ביולי 1942 נשלחו אמי, רות בונדי, ומשפחתה, כמו רוב יהודי צ'כיה, לגטו טרזין (טרזיינשטט בשמו הגרמני), גטו שנחשב, בטעות רווחת, לגטו "מיוחס", בעיקר בגלל סרט התעמולה המזויף שצילמו בו הנאצים. בפועל היה זה מקום קשה תנאים ואכזרי ככל הגטאות.

מה שייחד אותו מגטאות אחרים היה ניסיונה של ההנהגה היהודית בגטו, בעלת המנטאליות הצ'כית־ייקית והחינוך הציוני, להנהיג בו לא רק סדרי חיים אלא גם קודים ערכיים על מנת לשמור על צלם אנוש ותנאי קיום מינימליים, עד אשר, כך קיוו, תסתיים המלחמה. הם הצליחו בכך לא מעט: בתוך הצפיפות הנוראה לא היה מקרה אחד של רצח, לא שוד, לא הריגה ולא חבלה גופנית. רק דבר אחד לא הצליחו היהודים למנוע: את המשלוחים מזרחה, להשמדה.

70 שנה חלפו מאז, והסיפורים מ"שם" עדיין ממשיכים להיחשף ולהיחקר. ככה זה עם השואה - היא צצה בחיינו שוב ושוב, ואחרי הסיפורים ההרואיים והנוראים שכבר סופרו, מגיע תורם של הסיפורים הקטנים והאנושיים, בשולי הזוועות הגדולות (ודווקא בזה כוחם), כמו הסיפור שלפנינו, העוסק, בשורה התחתונה, בניסיון לשמור על כבוד האדם בתנאים בלתי אפשריים.

מטר ו-60 סמ"ר לנפש

גטו טרזין, 60 ק"מ מהעיר פראג, היה במקור מבצר צבאי שנבנה במאה ה-18, מלא מרתפים תת קרקעיים נטושים וטחובים, שבו התגוררו בזמנו כ-7,000 תושבים ועוד כ-7,000 חיילים.


השער של גטו טרזין. צילום: פלאש 90

בסתיו 1941 קיבלו ראשי קהילת יהודי פראג פקודה להקים בטרזין גטו, בניהול יהודי ובפיקוח גרמני, שבו ירוכזו כל יהודי בוהמיה ומוראביה. ריינהארד היידריך, ראש המשרד לביטחון הרייך והממונה על הפרוטקטוראט (שטחי החסות), הודיע במסיבת עיתונאים כי בתוך שמונה שבועות ייעלמו כל היהודים משטחי הפרוטקטוראט. על פי תוכניתו היו יהודי צ'כיה אמורים להישלח לגטו ורשה ולודג', אולם
מפקדי הגטאות בפולין מחו: אצלם כבר צפוף עד אימה. היידריך ראה שהמשימה אינה פשוטה כל כך, ועיר המבצר הקטנה טרזין, הסגורה מכל עבריה ומתאימה לריכוז המוני בקסרקטינים, נבחרה כפתרון זמני - תחנת מעבר עד שתושביו יישלחו להשמדה.

ההנהגה היהודית לא ידעה על התוכניות של היידריך. בתמימותה, ראתה בגטו מקלט עד סוף המלחמה, מעין עיר יהודית בניהול עצמי. "איש לא ידע שמשלוח למזרח פירושו השמדה המונית", מזכירה לי אמי, "איש לא העלה על הדעת שהשמדה ממוכנת אפשרית בכלל". משלחת ההכנה היהודית, שהגיעה לטרזין בנובמבר 1941, הייתה מזועזעת ממה שמצאה: לכלוך ועזובה שהותירו אחריהם חיילי הקסרקטינים, מרתפים נטושים, שברי בטון וזבל, ומערכת ביוב בת 150 שנה. סיכם את המצב אחד המקומיים בהומור צ'כי שחור ואופייני: "ועכשיו, רבותי, אתם בתחת".

בעוד ראשי הגטו (שכונו, מעתה, "מועצת זקנים" - הגרמנים סרבו לכנות אותם "הנהלה") שוברים את ראשם איפה ואיך ישכנו את כל הבאים, ואיך יארגנו אספקת מים ושירותים, כבר החלו להגיע המשלוחים הראשונים, 7,000 איש, ולאחריהם עוד ועוד, מכל שטחי הרייך. 51 אלף איש מבוהמיה ומוראביה, 46,500 מגרמניה ומאוסטריה. די מהר התברר שלא בעיר יהודית דובר כאן, אלא במחנה מעבר המוני ואכזרי, בפיקוח נאצי הדוק של מפקד הגטו זיידל, ומעליו אייכמן והיידריך.

הבאים לגטו, עייפים עד מוות מהליכה מתחנת הרכבת, מצאו את עצמם בקסרקטין מוקף חומות, מקום אפל, טחוב, מחניק, ללא צנרת תקינה, ועם מעט מאוד בתי שימוש. "המהומה, הערבוביה, הצפיפות הכו בכולם", סיפרה אמי. "לא נורא, זו רק תחנת מעבר", ניחמו את עצמם הבאים בשערי הגטו, אחרי שעברו את תהליך המיון והביזה של האס.אס.

בקיץ 1942 כבר נדחסו בגטו 58 אלף איש, בצפיפות בלתי נסבלת, בכוכים, במרתפים ובעליות גג, בשטח ממוצע של מטר ו־ 60 סמ"ר לנפש ("צפוף פי 50 מברלין של לפני המלחמה", כפי שהעיר
אחד האסירים), במה שאיים להפוך למדגרה ענקית של מגיפות ומחלות - טיפוס, שנית, דיזנטריה, שלא לדבר על כינים ופרעושים. הבאים החדשים כבר נתקלו בצחנה איומה שנדפה מכל מקום. "כל טרזין הסריחה בחום הנורא", כתבה ביומנה אלזה פישר בת ה-40. כעבור כמה ימים, סיפרה, חוש הריח קהה. "מתרגלים לכל דבר, וזה הנורא".

"היינו בכוננות מתמדת", סיפר ד"ר אריך שפרינגר, אחד הרופאים הראשונים בגטו (ששרד), "אי אפשר היה לתכנן כלום, כי כל הזמן הגיעו לגטו משלוחים נוספים". הנתונים כולם נרשמו: בין אוגוסט 1942 למרץ 1943, למשל, מתו בגטו 20,582 איש, ממוצע של 2,572 מתים לחודש. אם בראשית ימי הגטו היו מפרסמים את שמות המתים בפקודת היום, כעת כבר לא עמדו בקצב.

הר דוקטור בגטו

למרבה האירוניה, רופאים, לא חסרו בגטו: אחוז הרופאים באוכלוסייה היהודית בצ'כיה היה גדול מאוד יחסית, ובגטו התקבצו בהדרגה דוקטורים ופרופסורים מומחים בעלי שם (לצד סופרים, ציירים מוזיקאים, מדענים - ממיטב המוחות היהודיים של אותה תקופה). לעומת זאת תרופות, חדרי חולים, אמצעי טיפול וכיוצא באלה לא היו בכלל. "לא היה לנו כלום מלבד אנשים", כהגדרתו של ד"ר שפרינגר, שניסה יחד עם עמיתיו להקים יש מאין מערך כלשהו לטיפול בחולים. "לא היו מיטות, לא תחבושות, לא סדינים ולא אמצעי סטריליזציה".

הרופאים היהודים, שבחייהם הקודמים עוד פנו אליהם ב"הר דוקטור" ו"הר פרופסור", התחילו לאלתר, לבנות, לתקן: סדינים ותרופות "הוחרמו" מכל האסירים היהודים (שמסרו אותם ברצון), מיטות שבורות תוקנו, מזרנים מולאו קש. שלושה חדרים באחד הבניינים הפכו לבית חולים מאולתר והתמלאו תוך שלושה ימים. את ניתוח החירום הראשון - קטיעת רגלו של אחד החולים שלקה בנמק, עשו בעזרת מסור נגרים, בהעדר ציוד רפואי.

דרך הנהלת הגטו הגישו לרופא המחוזי הנאצי, ד"ר קראונרט, בקשות לתרופות וחומרי חיטוי. חלקן נענו, בגלל חשש הגרמנים מהתפרצויות של מגיפות שיעברו לאזורים האריים הסמוכים. במקביל
שלחו מסר בדואר מחתרתי ליהודים שעוד לא הגיעו: הביאו עמכם את כל התרופות שתוכלו.

בתוך כל הכאוס הזה, ניסתה המנהיגות היהודית של הגטו, בראשותו של יעקב אדלשטיין, איש "החלוץ", להפוך את החיים בטרזין לנסבלים: הונהג קיצוב במים ופיקוח על חדרי הרחצה ("קשישים
שמשגיחים על כך שחדרי הרחצה יישארו סגורים כשיש מים בצנרת", כפי שכתב מישהו בהומור
בגטו); תורות מסודרים למחראות (גם שם הוצבו משגיחים).

אורגנה תוכנית הדרכה לנוער, כמו גם הקצבת מזון לפי גילים: מרק קליפות עדשים ותפוחי אדמה רקובים, ופרוסת לחם נוספת לעובדים בעבודה קשה. לילדים ולנוער הוקצבו עוד כמה גרמים של מזון על חשבון האחרים. "הילדים הם העתיד שלנו", קבע אדלשטיין, "הם אולי ישרדו, עליהם צריך לשמור".

הרופאים בגטו התארגנו גם הם. ד"ר מונק הגבוה והסמכותי מונה על ידי הנהלת הגטו לרופא ראשי, ותחתיו שני סגנים, אחד לרפואה, אחד להיגיינה. לכל ביתן קסרקטין מונה רופא שביקר מדי יום כדי לבדוק את מצב החולים והבריאים, ובעיקר לאתר התפשטות אפשרית של מחלות מידבקות.

למרות המחסור בציוד ובמיטות נפתחו מרפאות ובתי חולים מאולתרים - לילדים, לקשישים סיעודיים, לחולים במחלות מידבקות. נשים רבות ללא הכשרה קודמת התנדבו כאחיות ועובדות סוציאליות, ומונו גם נושאי אלונקות, תחליף לאמבולנסים שישאו את החולים מהביתנים למרפאות וחזרה.


כיוון שהיו בין הרופאים בטרזין מומחים גדולים בתחומם, החלו לבצע ניתוחים מתקדמים, שכל קשר בינם לבין גטו מקרי בהחלט - כמו ניתוחי בקע, ניתוחי עיניים והוצאת שקדים. דודתי אדית רמון, אז בת 15 וחצי, עברה בגטו ניתוח כזה, "ולא זכורה לי שום טראומה, מלבד העובדה שניתח אותי רופא מתמחה, שקיבל כל הזמן הוראות מהרופא הראשי, ‘ימינה', ‘לא שם, יותר למעלה'".

שלוש פעמים שכבה דודתי בבית החולים בגטו, באחת מהן עם דלקת קרום המוח. "באחת הפעמים ששכבתי בבית החולים נכנסה לחדר אישה כבת 60, וסיפרה שבעקבות ניתוח של דוקטור שטיין היא רואה שוב, אחרי הרבה שנים של עיוורון", סיפרה. התברר שהדוקטור ריכרד שטיין, מנתח עיניים יליד צ'כיה, עשה בגטו ניתוחים מתקדמים להחזרת הראייה.

ד"ר שטיין היה בין הרופאים הבודדים מהגטו ששרדו את השואה. לאחר המלחמה, בזמן שלטון הקומוניסטים, נעשה מנהל מחלקת עיניים בעיר מכרות קטנה בצ'כיה. כשפנה אליו בסתר שגריר ישראל בצ'כיה, אהוד אבריאל, והציע לו בשמו של פרופסור שיבא, מייסד בית חולים תל השומר,
לעלות לארץ ולהצטרף לסגל בית החולים החדש כמנהל מחלקת העיניים, ד"ר שטיין היסס.

הוא בן 50, הוא לא ציוני. בינתיים נודע לקומוניסטים ששטיין מתכוון לעזוב את המדינה. בעזרת הישראלים הוברחו שטיין ורעייתו דרך הגבול לאוסטריה, ומשם לאיטליה ולישראל. שטיין ואשתו שוכנו בחדר צנוע באחד הביתנים המטים ליפול של תל השומר, ואת כל הארוחות אכלו בחדר האוכל של בית החולים. לשטיין לא היה אכפת. מאז השואה, אמר, כבר לא היה לו שום יחס לרכוש.

פרשת טרודה הרצל

בקיץ 1942 נשלחו לטרזין גם כל הקשישים היהודים מרחבי הרייך הגרמני (את הצעירים שלחו כבר ל"עבודה במזרח"). הגרמנים חיסלו את כל בתי הזקנים היהודים (כמו גם את המוסדות לחולי נפש) ברחבי הרייך והבטיחו להם "העתקת מקום מגורים" לבתי הורים מיוחסים בטרזין, עם טיפול רפואי ושירותי כביסה ונוף לאגם.

עם כל אחד מהם נחתם "חוזה לרכישת מעון" תמורת מסירת כל נכסיהם. הקשישים הגיעו לגטו טרזין עם חליפות שחורות ושמלות קטיפה, כיאות לבית אבות מיוחס, וללא שום ציוד מעשי - כף, מגבת, סיר. בהעדר מקום בגטו הם שוכנו בעליות גג לוהטות בקיץ וקפואות בחורף. המומים ושבורים מהתרמית, תשושים וחסרי יכולת לטפל בעצמם, רבים מהם חלו ומתו מיד לאחר שהגיעו.

באחד מימי הסתיו הגיע לבית החולים משלוח חולים וחולי נפש מוינה, ביניהם אישה בעלת הופעה מרשימה, שעוררה את תשומת לבה של טרודה גרואג - אסירה בגטו שהתנדבה כאחות סיעודית. האישה האלגנטית סיפרה לטרודה שהיא בתו של תיאודור הרצל, ושברצונה ליצור קשר עם הנהגת
הגטו. ואכן, על אף שהייתה חולת נפש, דיברה אמת - טרודה הרצל־נוימן הייתה בתו הצעירה של הרצל, היחידה משלושת ילדיו שנותרו בחיים.

טרודה גרואג הנרגשת מיהרה לזקן יהודי הגטו, יעקב אדלשטיין, כדי לבקש טיפול מיוחד עבור בתו של חוזה המדינה, אבל על אדלשטיין לא עשתה הבשורה שום רושם, שכן לדעתו טרודה הרצל ובעלה, ריכרד נוימן, לשעבר בעל בית חרושת לטקסטיל בחבל הסודטים, הפגינו יחס מחפיר כלפי הציונות ואין להם שום זכות כעת לבקש מהציונים טיפול מיוחד.

בתו של הרצל לא קיבלה את הדין, ופנתה בכתב להנהלת הגטו הציונית בטרזין: "אני, בתו הצעירה של מנהיג היהודים המנוח, ד"ר תיאודור הרצל, מרשה לעצמי להודיע על בואי לציונים במקום ולבקש את עזרתם בזמנים הקשים הנוכחיים. בברכה ציונית ובנאמנות, ט. נוימן־הרצל".

טרודה הרצל ביקשה בין השאר כף, ספל, צלחת, חלוק חם, כובע צמר או סוודר, וגם כותונת לילה ("הגברת נוימן־הרצל אינה מסוגלת להחזיק מעמד בכותונת הלילה המלוכלכת ובמצעים המלוכלכים ומבקשת לבנים נקיים. בתודה מראש"). והאחות גרואג, שהחליטה לדאוג לה בכל זאת, ניסתה לספק את בקשותיה. כחולי נפש רבים, חששה כל העת שפרטי רכושה נגנבו או אבדו. "נעלמה
חבילה ובה מגבת, שעליה רקומות האותיות ט.ה. באדום". וגם: "אני מתחננת לפני האחות הטובה שתעזור לבעלי, שכל רצונו להכניס אותי לבית חולי רוח. הוא דורש שאבוא אליו ואסדר את חפציו.

האחות הראשית הטובה חייבת למנוע שערוריה. אם נגזר עלי להיות חולה, לפחות בלי התרגשויות, אנא!". טרודה הרצל נחלשה בהדרגה מחמת שלשולים תכופים, ומתה ב-17 במרס 1943, שישה חודשים אחרי שהגיעה לטרזין. גופתה, כמו אלה של שאר המתים בגטו, הובלה לחדר המתים שבתוך חומות טרזין.

למרות זאת נערכה לה מעין לוויה, והרב אלברט שיין נשא הספד: "מי יתן שיבוא יום ויכלה יגון מחיינו, ורעיונותיו של הרצל יהיו לנחלת עם ישראל כולו, כדי שנוכל לומר: ‘אם תרצו אין זו אגדה'". אחר כך נערמו הארונות, ארגזי עץ גסים על עגלת איכרים, המלווים נעצרו ליד מחסום הכניסה לגטו והעגלה המשיכה לקרמטוריום, שם נשמר אפר המתים בתוך קופסאות ממוספרות. לימים כשייפתחו שערי הגטו, התנחמו האסירים, תוכל ודאי כל משפחה למצוא את אפר יקירה.

המלחמה על התינוקות

האחות טרודה גרואג, ששמרה את הפתקים שכתבה טרודה הרצל אצלה, הייתה בעצמה מקרה ייחודי בגטו: משפחתה היא היחידה בטרזין ששלושת דורותיה שרדו - טרודה ובעלה עמו; הבן וילי ואשתו מדלה, ובתם, שנולדה בטרזין, על אף האיסור החד משמעי על לידות בגטו. האם, מדלה, ריפדה את עצמה בשכבות בגדים בכל הגוף, כאילו שמנה, וכך הצליחה להסתיר את הריונה עד ללידה. לבת קראו חוה, אם כל חי (כיום היא פנסיונרית בישראל).

ביולי 1943 יצאה הגזירה מטעם מפקדת האס.אס, לסיים כל הריון בגטו. ראשי הביתנים היהודים נצטוו לדווח על כל אישה הרה הידועה להם, תחת איום בעונש כבד. באוגוסט כבר הודיע מפקד הגטו, האוברשטורמפיהרר בורגר, שמעתה כל אם שתלד תישלח יחד עם בן הזוג וילדיה בטרנספורט הבא למזרח. בזה אחר זה חויבו הזוגות לחתום על הסכמה לבצע הפלה. על פי המספרים הרשמיים בוצעו בגטו 360 הפלות כאלה, אך כנראה מספרן היה רב יותר.

גם אחרי איסור ההריון נולדו בגטו תינוקות ספורים, בדרך נס ובסיועם של רופאים ואחיות שהסתכנו בענישה. לגונדה רדליך, אחד המנהיגים הציונים בגטו, שיחק המזל: רופא נשים יהודי הציל את חייה של אשת קצין אס.אס, שילדה פג מת, ובתמורה הורשו עשר נשים יהודיות ללדת. אחת מהן היתה גרטי, אשתו. ב-16 במרס 1944 רשם גונדה ביומנו: "נולד בני, השם ישמור עליו".

לבן קראו דן פטר, ואביו ניהל עבורו מרגע שנולד יומן נפרד, בעברית: "אומרים שבדורנו אין מתרחשים נסים. מתרחשים, בני, כי בנס ניצלת גם אתה", כותב גונדה לבנו, "מודה אני שאמך הייתה חזקה ממני. זכור זאת, בני, וכבד בכל אישה את אמך הגיבורה, בלעדיה לא היית חי היום, לא היית משחק ושמח". בראשית ספטמבר 1944 קנו גונדה ואשתו עגלת ילדים ישנה תמורת מזון, וב-6 בספטמבר כותב גונדה לבנו משפט אחרון: "מחר ניסע, בני, בטרנספורט, כמו שנסעו אלפים לפנינו. מי ייתן וזמן גאולתנו קרב". למחרת נשלחו גונדה, גרטי ודן לאושוויץ. העגלה נשארה מיותמת על רציף הרכבת שהובילה לתאי הגז.

מזלה של גרטה וינר, שטיפלה בגטו בחולי שחפת, שפר יותר: היא הצליחה להסתיר את הריונה עד לחודש השמיני, וכאשר נתגלה, הסתכן רופא הנשים שלה והודיע להנהגה היהודית בגטו כי הפלה בשלב כזה פירושה גזר דין מוות לאם. התינוק, מיכאל, נולד שבועיים לאחר שאביו, ולטר, נשלח בטרנספורט האחרון לאושוויץ, בסוף אוקטובר 1944. גרטה ומיכאל ניצלו ועלו ארצה, ולימים נעשה אותו מיכאל וינר לאלוף מיקי וינר, קצין הרפואה הראשי של צה"ל.

המספרים, לעתים, חזקים מכל התיאורים: מתוך 164 התינוקות שנולדו בגטו בין השנים 1942-1943, שרדו רק חמישה. השאר מתו בגטו או שנשלחו למותם במזרח. למרות זאת, בסטטיסטיקה של מקרי המוות בגטו רשומים רק שלושה מקרי מוות מקדחת הלידה, עדות לטיפול המסור של הרופאים והאחיות.


גטו טרזין. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

למרות העדר התנאים הסטריליים, למרות המחסור בציוד, למרות שהם עצמם היו רעבים או חולים, הרופאים והאחיות בגטו טרזין, נאמנים לשבועת היפוקרטס, ניסו לרפא כל מה שהיה ניתן לריפוי. המאמץ להגיע לרפואה טובה, לא לזלזל, לנסות להציל חיים, היה הרואי, ובדיעבד גם כה אירוני: כל כך הרבה מאמצים להבריא אנשים, שלאחר מגן יישלחו בריאים ובמצב תקין, יחד עם הרופאים, אל מותם במחנה ההשמדה.

אפילוג

בתוך הסטטיסטיקה היבשה של עשרות אלפי המתים בגטו טרזין מסתתרת גם סבתי, פרנציסקה בונדי מפראג, שנפטרה בגטו בגיל 49 לאחר שלקתה בזיהום. היא סרגה לדודתי צעיף ליום ההולדת
מצמר ישן, נדקרה במסרגה החלודה ולקתה בזיהום בדם ובנמק ביד. היא נפטרה תוך 48 שעות, ב-22.11.1942 , יום הולדתה של דודתי.

אחרי התחקיר לכתבה הזו, לא יכולתי שלא לשאול את אמי, לראשונה בחיי, איך מתיישב מותה המהיר של סבתי עם כל מאמצי הרפואה בגטו? "תשמעי, זה הלך נורא מהר, ואל תשכחי שלא הייתה אנטיביוטיקה בכלל", השיבה לי אמי. "מנהל הקסרקטין לנשים מיד קרא לרופא, אבל לא היה מה לעשות. סבתא שלך מתה לפחות במיטתה, ולמעשה היה לה מזל. נחסכה ממנה הנסיעה לאושוויץ".

אמי, כמו כל אסירי הגטו דאז, נשלחה בטרנספורט לאושוויץ ב-18 בדצמבר 1943. היא ואחותה נותרו בנס בחיים. שאר בני המשפחה, 23 במספר, לא חזרו.

בינואר 1949 עלתה אמי ארצה, נישאה, והפכה לעיתונאית. ב-18 בדצמבר 1956, התאריך שבו נשלחה להשמדה, נולדתי, בת יחידה לאמי ששרדה. המעגל נסגר. הזיכרונות, הלקחים והתהיות נשארו. 

* חלק מהנתונים והציטוטים בכתבה לקוחים מספריה של אמי, רות בונדי: "אדלשטיין נגד הזמן" (זמורה ביתן), "חיים כאילו" (בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד), "שורשים עקורים" (בית טרזין
ויד ושם) ו"רופא לכל אדם" (זב"מ).