בנובמבר 2010, בעת חגיגות יום הולדתה ה-48, הפתיעה פביולה (פאבי) בוהדנה את סביבתה באמירה שאינה אופיינית. מעל כוס בירה, כשאחד החברים שאל אותה מתי תקבל את דרגת סגן הגונדר, ענתה לפתע כי אין מה לדאוג, הדרגה תיכתב על המצבה שלה.

ימים ספורים אחר כך חזרה על דבריה גם בפני אחת מחברותיה. רחלי אלגבסי, בת זוגה, מרגישה היום שבחודש האחרון לחייה של פאבי היה המוות נוכח נפקד. כמעט מדי לילה ישבה עם הבן הבכור, אביתר, הסובל מהפרעה התפתחותית קלה, ושוחחה עמו על סבו וסבתו שנפטרו. לפעמים פתחו את החלון והסתכלו יחד על השמיים.

"כנראה שפאבי הרגישה משהו", אומרת רחלי. "היא הסבירה לאביתר שאין טלפון אחרי המוות ואי אפשר לשלוח סמסים למי שמת. היה לה חשוב שאביתר ידע שיש עוד עולם, למרות שאין קשר בינו לבין העולם שלנו. עד היום אני לא מבינה איך לא עצרתי את השיחות האלה. כאילו המוח שלי נאטם. למה צריך להסביר לילד בן 11 על המוות? נראה שמשהו בתת מודע של פאבי משך אותה לשם. אחרי שהיא מתה היה לי קל להסביר לאביתר מה קרה לאמא שלו ושהיא בשמיים עכשיו. פאבי הכינה אותו למותה עוד בחייה".

שנתיים וחודשיים עברו מאז שפביולה בוהדנה נספתה באסון הכרמל. היא נסעה עם צוערים וקציני שב"ס באוטובוס שעלה בלהבות וגבה 38 קורבנות. באסון הכבד נספו גם שלושה שוטרים ושלושה כבאים. מאז האסון עזבה רחלי את עבודתה והתמסרה לגידול שלושת הילדים המשותפים לה ולבת זוגה. היא זו שרצה לאביתר בכל פעם שהוא מתעורר בבוקר בבכי ובקריאות לאמו. היא זו שמתמודדת עם חרדת הנטישה של נועם בת ה-12. והיא גם זו שליבה נחמץ למראה ג'ולי בת השלוש, הדומה דמיון מפתיע לאם שלא ילדה אותה ולא זכתה לראות אותה גדלה.

רק לפני כשבועיים הרגישה רחל שהיא סוגרת את המעגל הראשון שלה מאז מותה של בת הזוג. לאחר שנתיים של מאבק בקצין התגמולים של משרד הביטחון, שסירב להכיר בג'ולי כבתה של פאבי, קבע בית המשפט בראשון לציון כי הפעוטה תזכה לתגמולים בדיוק כמו שני אחיה הגדולים.

כעת, מתפנה רחלי למעגל הבא, שייסגר רק לאחר שתאמץ רשמית את אביתר ונועם. דבר אחד, היא יודעת, יישאר כנראה פתוח לנצח. לעולם לא תדע מה עבר על בת זוגה האהובה בשניות האחרונות לחייה.

"קצינה שניצלה באסון הייתה האחרונה שראתה אותה בחיים", קולה של רחלי נסדק לרגע. "היא סיפרה לי שצעקה לפאבי שהיא חייבת לקפוץ החוצה מהאוטובוס הבוער, אבל פאבי הסתכלה עליה ואמרה שעד שהצוער האחרון שלה לא יורד מהאוטובוס גם היא לא יוצאת. כאשר הקצינה סיפרה לי שרגע לפני שהלהבות הפכו למלכודת אש היא הבחינה שבת הזוג שלי הייתה הדבר היפה ביותר שראתה, ידעתי שפאבי הפנימה שהיא הולכת לקראת מותה. היא תמיד הייתה הכי יפה כשהייתה בלחץ".


פאבי (משמאל) ורחל

את מאוכזבת על כך שהעדיפה למות עם הסוהרים במקום להציל את חייה עבורך ועבור שלושת הילדים?
"אם פאבי הייתה חוזרת הביתה בחיים, היא הייתה מתה כאן. לא רק נפשית, גם פיזית. הלב שלה היה נעצר ולמחרת הייתי צריכה לארגן לה לוויה. פאבי, כמפקדת, לא הייתה מצליחה לעכל שמתו לה צוערים ושהיא שרדה. לכן לעולם לא אכעס או אתאכזב מההחלטה שלה שלא להציל את עצמה, פאבי עשתה את מה שהאמינה בו. גם כאשר נאמר לסוהרים שכל האמהות מתבקשות לרדת מהאוטובוס, נשארה פאבי האמא היחידה שהמשיכה".

את חושבת מה עבר עליה ברגעים האחרונים לחייה?
"כל הזמן. זה לא מרפה ממני. עשר השניות האחרונות הן המציקות ביותר. אנשים יכולים להגיד לי כל הזמן שהסוהרים לא הרגישו כלום, אני אומרת שבשניות הראשונות זה כאב. מאוד. אלה השניות שמשגעות אותי. עד כמה כאב לה". 

היא שנאה פרידות

בלילה שלפני האסון הייתה פאבי שקטה מהרגיל. היא ישבה בסלון הדירה ובדקה את בחינות הצוערים, שהייתה אחראית להם כמפקדת מחלקה. שלא כמנהגה היא נרדמה על הספה כשהדפים מפוזרים מסביבה. רחלי ניגשה אליה בשלוש לפנות בוקר ורצתה להעיר אותה.

"היא ישנה במין שלווה עמוקה, נראתה כמו מתה", נזכרת רחלי. "החלטתי לא להפריע לה וחזרתי למיטה. בבוקר, משום מה, אף אחד מהשעונים לא צלצל וכולנו התעוררנו אחרי שבע. הייתי לחוצה כי מיהרתי לעבודה שלי כסייעת בגן ילדים. לקחתי את ג'ולי, שהייתה אז רק בת עשרה חודשים, ואמרתי לפאבי להתארגן מהר כדי להספיק עם אביתר להסעה".

"כשהייתי בדלת פאבי ביקשה שאעצור. היא לקחה את ג'ולי לידיים, נישקה אותה, רקדה איתה ושרה לה שירי חנוכה. הסתכלתי עליה המומה, לא הבנתי מדוע היא רוקדת בתוך הלחץ הזה. היום אני שמחה שלא הגבתי בכעס. זו כנראה הייתה הפרידה שלה מג'ולי".

אלא שרחלי לא הספיקה להיפרד מפאבי. כאשר יצאה מהחנייה של הבניין והבחינה בה מכניסה את אביתר להסעה, צפרה לה ונופפה לה לשלום. "פאבי לא הגיבה. היא רק הסתכלה לכיוון שלי וזה היה מוזר בעיני", נסדק קולה של רחלי. "חשבתי לעצמי שאדבר איתה בערב וצפרתי שוב. גם הפעם פאבי לא הגיבה. באותם רגעים לא הבנתי מה קורה, אבל היום נראה לי שכנראה בתת המודע שלה פאבי לא רצתה להיפרד ממני. היא שנאה פרידות". 

לקראת צהרי 2 בדצמבר 2010 התקשרה פאבי אל רחלי וסיפרה לה שהיא על האוטובוס בדרכה לכרמל. "יש שריפה", היא אמרה, "תדליקי את הרדיו". מאוחר יותר שלחה רחלי מסרון לבת זוגה. "תשמרי על עצמך", ביקשה. "אל תדאגי, יש איתי עוד הרבה אנשים", ענתה פאבי. "אבל אני דואגת. אני יודעת את מי הם שלחו לשם. אותך. אל תהיי גיבורה, יש לך שלושה ילדים בבית", המשיכה רחלי בחשש. "אל תדאגי בייבי", היה המסרון האחרון שנשלח מפאבי. אחר כך הטלפון היה מנותק.  

בשעות אחר הצהרים החל מבול של טלפונים אל רחלי. בכל פעם התקשרה חברה אחרת ושאלה האם דיברה עם פאבי. המועקה החלה להתפשט בגופה. היא עזבה את העבודה ונסעה לקריית עקרון, לביתה של חברה מהשב"ס בתקווה למצוא תשובות. כשהגיעה, צלצל הטלפון. אחת הקצינות מהשב"ס בישרה לרחלי שפאבי ניצלה והיא יכולה להיות רגועה.

"שאלתי אותה מה קרה עם שאר האנשים באוטובוס והיא השיבה שהם אינם יותר", דמעה ניגרת מעינה של רחלי. "באותו רגע ידעתי שפאבי מתה. אמרתי לקצינה שיש טעות כי פאבי לא הייתה נשארת בחיים אם כולם הלכו".

כשעה אחר כך הגיע שוב טלפון מרגיע, המבשר כי בת הזוג ניצלה. רחלי שתקה ורק הדליקה את הטלוויזיה. כשראתה את האוטובוס השחור והמעשן פרשה הצידה. כעבור דקות ספורות התמלא הבית באנשים. רחלי זוכרת רק את ההתעקשות שלה לבשר לילדים על מותה של האם ולא לתת לפסיכולוגים לעשות זאת, את בדיקות הדנ"א שנעשו לאביתר, ואת הבית הקטן מעץ שהניחה על ערימת החול שכיסתה את ארונה של פאבי.

"כשהתחלנו לצאת אמרת שאת רוצה שנבנה בית יחד", אמרה בלוויה בקול שבור, רגע לפני שזרי הפרחים מילאו את החלקה. "הלכנו לחנות צעצועים וקנינו בית קטן, שעליו נכתב כי גם שריפות לא יפרידו בינינו. אני מחזירה לך עכשיו את הבית כי דווקא השריפות לקחו אותך ממני".


"ברגעים האחרונים הבחינה הקצינה שפאבי היא הדבר היפה ביותר שראתה". צילום: אסף קליגר

הראשונה שסירבה לי

פביולה בוהדנה נולדה לפני 50 שנה בבורדו בצרפת, ביום בו הפכה בת אצולה מספרד, הנושאת את אותו שם, למלכת העם הבלגי. אביה, שהיה שוטר, נרצח בטרם נולדה, ואמה החליטה לעלות עם המשפחה הקטנה לישראל. פאבי למדה מעט תיאטרון והתגייסה לשב"ס מיד לאחר שחרורה מצה"ל.

רחלי נולדה עשר שנים אחרי בת זוגה. היא גדלה בבית שמש והייתה בת זקונים במשפחה מסורתית בת 13 נפשות. כבר בילדותה ידעה רחלי שהיא שונה. היא יצאה עם גברים, אולם נרתעה כאשר ביקשו לחבקה או לנשקה. "אנשים חשבו שאני שמרנית ואני הייתי בטוחה שהבחור הנכון פשוט עדיין לא הגיע", היא מחייכת. "רק אחרי הצבא ידעתי להגדיר את עצמי כגיי".

את חלומה לשרת בשב"ס הגשימה רחלי כשנתיים לאחר שחרורה מצה"ל. ביום הראשון לעבודתה בכלא נווה תרצה פגשה את פאבי, ששימשה כקב"טית, אולם התקשורת ביניהן באותם ימים הייתה מינימאלית. "חששתי ממנה בגלל שהייתה פדנטית מאוד", מחייכת רחלי.

"בכלל, השירות שלי התאפיין בחרדות מפאבי. אני זוכרת בעיקר את סיורי הביטחון שהתקיימו בלילה מסביב לחומות כשאנחנו עם פנס בלבד. אחת הסוהרות אמרה לי שפאבי נוהגת להסתתר ובודקת אחר כך אם הסיור נעשה כשורה, והתפללתי שהיא לא תפתיע אותי. רק כשהפכנו לזוג וסיפרתי לה על החששות שהיו לי, פאבי גילתה לי את הסוד שלה. היא בכלל מפחדת מהחושך. זו הסיבה ששמנו מסביב לקבר שלה פרפרים סולאריים. בלילה הם מאירים, וגם במותה אין לה חושך".

רחלי עזבה את השב"ס כעבור פחות מארבע שנים והחלה לעבוד בבית מרקחת. במשך חודשים ארוכים לא היה לה כל קשר לפאבי, עד לפני 14 שנה. "חברה סיפרה לי שלפאבי נולד בן", היא מספרת. "לפני כן לא שמעתי על שום לסבית שנכנסה להיריון, ופתאום הייתה לי הארה. החלטתי שגם אני רוצה ילד, והתקשרתי לפאבי כדי לומר לה מזל טוב. קבענו להיפגש ומאותו רגע הפכנו לחברות קרובות".

חברות ללא קשר רומנטי?
"כן, היינו רק ידידות טובות ויצאנו פעם בחודש לבלות יחד בפאבים מבלי שפאבי ידעה שאני גיי. רק לפני כמעט עשר שנים, כאשר פאבי הגיעה לשבעה על אבא שלי, היא ראתה לראשונה את מי שהייתה בת זוג שלי. פאבי הייתה כל כך מופתעת עד שהיא קמה והצדיעה לי על שהצלחתי להסתיר את הנטייה שלי מכל הסוהרות בנווה תרצה. מאז הקשר בינינו התהדק אבל עדיין לא היינו זוג. ידענו הכל אחת על השנייה והתייעצנו בנושא זוגיות. לא פעם פאבי אפילו הצילה אותי מדייט כושל".    

מתי החלה האהבה?
"לפני כשבע שנים. נסענו יחד לארוחת ערב אצל אורנה, חברה משותפת מהשב"ס שהייתה גם המפקדת שלי, ותכננו לצאת אחר כך לבלות. שתינו היינו לבד, אבל לא חשבנו להפוך לבנות זוג. אלא שבמהלך השיחה אצל אורנה פאבי ניסתה לתאר סיטואציה שקרתה לה בכלא והניחה את היד שלה על הצוואר שלי. קפאתי במקום. משהו קרה לי בגוף. לא הצלחתי להתרכז מרוב התרגשות וידעתי שאני בבעיה. שלחתי הודעה לאחיינית שלי וכתבתי לה שתבוא לקחת אותי מיד כי אני חייבת להגיע הביתה".

ממה נבהלת כל כך?
"פחדתי לאבד את פאבי כחברה ורציתי להסדיר את המחשבות. במשך חודש לא עניתי לפאבי לטלפון. היא לא הבינה מה קורה כי היינו רגילות לדבר כל ערב. בסוף היא התקשרה ממספר חסום ועניתי. הבטחתי שאחזור אליה אבל לא עשיתי זאת. אמנם היא הייתה חסרה לי, אבל לא ידעתי מה להגיד לה. בלילה פאבי תפסה אותי שוב ויריתי את כל מה שהיה לי".

"דיברתי על הרגשות ועל הצורך לסגת כדי לא לפגוע בחברות בינינו, ופאבי לא הוציאה מילה. כשסיימתי ניתקתי את הטלפון. בתגובה היא שלחה לי הודעה ובו כתבה שאני חשובה לה, אבל היא תמתין עד שהכל יעבור לי. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהי סירבה לי".  

במשך שמונה חודשים השתיים לא דיברו ביניהן, עד ליולי 2007, יום הולדתה של אחת מחברותיהן. רחלי הגיעה רק לאחר שווידאה שפאבי לא תהיה. אלא שלאחר שעה הגיע מסרון מפתיע. "פאבי שאלה עם אני במסיבה וביקשה שאבוא לפאב שנמצא סמוך", מספרת רחלי בשקט.

 "כשנכנסתי, קשה היה לפספס את המבט שלה שסקר אותי מכף רגל ועד ראש. במהלך הערב הרגשתי שהיא מדברת עליי והחלטתי ללכת הביתה. בלילה, רגע לפני שנרדמתי, פאבי יצרה קשר ואמרה שהמפגש המחודש עשה לה משהו. קבענו לדבר בארבע עיניים. לעולם לא אשכח את הפגישה. נכנסתי לאוטו שלה וישבתי ללא תזוזה. נסענו אל הבית שלה, שהיה אז במושב ישרש, וכשנכנסנו לא מצאתי את עצמי. במשך כמה דקות חיפשתי היכן לשים את התיק, עד שפאבי אחזה בזרוע שלי וסובבה אותי אליה. מאז לא נפרדנו. זו הייתה אהבה גדולה".


"עשר השניות האחרונות הן אלה שהכי משגעות. עד כמה כאב לה". צילום: פלאש 90

 פאבי נהנתה מג'ולי

בדירה המרווחת בנס ציונה נראה שהזמן עמד מלכת, כאילו פאבי צריכה להיכנס בעוד רגע. הספות נשארו כפי שהיו, גם התמונות על הקיר לא השתנו. המקרר עטוף בתמונות עליזות של הילדים, רחלי ופאבי, ועל קצה הקיר בסלון, בדיוק מעל ערימת הצעצועים של ג'ולי, תלויות התעודות משב"ס.

גם המעיל של פאבי, שנותר על משענת הכיסא ביום האסון, לא הוזז ממקומו. מדי פעם מלטפת אותו רחלי ביד עדינה ומסירה ממנו שכבה נעלמה של אבק. רק תמונה אחת של פאבי נוספה מול פינת האוכל, ליד החמסות שכל כך אהבה. לבית הזה הן נכנסו לפני שלוש שנים, ביום שבו רחלי ילדה את ג'ולי לאחר היריון לא קל.

עם תחילת מערכת היחסים ביניהן הביעה פאבי את כמיהתה לילד נוסף. את שני ילדיה, אביתר ונועם, היא הביאה לעולם ביחד עם דוד, הומוסקסואל המתגורר בסמיכות עם בן זוגו. בתחילה רצתה רחלי להרות לאדם אחר, אולם פאבי הציעה את דוד. לאורך יותר משלוש שנים נכשלו כל טיפולי ההפריה של דוד ורחלי, מבלי שהרופאים מצאו את הסיבה. רק בזכות התעקשותה של פאבי נמצאה הטעות ורחלי נכנסה להיריון. כבר בהתחלה דיברו הרופאים על הפלה מחשש להיריון מחוץ לרחם, אולם רחלי התעקשה וצדקה.

מעולם לא ראתה את פאבי נרגשת כל כך כמו ביום הלידה. היא זו שחתכה את חבל הטבור והייתה הראשונה שהחזיקה את ג'ולי בידיים. "אני לא יכולה לשכוח את המחזה הזה", דמעות מציפות את עיניה הירוקות של רחלי.

"היא חיבקה את ג'ולי ואמרה לה שאני הייתי התנור שהחזיק אותה בבטן, אבל היא אמא שלה לא פחות. אחר כך ראיתי כמה קשה לה כשאנשים שלחו כרטיסי ברכה ועליהם נכתב מזל טוב רק לי. היא בכתה ותהתה כיצד הם לא מבינים שג'ולי היא של שתינו".

היום כג'ולי כבר בת שלוש, והדמיון החיצוני בינה לבין פאבי יוצא דופן. אותן עיניים, אותו חיוך, שיער זהה ועקשנות חסרת פשרות. רק את האף מסגיר את רחלי, האם שילדה אותה.  

ג'ולי הייתה בת עשרה חודשים כאשר פאבי נהרגה, היא הספיקה לשמוע אותה מדברת?

"לא תאמיני, אבל ג'ולי קראה לה 'אמה' לי היא קראה 'היי'. אני שמחה שפאבי נהנתה ממנה קצת, וכואב לי שהיא לא רואה אותה היום ועדה למה שהפכה להיות".

ג'ולי נעשתה פעוטה עצמאית. היא גדלה עם אמא שהייתה מרוכזת באבל ובדוח מבקר המדינה, עם אח בעל צרכים מיוחדים ועם אחות שסבלה מחרדת נטישה ונצמדה לרחלי.

מה היה חלקו של דוד במשפחה לאחר מותה של פאבי?
"מאז ומתמיד דוד היה שותף מלא להחלטות, ולכולנו היה ברור שהילדים נשארים בבית בו הם גדלו. גם כך הם היו מבולבלים וכואבים בגלל שאחת האמהות שלהם נלקחה מהם. אני לא אשכח איך בשבעה אנשים שאלו כל הזמן מה יקרה עם הילדים ואצל מי הם יהיו".

"כעסתי. מה, הם לא הילדים שלי? לא הייתי שותפה מלאה לגידול שלהם? הרי לדוד, לפאבי ולי מעולם לא היה ספק שאני אמא שלהם. נועם, שהייתה בת תשע, נלחצה מהדיבורים האלה ולא נתנה לי ללכת לשום מקום. דוד ואני ניסנו לגרום לה להתחזק. הוא היה מגיע ואני הייתי יוצאת כאילו לסידורים. נהגתי לשבת באוטו ולבכות, אבל ידעתי שאין דרך אחרת. היום המצב טוב יותר, אולם עדיין לא מושלם. זו הסיבה שהחלטתי לא לחזור לעבוד ולהקדיש את עצמי רק להם".

איתמר ונועם מכנים אותך היום אמא?
"שניהם היום לא אומרים את המילה 'אמא'. בעבר הם קראו לי 'אמא רחלי', אבל היום הם קוראים לי בעיקר רחלי. כשהם צריכים לכתוב לי מכתב או ברכה הם כותבים את המילה 'אמא'".  


"מה שקיים בבית הוא החשוב, ולא מה שאומרים בחוץ". רחל וג'ולי. צילום: אסף קליגר

רואה אותה מחייכת

השנה הראשונה של האבל עברה על רחלי כמו בתוך ענן שחור. היא נסעה אינספור פעמים למקום בו עלה האוטובוס באש, ירדה לוואדי המפויח ונברה בקרקע כאחוזת אמוק. רחלי חיפשה ללא הרף חפצים של פאבי ושברה את ציפורניה באדמה השחורה ורווית הדם. לאחר שמצאה טבעת של אחת הצוערות הבינה שהיא צריכה לעצור. מיום האסון נותרו לה רק פיסת תעודת זהות מפויחת של פאבי ולוח ברזל שהיה פעם מכשיר סלולארי, המוחבאים היטב בתוך כלי קרמיקה הניצב על המקרר.

בכל ראש חודש מקפידה רחלי להגיע לוואדי, שם היא מתייחדת עם פאבי ומספרת לה על חסרונה בבר המצווה של אביתר ועל תוכניותיה לבת המצווה של נועם בעוד ארבעה חודשים.

"אני עומדת לבד על הכביש, בין שני העצים השרופים, ומסתכלת על האזור בו מצאו את הגופות של הסוהרים", רועד שוב קולה של רחלי. "היום אני כמעט שלא יורדת לוואדי כי נועם ביקשה שאשאר למעלה. מבחינתה, סוף העולם קרה במדרון התלול הזה. אם פעם הייתה לי בת זוג פאבי, היום יש לי ילדה פאבי".

"נועם חושבת כמוה ומתנהלת כמוה. בת 12 שהתבגרה מהר מדי. לפני כחודשיים אימצנו רק שתינו מנהג חדש ליום השנה לפאבי. במקום ארוחה גדולה נסענו למוסד לילדים מוגבלים ועשינו להם יום כיף עם די.ג'יי, בובות ענק, מפלי שוקולד וגלידות. לאורך אותו יום הרגשתי שפאבי מחבקת אותי".   

את זוכרת מה הרגשת בפעם הראשונה שעמדת מול הוואדי בו מצאה פאבי את מותה?
"באוויר היה מוות. כשירדתי בפעם הראשונה למטה, צעקתי כמו משוגעת. ראיתי בראש שלי רק אש. חפרתי וחפרתי בקרקע בטירוף. בכלל אני נוברת כל הזמן באסון. ראיתי את כל התמונות הקשות והתעקשתי גם לראות את הדוח הפתולוגי".

וכיצד הדוח הקשה סייע לך?
"ניסיתי ללמוד ממנו על הרגעים האחרונים של פאבי. לא אשכח איך לפני הלוויה עמדתי מאחורי שני קציני שב"ס ואחד מהם אמר שמה שנמצא בארון הוא פחות מאפר של סיגריה. זה הטריד אותי. שמחתי לגלות שמה שהוא אמר אינו נכון".

את חולמת לפעמים על פאבי?
"בהתחלה חלמתי עליה המון, היום פחות. בחלומות היא מופיעה בדלת, לבושה במדי שב"ס, ואומרת שהיא חזרה מהאוטובוס. אני רואה אותה מחייכת ושמחה, ותמיד נותנת לי עצות לגבי הילדים. עד להחלטת בית המשפט, פאבי גם הדגישה לי בחלומות שתמיד אזכור שג'ולי היא גם הבת שלה".


עו"ד מיכל עדן. צילום: גל חרמוני

ההחלטה לבקש להכיר בג'ולי כבתה של פאבי עלתה כחודש לאחר האסון. נועם לא הבינה מדוע ג'ולי אינה רשומה לצידם על המסמכים והקשתה בשאלות. לאחר שהבקשה נדחתה, חששה רחלי לאיזון המשפחתי העדין והחליטה לצאת למאבק בעזרתה עו"ד מיכל עדן, מומחית לזכויות הקהילה ההומו-לסבית.

בערעור שהגישה לבית המשפט בראשון לציון טענה עו"ד עדן כי פאבי הייתה שותפה מלאה ונשאה בנטל הכלכלי הכרוך בהבאתה של ג'ולי לעולם ובגידולה. לפני כשבועיים כתבה השופטת שלומית יעקובוביץ' החלטה תקדימית בכך שקבעה כי ג'ולי היא בתה החורגת של פאבי ולכן זכאית לתגמולים.

"חששתי מתוצאות המשפט", אומרת רחלי. "פחדתי מההשלכות של הדחייה על הילדים. הם לא מבינים שמה שקיים בבית הוא מה שחשוב ולא מה שאומרים בחוץ. בכלל כל ההליך הזה היה מוזר בעיני. משרד הביטחון הכיר בי, באביתר ובנועם, אבל לא בג'ולי. הכירו בזוגיות שלנו אבל לא בתוצר שלה. עכשיו אני שלמה יותר".

שלמה מספיק כדי לחשוב על זוגיות חדשה?
"קשה לי לצאת בהצהרות, אני לא שם כרגע. אם תהיה, או כשתהיה, זוגיות חדשה, הבחורה תהיה חייבת לקבל אותי עם כל החבילה, שכוללת שלושה ילדים ופאבי. כרגע אני לא יודעת איך להתמודד עם מצב כזה מול עצמי, מול הילדים ומול פאבי. כל ההוויה שלה עדיין כאן. אני לובשת את הבגדים שלה, נוסעת על האוטו שלה וחלק מההחלטות נעשות ברוחה, כמו כאשר סירבנו לקבל את הצל"ש שניתן לה. ידענו שפאבי הייתה מסרבת לקבל אותו אם לא נותנים לכולם. מאחר שהשלושה שניצלו מהאוטובוס לא קיבלו עיטור, החלטנו שגם אנחנו לא ניקח".

איך היית מתמודדת עם האובדן לו לא היו הילדים?
"הייתי בורחת ללפלנד". 

עו"ד מיכל עדן התייחסה השבוע להחלטה התקדימית: "חשיבותה היא לא רק מול רחלי, אלא עבור כל המשפחות האלטרנטיביות בישראל, אשר בהן קיימים הורים השותפים לגידול ילדים שאינם ביולוגיים".