שש שנים עברו מאז נמצאה גופתה של הנערה תאיר ראדה, כשהיא מוטלת בחדר השירותים של בית ספרה וגרונה משוסף, אולם היום יותר מתמיד נראה כי התעלומה רחוקה מלגווע. אף שבשנת 2009 הורשע ברצח המתועב פועל הבניין רומן זדורוב, חלה בחודש האחרון התפתחות דרמטית בפרשה המציבה בספק את תוצאות המשפט המורכב.

האם טביעות הדם שעל מכנסיה של תאיר אכן נוצרו על ידי סוליות נעליו של הרוצח? האם החתך בסנטרה מקורו בסכין יפנית או בלהב משונן? ובעיקר האם זדורוב, שהודה ברצח וחזר בו למחרת, הוא אדם שברירי ותמים, שתומרן על ידי גורמי חקירה, או שמא מדובר בארכי רוצח חובב סכינים ומומחה בחיסולים, שמנסה להתל במערכת המשפט. 

הרבה סימני שאלה ליוו את משפטו של זדורוב ונשארו בחזקת נעלם גם לאחר הרשעתו. עד היום, למשל, לא ברור למי שייכות שלוש טביעות נעל נוספות שנמצאו לצד גופתה של תאיר. גם המניע לרצח נותר בגדר תעלומה, כמו חלק מעדויותיהם של עדי הראייה, שמסרו גרסאות סותרות. לא ידוע אם לכל השאלות תימצא התשובה, אולם כדי לדון לפחות בחלק מהן נדרש כעת בית המשפט המחוזי בנצרת להתכנס שוב.

> רוצים לקבל את הכתבות המרכזיות ואת הטורים של טובי הכותבים בארץ? עשו לנו לייק


תפנית דרמטית והוראה לחזור ולדון בחלק מהשאלות. רפרודוקציה: אנצו גוש

התפנית בפרשה אירעה במרץ השנה, כאשר בצעד נדיר הורה בית המשפט העליון לבחון ראיות נוספות שהוצגו על ידי עורכי הדין ד"ר אלקנה לייסט ואיתי הרמלין מהסנגוריה הציבורית, אשר סתרו את הראיותהמרכזיות של המשטרה, שעליהן התבסס משפט הרצח. הראיה החדשה הבולטת ביותר היא זו של מומחה אמריקאי לטביעות נעליים, ששימש בעבר כעד תביעה במשפטו המתוקשר של או ג'יי סימפסון, ואשר קבע כי לא ניתן לזהות כל טביעת נעל על מכנסיה של תאיר, לא כל שכן לקבוע שהיא שייכת לזדורוב. טביעת סוליה זו היא הראיה הפורנזית היחידה שהובילה להרשעתו.

אלא שלמרות קביעת המומחה, שהצליחה לרומם את רוחו של זדורוב, לא ניתן לשער אם התוצאה הסופית תוביל לזיכויו המרעיש. רבים מהנימוקים להרשעתו מתארים אדם מורכב, שהודה ברצח ושחזר אותו, על אף שרבים מהפרטים שמסר אינם תואמים את המציאות, ולעתים נראה כי גרסתו נמסרה תחת לחץ נפשי שהופעל עליו.

בנוסף, התגלה זדורוב כאספן סכינים כפייתי, שלא סיפק כל הסבר לגלישתו באתרי אינטרנט המתארים איך משספים גרון של אדם בסגנון הקג"ב. גם בדיקת הפוליגרף שעבר לא הנפיקה תוצאות חד משמעיות. הרכב שופטי המחוזי התבטא בחומרה בהכרעת הדין. הם תיארו את זדורוב כמניפולטיבי, כשקרן וכבעל אופי אלים. שניים משופטים אלו, ששלחו אותו למאסר עולם, יבחנו את הראיות גם במשפט הנוכחי.

לפחות דבר אחד נראה ברור כבר כעת. פרשת הרצח, שזכתה בעבר לכינוי "טווין פיקס של קצרין", מאירה את חקירת המשטרה בנורות אזהרה אדומות. עבודה מעמיקה יותר מצד גורמי התביעה, וכנראה גם מצד סנגוריו לשעבר של זדורוב, הייתה חוסכת את ההליך הנוכחי המסב סבל בעיקר להוריה של תאיר. אביה, שמואל, מותש וחלש. אמה, אילנה, עדיין מנסה להתמודד עם רגשותיה המעורבים כלפי הרשעתו של זדורוב. לא אחת ביקשה מהמשטרה ומבית המשפט למצות את החקירה ולא להשאיר כל כך הרבה סימני שאלה לגבי זהותו של רוצח בתה.

ועד שבית המשפט ידון בראיות החדשות, שוהה זדורוב בכלא שיטה שבצפון ומרגיש בודד. הוא לא התחבר עם האסירים האחרים שבכלא, ואת זמנו הוא מעביר בנגרייה, שם הוא בונה ארונות ושולחנות למשרדים. למרות שאינו יהודי, הוא מנסה להתקרב למסורת והשתתף בחגיגת ליל הסדר האחרון. לאחר הסדר התפלל זדורוב וביקש כי הספקות שמעלים שני סנגוריו יובילו לזיכויו. השאלה אם בית המשפט הישראלי, הנדרש להרשיע אדם רק מעל כל ספק סביר, יקבע כי הפעם אי הוודאות הכריעה.


תאיר ראדה, נכנסה לבניין בית הספר לשתות מים ולא חזרה. רפרודוקציה: אנצו גוש

זריקת אמת, היפנוזה ומדובב

תאיר ראדה הייתה רק ב-13.5 כאשר נרצחה באכזריות. זה היה יום רביעי 6 בדצמבר 2006, ושלא כהרגלה, החליטה תאיר לוותר על השיעור בתיאטרון, ולהישאר עם חברים בחצר בית הספר "נופי גולן", שבו למדה. בסביבות השעה 13:30 היא נכנסה לרגע למבנה בית הספר, כדי לשתות מים, ולא חזרה. אחר הצהריים, משבוששה לחזור הביתה, התקשרה אמה למשטרה.

בסביבות 19:00 בערב התגלתה גופתה כשהיא יושבת בבגדיה על אסלת השירותים וגופה מכוסה בחתכי סכין. כבר במבט ראשוני ניתן היה לראות כי גרונה שוסף פעמיים בסכין ועל ידיה היו פצעי התגוננות רבים. בהמשך העלתה חקירת המשטרה כי על ראשה של תאיר נמצאו שבעה שטפי דם, וכתם דם גדול נוסף נראה על מכנסיה ובו הוטבעה לכאורה דוגמת הסוליה של הרוצח. שלוש טביעות נעליים הספוגות בדמה של תאיר, התגלו גם על האסלה, מיכל ההדחה והקיר, והדגימו את מסלול יציאתו לכאורה של הרוצח, שכן דלת התא הייתה נעולה מבפנים.

למשטרה לא היה קצה חוט. השוטרים העלו אין ספור השערות החל מתקיפת בני נוער מכת השטן, דרך האנס הסדרתי בני סלע שברח מהכלא ימים ספורים קודם לכן, ועד לכיוון הלאומני. המסתורין סביב הפרשה גבר, ונדמה היה שתאיר הופכת ללורה פאלמר הישראלית. אלא שלאחר כשבוע נעצר זדורוב, ששהה בארץ באשרת תייר ועסק בריצוף רצפת המקלט בבית הספר.

השוטרים החרימו את הסכין היפנית ששימשה אותו בעבודתו ואת נעליו ושלחו אותן לבדיקה. זדורוב לא התרגש בתחילה והתריס בפני חוקריו כי לעולם לא יימצא דנ"א שלו על תאיר. "המעבדה הפלילית תוכיח את חוסר הקשר שלי ואת החפות שלי", התעקש. "זו התקווה היחידה שלי". בהמשך נראה זדורוב נסער וביקש בדמעות כי יתנו לו "זריקת אמת" או שיעבור היפנוזה, בנימוק שאולי רצח את תאיר אולם אינו זוכר שעשה זאת. אחר כך התחנן לעבור בדיקת פוליגרף.

אלא שכעבור שמונה ימים דיבר זדורוב אחרת. שיחה אישית עם המדובב "ארתור", שישב עמו בתא והפך לאדם הקרוב אליו ביותר, הפלילה אותו. "עשיתי טעות", אמר למדובב בשיחה שהוקלטה וצולמה על ידי המשטרה. "לא היו עדים, בזה אני בטוח... את הלהב שטפתי וזרקתי". כאשר ארתור סימן בידו תנועה המדמה שיסוף צוואר, הנהן זדורוב בראשו. בהמשך טען כי הסיבה לרצח הייתה בקשתה של תאיר כי ייתן לה סיגריה, אף שעל פי כל העדויות היא לא עישנה כלל. שיחה זו של זדורוב נחשבה לנקודת המפנה בחקירת המשטרה, וכך גם התייחסו אליה שופטי בית המשפט המחוזי.


שמואל ואילנה ראדה, הוריה של תאיר בלוויה. צילום: אנצו גוש

את דבריו המפלילים של זדורוב מסבירים עורכי הדין לייסט והרמלין בהשתלשלות חקירותיו, וטוענים כי הוא תומרן על ידי החוקרים והמדובב להודות ברצח שלא ביצע. בנימוקי הערעור שהגישו לבית המשפט העליון בנובמב 2012 טוענים הסנגורים כי לאחר שהתעקש לחכות לתוצאות של בדיקות הזיהוי הפלילי, ובטרם שוחח עם המדובב, הפעילו החוקרים מכבש לחצים על זדורוב בכך ששיקרו לו כאשר אמרו שנמצא דם של תאיר על בגדיו וחפציו, וניסו לשכנע אותו כי אינו זוכר את הרצח משום שלקה בבלקאוט.

"דרך הפעולה של החוקרים, שהטעו את זדורוב, שללה ממנו את הבחירה אם להודות, אם לאו", ציינו הסנגורים בערעור."יש לפסול את הודאותיו, כיוון שנבעו מהשקרים וההטעיות של החוקרים, שגרמו לו להאמין כי אין לו כל אפשרות להוכיח את חפותו וכי הוא שרצח את תאיר ראדה. הוא נפל בפח שטמנו לו".

זה הרגע, כך טוענים עורכי הדין, שבו הפנים זדורוב שהוא במלכוד. מצבו הנפשי היה קשה והוא מיעט לאכול או לישון. בשיחה נוספת עם המדובב הבין זדורוב כי עליו לעשות הכל כדי לצמצם את שנות המאסר הצפויות לו לאחר מציאת ה"ראיה" ההרסנית. וכך עולה מתמליל השיחה ביניהם: מדובב: "אם יש דם אתה גמור". זדורוב: "תראה, החוקר הזמין אותי ואמר לי שמצאו טיפות דם... הוא אמר לי 'אני רוצה לדעת איך רצחת אותה', ואני אומר, 'מאיפה אני יודע איך רצחתי אותה? אין לי מושג איך רצחו אותה'. ואז החוקר שואל אותי 'איך אתה מסביר שעל הדברים שלך יש את הדם שלה?', ואני אומר לו 'אני לא יודע, אני לא יודע'".

בהמשך מחזק המדובב את טענות המשטרה. "תראה, הרצח יכול היה לקרות, ויכול להיות שאתה לא זוכר את זה", כך נשמע ארתור בקלטות. "יכול להיות שקרה לך ככה, על בסיס עצבים, שיש לך אמנזיה ובעיית זיכרון, שאפילו הזיכרון שלך נעלם בדקה הזו". בהקלטה אחרת נשמעים בבירור גם ניסיונותיו של המדובב לשכנע את זדורוב להודות ברצח: "תקשיב, אם תהיה לך הריגה אתה תשב שש-שבע שנים ותלך הביתה. אם לא תעשה את זה, אתה יכול לפספס את הכל ולקבל מאסר עולם ואחר כך אף אחד לא ייתן לך הריגה". למחרת הודה זדורוב ברצח של תאיר.

אלא שההודאה החזיקה מעמד 24 שעות בלבד. לאחריהן חזר בו מהודאתו. המדובב, כך טוענים עורכי הדין לייסט והרמלין, חרג מגבולות המותר בשיחותיו עם זדורוב, בתמיכת החוקרים. הם מציינים כי ארתור השמיץ את סנגוריו לאחר שטען כי הם משתפים פעולה עם הפרקליטות, נתן לו "ייעוץ משפטי" אסור, ובכך גרם לזדורוב להיות תלוי רק בו. "המאבק בפשיעה אינו מצדיק את כל האמצעים", ציינו. "הטעיית זדורוב לחשוב שאם יודה בהריגה ייענש עונש קל, מצדיקה את פסילת הודאותיו".


זדורוב בבית המשפט, הופעל עליו מכבש לחצים. צילום: אנצו גוש

יצוין, כי הנושא עלה במהלך משפטו של זדורוב, אולם בית המשפט המחוזי קבע כי פעולותיו של המדובב לא חרגו מטווח התחבולות הלגיטימיות שבחקירה וזכויותיו הבסיסיות לא נפגעו. 

אפילו השחזור היה שונה 

רומן זדורוב, 35, הגיע לארץ מאוקראינה בשנת 2002 כתייר. כאן הכיר את אולגה, והשניים התחתנו בשנת 2005 בתתונה אזרחית. כחודשיים לפני הרצח נולד בנם הבכור. במהלך שהותו בישראל פתח זדורוב בהליך קבלת אזרחות ישראלית, ובינתיים התגורר בבית הוריה של אולגה בקצרין. זדורוב, ששימש באוקראינה כמאבטח במועדונים, מצא את פרנסתו בחברה קבלנית לשיפוצים, ובמסגרת עבודתו נשלח לבית הספר "נופי גולן". היום שבו נרצחה תאיר היה יום העבודה האחרון של זדורוב במקום.

"לי הוא אמר שאינו זוכר מה אמר בחקירה ושהכל מטושטש לו", מספרת אולגה השבוע. "כל השיחות שלנו הן על הערעור ועל מה יקרה. יש לנו ילד כבר בן שש וחצי, שסובל כל השנים האלה מהצקות של ילדים אחרים שאומרים לו שאבא שלו רוצח. עכשיו יש לנו תקווה. אנחנו מקווים שהמומחה האמריקאי יוכיח שרומן לא רצח את תאיר".

אותו מומחה, וויליאם בודזיאק, נחשב לאוטוריטה בתחום הצמיגים וטביעות הנעליים בהליך הזיהוי הפלילי, ואף פרסם מספר ספרי לימוד בנושא, הנחשבים לתנ"ך של המומחים בתחומו. במשך 25 שנה פעל בודזיאק בשירות האף־בי־איי, וכיום הוא מוסמך להעניק חוות דעת מטעם בתי המשפט הפדרליים בארצות הברית. חוץ מהשוואת טביעות הנעליים של או ג'יי סימפסון, שימש בודזיאק כעד מומחה במאות משפטים פליליים, וכן בחקירת הפיגוע בבניין הפדרלי באוקלהומה סיטי בשנת 1995.

ההחלטה של הסנגוריה הציבורית לפנות דווקא אליו לא הייתה מקרית. במהלך משפטו של זדורוב עלה שמו של בודזיאק מספר פעמים, לאחר שהפרקליטות הציגה את חוות דעתו של המומחה המשטרתי, ירון שור, ותיארה אותו כמי שפועל לפי המתודולוגיה של בודזיאק, ואף כמי שהוזכר בעמוד התודות בספרו של המומחה האמריקאי. עורכי הדין לייסט והרמלין חיפשו בתחילה מומחה אחר לטביעות נעליים, ואף ביקשו חוות דעת ממומחית מז"פ מפינלנד. היא, כמו רבים אחרים, הפנתה את הסנגורים לבודזיאק בנימוק שהוא הטוב ביותר בתחום. מבחינת הסנגוריה היה מדובר בהימור, משחק סכום אפס. יש סיכוי למהפך דרמטי או הפסד של כל הקופה. הרי טביעת הנעל הייתה הראיה
הפורנזית היחידה שעמדה לחובתו של זדורוב.

למומחה האמריקאי הייתה דרישה אחת עקרונית: חוות דעתו תינתן על פי בדיקתו ולא על פי המחויבות לסנגוריה הציבורית, ולפיכך יש לשלם לו מראש. לאחר מכן בחן בודזיאק את חומר הראיות והתצלומים שנשלחו אליו, וביולי 2012 הוא נחת בישראל כדי לבדוק את נעליו של זדורוב ומכנסיה של תאיר, הנמצאים במעבדה לזיהוי פלילי במטה הארצי. עד ליום שבו נשלחה חוות הדעת, באוגוסט 2012, לא ידעו עורכי הדין לייסט והרמלין מה יכתוב בודזיאק בחוות דעתו. ואז נשלח המסמך הארוך הכולל צילומים רבים של הראיות שנאספו לאחר הרצח.


אילנה ראדה, ביקשה לא להשאיר סימיני שאלה. צילום: אנצו גוש

כבר בתחילת חוות הדעת הבהיר בודזיאק כי לא רק שלא ניתן לקבוע שמדובר בסוליית נעליו של זדורוב, אלא שאין לדעת אם מדובר בטביעת נעל כלל. בודזיאק התייחס ארוכות לכתם הדם בצורת חצי סהר משונן, שהוטבע על הכיס השמאלי במכנסי הג'ינס של תאיר, והוכרז על ידי המשטרה כטביעה חלקית מנעליו של זדורוב. מחוות הדעת עולה כי הפסים המשוננים בכתם הדם עשויים להיות חלק מדוגמת האריג ולאו דווקא חלק מדוגמת הסוליה.

ממצא נוסף הינו שתי תמונות המשוות, בעזרת שקף המדמה את נעליו של זדורוב, את צורת הסוליה לכתם הדם. אלא שכדי להתאים את השקף לשתי התמונות נדרש להניעו מעלה ומטה, כאילו מדובר בטביעת נעל הגדולה בכמה מספרים מנעלו של זדורוב. בוזדיאק שלל את ההתאמה הזו, כמו גם את אחד הסימנים המרכזיים בטביעת נעלו של זדורוב - חריץ קטן הנמצא בחלק העליון של הסוליה, ואשר הוטבע בדם. מהגדלה של תמונת המכנסיים, כך ציין, עלה שהסימן המדמה את החריץ אינו אלא שאריות מתבנית הגבס שהכינה המשטרה ולא מטביעת נעל כלשהי. הסנגורים מאמינים שממצאים אלו עשויים להטיל את הספק העיקרי בהרשעתו של זדורוב.

אולם למעט חוות הדעת מציפים שוב עורכי הדין את תעלומת שלוש טביעות הנעליים הנוספות שנמצאו בתא השירותים. לאחר שנקבע כי אינן שייכות לזדורוב, בדקה המשטרה את נעליהם של כל הצוותים שנכחו בזירת הרצח. עד היום לא נמצאה כל התאמה, והנושא נשאר עלום. מצד אחד נקבע כי רק תאיר וזדורוב נכחו בתא השירותים, מצד שני הטביעות אינן שייכות לו, אף על פי שסימניהן מצביעים על נתיב בריחתו של הרוצח.

אגב, בשחזור שערך זדורוב הוא תיאר מסלול יציאה מהתא שונה לגמרי. בתחילה טען בחקירתו כי יצא בהליכה דרך הדלת ונעל אותה מאחוריו. לאחר השחזור, כשהבין שלא ניתן לנעול את הדלת מבחוץ, תיאר נתיב בריחה בקפיצה מעליה. בשחזור של המשטרה, שנעשה על פי הטביעות, אין ספק כי אותו אדם טיפס על המחיצה משמאל ויצא דרך התא הסמוך. בית המשפט המחוזי אישר בעבר כי לא נמצא פתרון לתעלומה זו. "יכול להיות שיהיו שאלות אשר לעולם תישארנה ללא מענה", כך קבעו השופטים. אלא שאניגמה זו עשויה הייתה להפוך לספק הסביר הנדרש לזיכויו של זדורוב כבר בהליך העיקרי.

סיפור אמיתי או פנטזיה נקמנית?

הנימוקים לערעורו של זדורוב מתפרשים על פנ 80 עמודים, המהווים תוצר של עבודה מאומצת שנעשתה על ידי שני עורכי הדין, לייסט והרמלין, ו-18 סטודנטים למשפטים מהקליניקה לזכויות בהליך הפלילי באוניברסיטת תל אביב. במשך שנה הם קראו שוב ושוב את 456 העמודים שעליהם נפרשה הכרעת הדין, את 40 הקלסרים עבי הכרס שהכילו חומר ראיות, מזכרים, עדויות, פרוטוקולים וחוות דעת, וכן האזינו וצפו בעשרות הקלטות המכילות את חקירותיו של זדורוב ושיחותיו עם המדובב.


"עכשיו יש לנו תקווה". צילום: אנצו גוש

עשרות נקודות המצביעות על חריגות לכאורה בהליך החקירתי צוינו בנימוקים שהוגשו לבית המשפט העליון. בין היתר נכתב על מחדלים חקירתיים לכאורה של השוטרים, התנהלות המדובב
ואי ההתאמות הרבות בין הודאתו של זדורוב לבין הממצאים שנמצאו בשטח, כגון מיקום הרצח, תיאור אופן הפגיעה בתאיר, התנוחה שבה נמצאה, ההימלטות מהזירה ועוד.

בחודש שעבר קבעו שופטי העליון עדנה ארבל, יורם דנציגר וצבי זילברטל כי "נכון יהיה להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי במטרה שיגבה ראיות נוספות, וישמע את חוות הדעת של בודזיאק ושל ד"ר מאיה פורמן רזניק, שנדרשה לבחון את כלי הרצח ואת סימני החבלה שנמצאו בראשה של המנוחה. בית המשפט יבחן את השפעתן של ראיות אלה על מארג הראיות הכולל ועל תוצאת פסק הדין".

חוות דעתה של ד"ר פורמן רזניק, מומחית ברפואה משפטית, הינה חד משמעית לא פחות מחוות דעתו של בודזיאק, וממנה עולה כי החתך בסנטרה של תאיר לא יכול היה להתבצע בסכין יפנית, כפי שהצהיר זדורוב בהודאתו.

לטענתה, החתך נגרם מסכין משוננת. בחוות הדעת, המלווה בצילומי סנטרה של תאיר וכן בתמונות מהספרות המקצועית, מסבירה הרופאה כיצד לצד הפצע נמצאו נקודות וסימני סכין שמהם ניתן ללמוד על צורת הלהב. "אם הייתה גרירה של הסכין על פני העור, גם אם קצרה מאוד", כך כותבת ד"ר פורמן רזניק בחוות דעתה, "ניתן להסיק שמדובר בסכין משונן... לאור האמור לעיל ניתן להסיק שהממצאים בסנטר, בשולי פתח החתך, מתיישבים עם סכין בעל מרכיב משונן. ממצאים אלו כלל לא סביר שייגרמו בעקבות חיתוך בסכין יפני". בנוסף התייחסה הרופאה גם לשבעה מוקדי הדם שעל ראשה של תאיר וקבעה כי נגרמו בחבלות נפרדות - ממצא שאין לו כל קשר עם הודאתו של זדורוב.

ראוי לציין כי בשולי הדברים, קיימת פרשה נוספת שבית המשפט העליון קבע כי אין לדון בה כעת, בנימוק שחקירת המשטרה העלתה שאין ממש בסיפור. על פי נימוקי הערעור, לפני כחצי שנה פנה לסנגוריה הציבורית צעיר מהצפון וסיפר כי חברתו לשעבר התוודתה בפניו כי היא זו שרצחה את תאיר, ואף הציגה בפניו סכין ובגדים מגואלים בדם.

בעדות שמסר במשטרה טען הצעיר כי חברתו הודתה כי יש לה משיכה לדם ורצון בלתי נשלט לחתוך אנשים ולהוציא את אבריהם הפנימיים. הצעירה נחקרה על ידי המשטרה, אך התיק נסגר בנימוק שמדובר בנקמה של החבר לאחר פרידתם. אלא שימים ספורים לאחר פתיחת החקירה ניסתה הצעירה לפגוע בעזרת בקבוק בצעיר שעמו יצאה, ואף רצתה לפגוע בגרונו של שוטר שהגיע למקום.


המומחה האמריקאי,  וויליאם בודזיאק, בוחן את הנעל. צילום: הסנגוריה הציבורית 

תגובות

עורכי הדין ד"ר אלקנה לייסט ואיתי הרמלין: "הראיות החדשות, שבית המשפט העליון הורה לקבל, מוכיחות שלא ניתן לבסס הרשעה על ההודאה ועל חוות דעתו של המומחה המשטרתי. המומחה העולמי להשוואת טביעות נעליים מסביר מדוע אין מספיק מידע לקבוע בוודאות שסימני הדם על הג'ינס הם טביעות נעל, וממילא אין לומר שהם מתאימים לנעליו של זדורוב. הרופאה המשפטית מסבירה שבניגוד להודאת זדורוב אחד החתכים בגופה של תאיר ראדה מלמד על שימוש בסכין משונן ולא בסכין יפני. בכך נחשפת אי התאמה משמעותית בין ההודאה לראיות האובייקטיביות בזירה, המצטרפת לאי התאמות רבות נוספות.

פערים אלו, כמו גם אמצעים פסולים שהופעלו נגד זדורוב כדי שיודה, מובילים למסקנה שהודאתו הייתה הודאת שווא. בתיק יש גם ראיות מזכות עצמאיות, כמו טביעות נעליים בדם, שהכל מסכימים שאינן שייכות לזדורוב, ומסמנות מסלול בריחה מהתא שבו בוצע הרצח. אנחנו מקווים שהראיות החדשות יובילו לזיכויו של זדורוב".

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "פרקליטות המדינה מתנגדת לבקשת סניגוריו של רומן זדורוב להחזרת תיקו לבית המשפט המחוזי לשמיעת ראיות חדשות. עמדת המדינה היא כי הראיות החדשות אינן עומדות בתנאים המשפטיים והיו בהישג ידה של ההגנה בעת הדיון בערכאה הראשונה. לדעת הפרקליטות אין בהן כדי להביא לשינוי התוצאה. ביחס לחוות הדעת בנושא עקבות הנעליים, אין בה נתונים חדשים, והיא נשענת על התרשמותו של מומחה חדש בלבד״.