוקשים. 
ההמונים בברלין מפילית את החומה, 1989. צילום: רויטרס
ובכל זאת, כ-5,000 ניסיונות בריחה צלחו. ואלה שלא ברחו קיבלו בשנות ה-80 אשרות יציאה. הזמן עשה את שלו. והמשבר הכלכלי החל לתת את אותותיו. ברית המועצות התחילה לקרוס. וגם המשטרים במדינות החסות התערערו לאטם.
החיים בברלין היו הזויים מתמיד. מפעלים נטושים, תחנות רכבת תחתית ריקות ויריות ספורדיות בלילה. נשיא ארה"ב עז המבט רונלד רייגן קרא למיכאיל גורבצ'וב, שליט ברית המועצות, להפיל את החומה כבר ב-87'. וב-1989, שנת המפנה, זה אכן קרה.
"הלאה חזירי השטאזי"
באוקטובר של אותה שנה, על רקע בריחתם של עשרות אלפים למדינות החופשיות שנולדו להן לפתע במזרח אירופה, עוד חגגה ההנהגה המנותקת של מזרח גרמניה 40 שנה לרפובליקה, אך גורבצ'וב כבר דחק במנהיגה הקשיש והחולה לבצע רפורמות.
70 אלף איש שיצאו, סוף סוף, לרחובות, גרמו לפאניקה בשורות השלטון ולהדחת הרודן. אפילו השטאזי כבר לא הפחיד אותם. בתחילת נובמבר צעדו חצי מיליון איש בברלין וזעקו "הלאה חזירי השטאזי".
הממשלה התפטרה. ומה שנותר מהשלטון הודיע על תקנות חדשות המאפשרות למעשה יציאה חופשית למערב. ב-9 בחודש, חצי שעה לפני חצות, פרצו אלפי מפגינים את הגדר ברחוב בורנהולמר ואחר כך החלו חבריהם לפרק את החומה בנקודות רבות אחרות.
זה היה הסוף. כך לפתע, בתחילת החורף, הגיע החופש הגדול. ובעקבותיו יגיע גם רוג'ר ווטרס. שם, בברלין המאוחדת, בפתח העשור הבא, הוא יבצע את היצירה הגדולה של פינק פלויד "החומה". ברלין הממוסחרת, הנוצצת, היא כיום בירת גרמניה, מהמדינות המשגשגות באירופה. מהחומה עצמה נשארו כמה ציורי גרפיטי וקצת לבנים למזכרת. ואולי הייתה זו רק הזיה.