באחד הסרטונים הנצפים ביותר ברשתות החברתיות של המגזר הערבי מהשבוע האחרון, נראה בחור צעיר שנכנס לבית עסק שהפר את השביתה במגזר ומכריח את בעל העסק, תוך כדי איומים, לסגור את המקום.
ברשימת ציוד החובה של הצעירים הערביים שיורדים לרחובות להפגין או להתעמת עם המשטרה תמיד ישנה כאפייה, כדי שלא יזהו אותם, וגם מצלמה, כדי להעלות את הסרטון לפייסבוק, לספור לייקים ולקוות לכמה שיותר שיתופים.
מאז שנורה למוות ח'יר ראוף חמדאן, תושב כפר כנא בן 22, ביום שישי האחרון, אירעו כמה מקרי התפרעויות במגזר הערבי, בעיקר בגליל ובמשולש ונעצרו עשרות צעירים. בניגוד למזרח ירושלים, שם המתפרעים יורים לעבר השוטרים זיקוקים ולעתים גם אש חיה, לערביי ישראל יש גבולות. אלימות כלפי שוטרים מתמקדת ביידוי אבנים ובהבערת צמיגים, לעתים גם בוונדליזם והרס במקומות ציבוריים ביישוב.
במגזר הערבי אין מארגן הפגנות אחד שאחריו נוהים כולם. ההפגנות מתארגנות במסגרת הקהילתית, והמידע עובר מפה לאוזן במהירות גדולה, גם בערים הגדולות כמו אום אל-פאחם. עדכונים וגיוסים להפגנות עוברים גם ברשתות החברתיות ובוואטסאפ. "אין צורך בהנהגה", טוען איימן חאג' יחיא, פעיל חברתי מטייבה. "האירועים בשטח - ההוצאה להורג בכפר כנא, אירועי אל-אקצא, הצהרות נתניהו ושריו בימין - הם שהוציאו את הצעירים לרחובות, לשחרר קיטור".
הסרטון שצילמו שכניו של חמדאן, המתאר את הירי לעברו, הופץ בתוך דקות ביישוב והוביל לגל ההתפרעויות שאירעו בשעות שלאחר מכן. "החברה הערבית נמצאת בסיר לחץ, וכל דבר עלול להוביל לפיצוץ", אומרת אנהאר מסארווה, פעילה חברתית מהיישוב ערערה במשולש.
"בעבר ההורים היו מונעים מהילדים לצאת להפגנות, אך כיום אין להם שליטה. את הצעירים לא מעניין שום דבר. הם מוכנים להילחם על אל-אקצא, וכשהם רואים ששוטר יורה בצעיר בן גילם, ולאחר מכן חבריו זורקים אותו לניידת, לא מעניין את הצעירים האלו אפילו אם הם ימותו במהלך ההפגנה".
"אנחנו לא מחברים בין פוליטיקה למחאה, אלא באים להוציא את הכעס שלנו ולמחות בדרך דמוקרטית", טוען מופיד אבו סוילם, פעיל חברתי תושב שגב שלום. "בדרך כלל אנחנו דואגים לקיים הפגנות חוקיות שמסתיימות בדרכי שלום. אבל יש מי שמתסיס את האווירה. למשל בהפגנה בצומת חורה נכנסו בין המפגינים מסתערבים שהלהיטו את הרוחות. יש גם משת"פים מקומיים שמתחילים ליידות אבנים לעבר כוחות הביטחון".
"אין ספק שמי שמובילים את אירועי המחאה האחרונים הם הצעירים", אומר שייח' כאמל ריאן, ראש מרכז ריאן למניעת אלימות במגזר הערבי. "הם מוחים על מדיניות הממשלה שמקפחת אותם, ומוחים על המסגרות הקיימות של המפלגות הערביות והמנהיגות המוניציפלית. זה מפחיד ומדאיג שצעירים חסרי ניסיון וידע מובילים את ההפגנות, וחשוב שההנהגה המקומית תוביל אותם אל חוף מבטחים. כבר במחאה האחרונה ראינו שהמנהיגות התעוררה והיה תיאום בינה לבין הצעירים".
לדבריו, הבעיה הגדולה של הצעירים, עד גיל 20 , היא חסך בתרבות הבילוי והפנאי ביישובים והיעדר חינוך פוליטי ראוי. הוא מאשים את המדינה שלדבריו מודעת למחסור במסגרות חינוכיות ותרבותיות לנוער, ובאותה נשימה מטיל אשמה גם על ההנהגה הערבית שמזניחה את שכבת הגיל הזאת.
"אין לי ספק בכוונות הטובות שלהם", אומר ריאן. "הם צעירים פטריוטים שאוהבים את היישובים שלהם ורוצים כך להביע את השתייכותם לחברה. אבל התנתקותם מחינוך מפלגתי ופוליטי לפעמים מוציאה אותם אל מחוץ למסגרות, וכשהמקור היחיד כמעט לחינוך פוליטי הוא פייסבוק, הצעירים עלולים להיות מושפעים מחינוך לאלימות והתנהגות פסולה".
גם לאבו סוילם דעה מוצקה על ההנהגה, שלדבריו איננה חלק מהפתרון, אלא חלק מהבעיה. "כל ההידרדרות במצב בתקופה האחרונה נובעת מהיעדר התייחסות של ההנהגה הערבית להריסות בתים ולפגיעה במקומות קדושים. גם תוכנית פראוור ממשיכה להתקיים, מאחר שבפועל היא לא נגנזה", הוא מסביר. "אנחנו רואים את הצעירים בנגב משתתפים יותר בהפגנות ובמחאות, מחוברים יותר ומודעים יותר לדברים".
לעשות שלום עם המשטרה
לא תמיד מסתיימות ההפגנות בכותרות ראשיות בעיתונים. ההפגנה השבוע ברהט נערכה בהיעדר כוחות משטרתיים ובלי אירועים חריגים. "אין ספק שיש אירועים שמכעיסים את הצעירים", טוען טלאל אל-קרינאווי, ראש עיריית רהט. "השאלה אם אנחנו, כמנהיגי ציבור, מבינים את הכאב והזעם שלהם, ויודעים להתנהג איתם. אפשר לתת להם לפרוק את הזעם בלי ונדליזם ותוך כדי הבנות".
גם ראש עיריית סכנין, מאזן גנאים, מאמין שאפשר למחות בדרכי שלום. "לשמחתי, ביום שני יותר מאלף תלמידים משלושה תיכונים בעיר עזבו את ספסל הלימודים ויצאו להפגין בצורה תרבותית", הוא מבהיר. "כשביקשתי מהם להתפזר ולשוב לבתי הספר, כך עשו. הם רצו להעביר מסר לראש הממשלה, לשרים ולמשטרה: אנחנו גאים בזהות שלנו, אך לא נעבור בשקט על האצבע הקלה על ההדק של השוטרים".
אם תשאלו את ד"ר באדי חסייסי - ראש המכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית ומומחה ליחסי משטרה ומיעוטים - ישנו שיפור במערכת היחסים בין המשטרה לאוכלוסייה הערבית בארץ. "העימותים האחרונים מתנהלים על רקע מגמה של שיפור במערכת היחסים בין המשטרה לערבים בישראל, בהשוואה לאירועי אוקטובר 2000", הוא מצהיר. "מידת הקשב של המשטרה לאוכלוסייה הערבית הלכה וגברה בעשור האחרון ובמקביל אנחנו רואים רצון לשיפור גם מצד ההנהגה הערבית, אם זה בפתיחת תחנות משטרה, מעורבות המשטרה בקהילה ועלייה במספר המתנדבים".
ומה לגבי מדיניות השיטור במהלך ההפגנות?
"מאז מבצע צוק איתן ניכר שהמשטרה שיפרה בצורה משמעותית את המדיניות. למשל אחרי רצח שלושת הצעירים היהודים והנער הערבי, המשטרה השכילה להכיל את האירועים מבלי שנפגעו מפגינים ערבים. צריך לזכור שבמהלך ההפגנות כוחות עבריינים תופסים טרמפ על האירועים. הגרעין העברייני מדרדר את העימותים עם המשטרה וצובע את היישוב באור שלילי, אף שמרבית הציבור בו שומר חוק".
והאירועים האחרונים בהר הבית?
"כשזה מגיע לדת, לערביי ישראל יש מטען חזק יותר מהמטען הלאומי הפלסטיני. ההיסטוריה של הר הבית מלאה בהתנגשויות טראומתיות בין ערביי ישראל למשטרה, אם נוסיף לזה את הגל הדתי ששוטף את האזור ומחלחל פנימה - יש כאן מטען מסוכן. לא קל לגייס צעירים להפגנות, אבל ברגע שיש נושא דתי על הפרק, הוא מהווה מנגנון גיוס כמעט ספונטני".
מה ירגיע את השטח?
"בימים אלה יש לרסן את ההתבטאויות משני הצדדים. חייבים להמשיך לחזק את הקשר בין הערבים למשטרה, ורצוי שקובעי המדיניות יהיו ערים להשפעה הישירה של הסוגיה הדתית על ערביי ישראל".
מכוונים אצבע מאשימה
אם המשטרה היא היעד הישיר לאלימות הגואה בהפגנות, הממשלה היא הגורם למהומות, כך טוענים המנהיגים הערבים. "כשראש ממשלה מאיים שיגרש אזרחים לעזה ולגדה המערבית, למרות שזה לא חוקי ולא מעשי, מה אתה מצפה מהם", תוהה חאג' יחיא. "ההצהרות הללו גרמו להסלמה בשטח, לאחר הריגתו של הצעיר מכפר כנא, שהוא השאהיד ה-48 מאז אירועי אוקטובר 2000. תמיד, ראה זה פלא, המשטרה חפה מפשע, מתגוננת ופועלת מתוך הגנה עצמית".
"לצערי, ראש הממשלה וחלק משריו שפכו שמן למדורה. במקום לגלות מנהיגות ואחריות, הם הסיתו נגד החברה הערבית", אומר גנאים, שמכהן גם כיו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות. "כשנפתלי בנט אומר שהבחור שנרצח הוא מחבל, זה אומר דרשני. אנחנו, כמובן, נגד זריקת אבנים ובקבוקי תבערה ונגד חסימת כבישים. אנחנו דורשים שוויון בין ערבים ליהודים, דם של ילד יהודי אינו שונה מדם של ילד ערבי".
חאג' יחיא מבקש להזכיר שכשיהודי הותקף בטייבה, התושבים המקומיים סייעו לו. "אבל לא ראיתי בתקשורת העברית שאישה מטייבה הותקפה בפתח תקווה וגבר מהיישוב הותקף ברמת גן. איש לא סייע להם. זו צביעות לדרוש מאיתנו לגנות אלימות כשהיהודים לא נוקפים אצבע כשאישה מותקפת".
שריף מסארווה, תושב באקה אל-גרבייה, מארגן מחאות של "סבים וסבתות" מהמגזר נגד מלחמות ואלימות, טוען כי בלי שילוב ידיים עם הציבור היהודי המצב לא ישתנה. "אני מאמין בדו-קיום, ובחיים מתוך שוויון", הוא אומר. "מי שמצית סניף דואר או סניף בנק וגורם נזק לרכוש ביישובים הבדואיים, פשוט משרת את משה פייגלין ובנט". אל-קרינאווי מאמין אף הוא שחתירה לשוויון עשויה לשפר את המצב, והוא יודע מי הכתובת. "יש כעסים, יש קיפוח ואפליה, אבל אי אפשר שמנהיגי המדינה יתנהלו על פי מיקומם בפריימריז", הוא אומר ומוסיף, "אני לא מדבר רק על המנהיגים היהודים, אלא גם על המנהיגים הערבים".
ובינתיים, במזרח ירושלים
התחושה שאין מה להפסיד גורמת לצעירים במזרח ירושלים להיות אמיצים יותר מול כוחות הביטחון, כך אומרים גורמים בהנהגה הערבית המקומית. לדבריהם, לשכונות זורמים כספים רבים על ידי בעלי אינטרסים פוליטיים, וגם פת"ח וחמאס מנסים לתפוס אחיזה בהר הבית במטרה לשלוט באוכלוסייה המקומית, כאשר יתקיימו בחירות לרשות. במקביל, ירדן, התנועות האסלאמיות בישראל וגורמים קיצוניים יהודיים מושכים כל אחד לכיוון שלו, ומציתים את האש כשזה מתאים להם.
חנא סניורה, תושב מזרח ירושלים, אינו אופטימי. ממרומי שנותיו מי שהיה עורכו הראשי של עיתון "אל-פג'ר", לא רואה את האור בקצה המנהרה. "אין פתרון בכל הנוגע לסוגיה הפלסטינית", הוא אומר. "זו הסיבה לכך שהצעירים מוחים. אם זה מתוך ישראל, מירושלים ומהגדה המערבית".
סניורה מאמין כי כל עוד הממשלה הנוכחית ממשיכה לכהן המצב לא ישתנה. "ממשלת הימין היא שהביאה להסלמה", הוא אומר. "ובבחירות הבאות המצב הולך להיות גרוע יותר".