לפתע פתאום, כמו החצבים בסתיו והסנוניות באביב, צפה ועלתה שוב פרשת ג'ונתן פולארד. הטריגר הנוכחי: ביקורו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה בישראל. לקראת בואו התבקש אובמה לחון את פולארד וסירב. לא כדי להתעלל בביבי, אף שאולי הוא חושב שזה הדבר הנכון לעשותו, אלא מאותן סיבות שבגינן סירבו כל הנשיאים שקדמו לו. הבעיה היא שכל ראש ממשלה בישראל יודע בבירור שכל נשיא אמריקאי מכהן יסרב לבקשתו, אך בכל זאת הם חוזרים ומבקשים זאת.

ואכן, במחשבה ראשונה נראה מוזר שהטיפוס הדפוק והמסכן הזה תקוע בכלא כב 28 שנים, כאשר מרגלים אחרים משתחררים כעבור תקופות זמן קצרות הרבה יותר. הנה, רק לפני כשנתיים נתפסה רשת ריגול רוסית סובייטית לשעבר, והופ: מאטה הארי שלהם מדגמנת כיום במוסקבה תחתונים מהשדרה החמישית.

הכל התחיל בפרס

כדי להבין מה קורה כאן צריך לחזור לתחילת שנות השישים - לראשית ימי הלק"מ (הלשכה לקשרי מדע), שהפעילה את פולארד. המדענים שעסקו באותם ימים בנושא הגרעין הסבירו לשמעון פרס, אז סגן שר הביטחון והבולדוזר של דימונה, שהם זקוקים לחומרים וציוד מסוימים
(עפמ"ז - על פי מקורות זרים).

פרס ידע שאין סיכוי לארגן אותם מן הארצות העוסקות בפיתוח גרעיני בצינורות המקובלים. המוסד, שהוא הגוף הרלוונטי לתעלולי רכש מסוג זה, ראה בפרס מאז ומעולם נטע זר שראוי לא לשתף איתו פעולה. פרס מצדו גמל למוסד בהצהרות בוז, בנה את הלק"מ (הלשכה לקשרי מדע זו ההברקה של פרס) ומינה את בנימין בלומברג, שהיה מפא"יניק מן הזן הקשוח,
לעמוד בראשה.

ב-76' לקח יצחק רבין את אריק שרון הדחוי כיועצו ללוחמה בטרור. הממסד המפא"יניקי חיסל את שאיפתו של השור המועד שרון להיות רמטכ"ל, והנחת העבודה של רבין הייתה שמוטב שישתין מתוך האוהל החוצה ולא מהחוץ פנימה.

שרון הביא את ידידו רפי איתן כסגנו. באותם ימים פרש איתן מהמוסד לאחר שנכזבה תוחלתו לעמוד בראשו, או לזכות לקידום פנימי (משנה לראש המוסד) מראש המוסד דאז יצחק (חקה) חופי, שהיה יריבו המושבע של שרון. רבין לא העלה על דעתו להפקיד את הלק"מ, שהפך גוף מבצעי, בידי שרון ואיתן. בבחירות 77' רץ שרון בראש מפלגת שלומציון, זכה בשני מנדטים והצטרף לממשלת המהפך של מנחם בגין כשר המסחר והתעשייה.

הוא הציע לבגין את רפי איתן כשר ללא תיק, ממונה על השב"כ והמוסד, בין השאר כדי לפלס לעצמו את הדרך לראשות הממשלה. עזר ויצמן, אז שר ביטחון, שתפס את העניין מצדו האישי והאידאולוגי, אמר לבגין: על גופתי המתה. אריק אמר בבקשה. ויצמן לא מת, אבל ביולי 78' הוא התפטר ממשרד הביטחון לאחר שבגין סירב לכבד את חתימתו שלו על סעיפי קמפ דיוויד הנוגעים לפלסטינים. שרון שעט למשרד הביטחון, החל מתכנן את מלחמת לבנון והשתיל את רפי איתן במשרד ראש הממשלה בגין כיועץ לענייני לוחמה בטרור.

בהמשך הודח בלומברג מן הלק"מ, ואיתן השתלט על הארגון. עכשיו היו לשרון ואיתן תקציב
חשאי (עניין חשאיות התקציב הוא מכריע) וארגון מודיעין משלהם.

הלק"מ של איתן אכן ביצע כמה וכמה פעולות מבורכות בעניינים שלשמם התכנס ובין השאר גייס את פולארד. ובישראל, כמו בעיירה יהודית, קרקוריה של התרנגולת המטילה ידיעות זהב מודיעיניות נשמעו מקצה הקריה בתל אביב עד קצה הקריה בירושלים. איתן לא המציא את דפוס הפעלת היהודים בארצות הברית. עשו את זה קודם, לפניו. בשנים האחרונות נטען כי יהודי אמריקאי, אחד, בן עמי קדיש, פעל בארצות הברית כסוכן של הלק"מ והיה האיש של בלומברג. זאת ועוד.


"מבצע יונתן 2". הפגנות למען שחרור פולארד. צילום: רויטרס

כשרפי תפס את הראש

הרבה דברים אפשר לומר על רפי איתן, אבל אי אפשר ליטול ממנו את השילוב הנדיר בין מקצוענות מודיעינית עד הפרט האחרון וראייה של המבצעים שהיה מעורב בהם בקונטקסט האסטרטגי והפוליטי. לא סביר להניח שאיתן לא הבין שתפיסת פולארד עשויה לגרום לזעזוע ביחסי ישראל וארצות הברית ולפגיעה קשה במעמד היהודים העובדים בממשל בעמדות רגישות. בייחוד כשמדובר בחובבן בעייתי כמו פולארד.

לא צריך להיות גאון מבצעי כדי להניח שמפעיליו הנחו אותו לעשות הכל כדי לא להיתפס. דברים בסיסיים כמו הכנת נתיב מילוט במידה שעולים עליו (אין זו בעיה מסובכת להעביר אותו לגבול הקנדי או המקסיקני), או הוראות קפדניות של ביטחון מבצעי כמו: אל תחזיק בבית מסמכים מפלילים, והחשוב ביותר ברמה של פקודה: שלא תעז להתקרב לשגרירות ישראל כדי לא ליצור לינקג' עם מדינת ישראל.

לא צריך להיות בצוות של איתן כדי להעריך שהדברים האלה שוננו ועודכנו באוזני פולארד, שאישר מדי פעם שהוא מבין ועושה כנדרש. לא עניין של ידע של מה שקרה, אלא של הבנת פעולת המערכת במקרים דומים. מה שקרה באמת הוא שהאף־בי־איי עלה על פולארד וחרף ההוראה לנסות לנער אותם הוא לא נקט שום פעולה שהודרך לקראתה ואשר הייתה עשויה לחלץ אותו ואת מדינת ישראל, את יהודי ארצות הברית ובמידה מסוימת אפילו את הממשל בארצות הברית.

אי אפשר כמובן להאשים אותו בכך, אולי לא יכול היה, אבל כאשר נכנסו סוכני הבולשת לדירתו הם מצאו שם הר של חומרים, הגם שהצטווה לא להחזיק חומר בדירה, כולל קבלות על תשלומים שקיבל בעבור שירותיו. הבחור איבד את עשתונותיו, עד כדי כך איבד אותם, שנסע הישר לשגרירות כשרכב האף־בי־איי אחריו.

כשהוא מתדפק על שערי השגרירות, מציץ בו מן החלון אליקים רובינשטיין, אז ציר
מדיני. קב"ט השגרירות מדווח לו שיש שם אחד, יונתן פולארד, שדורש להיכנס וטוען שהוא יהודי וסוכן המודיעין הישראלי. רובינשטיין מצלצל לאברום שלום ראש שב"כ, זה מצלצל לרפי איתן השוכב בבית חולים כשעיניו חבושות, אבל מודע להשלכות הפוליטיות והמדיניות. כאשר אבדנו
אבדנו הוא אומר לשלום, אל תיתנו לו להיכנס. רובינשטיין מורה לקצין הביטחון בשגרירות לסלק את פולארד.

"נכנסתי לשגרירות משום שנאמר לי על ידי מפעילי שבעת צרה עלי להגיע לשם", אמר בראיון עיתונאי. זה מה שאומרים חוקי המשחק האכזריים בין מרגל שכיר ובין מפעיל: נתפסת, אתה לנפשך ואל תבוא בטענות או דרישות למפעיליך. אתה רוצה הנחות במשפט? ספר הכל. והוא אכן סיפר.

בניסיון להציג עצמו כסוכן לגיטימי של ישראל, הוא אמר: "הייתי מקבל משימות ריגול שנכתבו על נייר רשמי עם הסמלים של אמ"ן, חיל הים וגופים אחרים". שזה קשקוש גמור. למזלם של כמה
בכירים ישראלים שפגשו בו, אין לפולארד מושג עם מי הוא נפגש, כי אילו ידע היה מסגיר, בצד רפי איתן, יוסי יגור, אירית ארב ואביאם סלע גם אותם (אהוד ברק היה באותם ימים ראש אמ"ן). איש לא אמר לו להגיע לשגרירות ואיש לא שיגר אותו למשימות ריגול עם סמלים של אמ"ן.

בינתיים וושינגטון רותחת. יהודי ארצות הברית נקלעים ללימבו של זהות כפולה, ואלה העובדים במקומות מסווגים מגרדים בחוטמם את הרצפה. נחום אדמוני, ראש המוסד דאז, נוסע ללאנגלי עם עו"ד רם כספי כדי לנסות למזער נזקים ולספר לחברים בסי־אי־איי שהוא לא היה שותף בעסק הזה. ומה זה? נופפו מול חוטמו בדרכוני המילוט של פולארד.


לא מוכן לשמוע. אובמה ונתניהו. צילום: רויטרס

עצור, ססמה

בחקירתו סיפר פולארד מיד והכל, כולל עבודות צד כמו סיוע לממשלת שמיר בענייני טאבה. בימים שממשלת שמיר נאבקת על הסנטימטר ההוא בטאבה הופעל פולארד כדי להשיג עבור תא"ל אורי טלמור ז"ל מפות ישנות של הצי האמריקאי כדי להוכיח שמלון אביה סונסטה בטאבה נמצא בשטח ישראל. ה"מאבק" היה כמובן חסר סיכוי. זה לא מנע מאלי פפושדו, בעל המלון, לעשות מכה כשקיבל ממדינת ישראל פיצויי עתק על שהתירו לו להתנחל על אדמה מצרית (לידיעת המתנחלים
בגדה).

בישראל היה ברור שפולארד יספר כל מה שהוא יודע, הגם שבראיון אמר: "בחדשים הראשונים לא גיליתי לחוקרי כלום. רק אחרי שממשלת ישראל דיברה, דיברתי גם אני". מדובר כמובן בשטויות, והבעיה של האף־בי־איי, כמו גם של שאר הגופים האחראים לאבטחת מידע בממשל האמריקאי, הייתה לכאורה פשוטה: בהודאתו סיפר פולארד על הססמאות שבעזרתן נהג לחדור לקבצים שהיו חסומים בפני הססמה שקיבל ממפעיליו בתל אביב.

רון אוליב, האיש שחקר אותו, חיבר אחת ועוד אחת והבין שיש במערכת מרגלים נוספים שסיפקו לרפי איתן את צופני החדירה. אוליב לא חשב אז שניתן להגיע אל הקבצים הנוספים באמצעות האקרים תל אביבים ואמר לבעל הבית שלו, התובע ג'וזף ג'נובזה, יש לנו במערכת חפרפרות נוספות. מה שהקפיץ את הפיוזים בכל מחלקות אבטחת המידע בממשל האמריקאי מאז ועד עצם היום הזה.

בהמשך החמיר המצב, כאשר בממשל רייגן רחשו שמועות על כך שדליפת מערכות ההצפנה הללו גרמה לחיסול סוכנים אמריקאים בברית המועצות. אייב סופר,יהודי טוב ואמריקאי לגיטימי, נשלח לישראל כדי לגבות את העדויות, כולל החשד האמריקאי בדבר פולארדים נוספים. בישראל
הכחישו. מדובר במכת גרזן על ליבת הנאמנות של יהודי ארצות הברית לסביבתם המיידית, על זהותם ועל איכות חייהם ברמה האישית ביותר.

אם לעזוב לרגע את העניין הלאומי, מדובר בפגיעה אישית במיליוני יהודים. העניין הלאומי בסופה של מהומה מסתדר איכשהו. בדיעבד, ההחלטה של איתן להתפטר והחלטת פרס לסגור את הלק"מ היו נכונות וראויות. ראש הסי־איי־אי דאז וויליאם קייסי נרתם לשיכוך התביעות של ראשי המודיעין האחרים, והעניינים (שת"פ אסטרטגי) החלו חוזרים למסלולם, כולל תעלולי איראנגייט, גם שם כולם קיבלו בראש.

ובינתיים חזר לוושינגטון אייב סופר, החוקר המיוחד, ללא שם נוסף של מרגל ישראלי בבירה האמריקאית, אבל עם הבטחה (שעד כה קוימה, אבל לך תדע) שזו הפעם האחרונה שישראל מרגלת בארצות הברית.

עבודת לובינג קדחתנית גרמה לכך שהתביעה במשפט פולארד תוותר על סעיף הריגול ותלך על מסירת אינפורמציה למדינה זרה. במשפט הוצגו נוהלי התשלום הנדיבים תמורת עבודתו של פולארד - מה שעשה אותו מבחינת החוק האמריקאי (ואולי גם מבחינת האנינות הפטריוטית של אזרחים ישראלים) מרגל בעבור בצע כסף, להבדיל ממי שתואר כמרגל אידאולוגי כמו בן עמי קדיש.

כשפולארד הסביר את פשר הדרישות החוזרות ונשנות שלו לתוספת כסף, זה היה רפי איתן "הרשע" ש"פיתה אותו" (ציטוטים של פולארד).


הבין היטב את ההשלכות. רפי איתן. צילום: רויטרס

אלי כהן האמריקאי?

בינתיים מימנה ממשלת ישראל את הוצאות משפטו, תמכה ברעייתו ומכאן ואילך זה היה עניין של מגעים ועסקה: תנו לנו את הפולארדים הנוספים ותקבלו את פולארד הכלוא. לא תתנו? הוא יישב עד סוף ימי חייו. ממשלת ישראל, בצדק גמור, המתינה לדעיכת הפרשה כדי לנסות לשחרר את פולארד בשקט ולמזער נזקים. מי שלא נתן לעסק להתאדות היו חבורת הימין בישראל, שאימצו את פולארד ואשתו שהתאימו לדפוס הפעולה הקבוע שלהם: יבבות קורבניות מלוות בהאשמות באנטישמיות, מסעות מגן דוד בהולים לקצות עולם להצלת יהודי מעונה בידי הגויים.

אשתו של פולארד, אסתר, אמרה כבר ביוני 86' לתוכנית " 60 דקות": "בעלי ואני עשינו מה שציפו מאיתו לעשות ומה שהמוסר היהודי והאנושי חייב אותנו לעשות, ואין לי שום חרטה על כך". בסופו של דבר קיבל פולארד אזרחות ומושב כבוד בין גאולה כהן, לימור לבנת, משה פייגלין, הרב אבינר ודני נווה. פולארד הכלוא התאים לימין הישראלי כמו שפולארד החי התאים ללק"מ.

בדרכו להפוך את פולארד לאלי כהן, פנה הוועד להצלתו לבית המשפט העליון כדי להכיר בו כאסיר ציון. כמה מלמולים בין יודעי ח"ן במסדרונות בית המשפט העליון גרמו לדחיית הבקשה. מילא דני נווה אז שר הבריאות ולימור לבנת אז שרת חינוך יוצאים לקושש קצת נפח תקשורתי על הפלטפורמה האטרקטיבית הזו, אבל כרגיל בישראל החל המסע לשחרור פולארד לצבור תאוצה משיחית.

בעזרתם של עיתונאים נועזים שטסו לראיינו בכלאו התקבעה דמותו של פולארד כקדוש מעונה. "יש לומר לאמריקאים", הצהיר הרב אבינר, מפקדו של "מבצע יונתן 2" (בחיי, ככה הם
קראו לפעילותם במסגרת הוועד לשחרור פולארד): "כל זמן שפולארד לא כאן, אתם לא קיימים...", והוסיף: "אם היה לנו כוח, היינו צריכים לשחרר את פולארד בכוח".

משה פייגלין, טרמפיסט נוסף, הציע בזמנו למרכז הליכוד לאסור על חברי הכנסת והשרים של הליכוד לדרוך על אדמת ארצות הברית כל זמן שפולארד יושב בכלא. מדובר, ככל שהדבר יישמע אכזרי, באדם שבגד בארצו (ארצות הברית) תמורת בצע כסף ועוד לכלך על מפעיליו ועל ממשלת ישראל.

בראיון מהכלא אמר: "בעיני, המערכת הפוליטית הישראלית היא איום לא פחות מהאיום הגרעיני האיראני". מילא השטויות האלה, אבל כשהוא אומר: "עשיתי בחשאי מה שהיום חייבים לעשות בגלוי", צהוא חושף את כל יהדות ארצות הברית להיסטריה אדמיניסטרטיבית על תקן חשודים מיידיים.

מי שבאמת רצה בשחרורו היה אמור לנהלאת המשא ומתן בשקט, משהו כמו חברון תמורת פולארד של נתניהו מול קלינטון בפגישתם בוואי פלנטיישן, שהייתה ניסיון לצוד שתי ציפורים בירייה אחת: גם להיכנע ללחץ האמריקאי בעניין חברון וגם לארגן לעצמו גיבוי בצורת הילולה של מושיע סביב פולארד.


מי שבאמת רצה בשחרורו, היה אמור לנהל מו"מ בשקט. פולארד. צילום: רויטרס

זה לא הלך משום שקלינטון כמו גם רייגן, בוש האב והבן, קרטר ואובמה נתקלו בהתנגדות בוטה של המודיעין האמריקאי. הסיבה לסירוב המתמשך היא מקצועית נטו: מאז 86' ועד היום יש חור ברשת הביטחון של אבטחת המידע של המודיעין האמריקאי. כל זמן שיש חור, יש תיק פתוח ואין תאריך תפוגה עד לאיתור הדליפה. אפילו הנשיא לא יכול להתעלם מדרישת המודיעין, כיוון שהוא הופך אוטומטית לאחראי לדליפה.

כשניסה קלינטון למשש את הדופק לאחר שביבי ויתר על חברון בפגישתם בוואי פלנטיישן, איים ראש הסי־איי־אי ג'ורג' טנט להתפטר אם קלינטון יחון את פולארד. הסיכוי היחיד לשחרור פולארד הוא בתמורה לשמות הפולארדים הנוספים (וכמובן שאסור שזה יקרה אם אכן קיימים כאלה) או מחווה גרנדיוזית כמו הורדת אלון מורה.

בגדול וממרחק הזמן, כאשר שוקלים עלות נזק לעומת תועלת בהפעלת פולארד, קרוב לוודאי שההפסד בעסקה הזו גדול מתועלתה. אומנם הנזק שנגרם אינו מגיע לשיעור הנזקים שגרמו וגורמות ממשלות ישראל לדורותיהן, אבל הן הרי יכולות להישיר מבט אל האזרחים ולומר להם: זה אתם שבחרתם בנו, אז בבקשה תסתמו.